בגיל 28 אלי בן חמו מרחובות יודע מהו כאב. הוא איבד את אחיו הקטן, אור חיים, שנרצח במסיבת הנובה. אחיו הגדול, יצחק, נפצע קשה בתאונת אופנוע כחודש וחצי לאחר אוקטובר השחור – ונשאר משותק בצד ימין של גופו. בין זיכרון לאובדן, בין שתיקה למילים – הוא בחר בחיים. הוא בחר לשיר.
“זה התחיל מזה שלא יכולתי לנשום", הוא אומר בקול שקט. "היה לי מאוד קשה להבין שאור חיים כבר לא יחזור. אבל כל פעם ששרתי, הרגשתי שאני עדיין חי. שהלב שלי פועם, שיש לי בשביל מה".
היום, אלי מופיע בבתים פרטיים, ברים, חתונות ואירועים. בכל מקום שיש בו צורך בשמחה. הוא בחר להקדיש את חייו רק למוזיקה – לתשוקה הכי גדולה שלו, ולמקור הנחמה היחיד שנותן לו כוחות להמשיך.
“קיבלתי מתנה מאלוהים – את הקול הזה”
המוזיקה תמיד הייתה חלק ממנו. בבית המזרחי-מרוקאי שבו גדל, לא הייתה שמחה בלי שירה. “למדתי חזנות בבית הכנסת. אבא שלי דחף אותי מגיל צעיר. בתור ילד הייתי מחכה לשבת כדי לעלות לתורה ולזמר מול המתפללים. תמיד אהבתי את הבמה, הוא אומר.
אלי הוא אחד מתשעה אחים – שישה אחיות ושלושה אחים. “הגברים בבית יודעים לשיר,” הוא מחייך, “ובית הכנסת היה המקום שבו למדנו להוציא את הקול שלנו לעולם.”
7 באוקטובר 2023 – היום שבו הכול השתנה: אור חיים, אחיו הקטן של אלי, בן 19 בלבד, נרצח במסיבת נובה. “לא ידענו שהוא שם. הוא לא היה מספר לאן הוא הולך. מיום שבת בצהריים התחלנו לחפש אותו. נסעתי לזירת האירוע וכמעט הגעתי לבפנים, לכיוון המסיבה. ראיתי דברים שאי אפשר לשכוח.
"כל השבוע ישנתי אולי ארבע שעות. לא היה שום מידע מהמשטרה או מהצבא – רק תקווה. אנשים התקשרו ואמרו, 'ראינו אותו פה, זיהינו אותו שם'…
הבשורה הגיעה חמישה ימים אחרי. “עד אותו רגע האמנתי שהוא חי. שהוא ישרוד. שהוא יופיע פתאום. הוא היה כזה – תמיד יוצא מכל מצב. אבל אז, פתאום, אנחנו הופכים למשפחה שכולה. אתה לא באמת מבין את זה. גם היום לא.
"הפסיכולוגים אומרים לנו שעלינו ללמוד לחיות לצד הכאב – לא בתוכו. אנחנו מנסים".
"אור נרצח רק על עצם היותו יהודי. אנחנו מאמינים שנשמתו מצאה מנוחה.
תמיד ידענו שהוא לא כמו כולם. הגוף שלו – עם הקעקועים, האהבה העזה לאופנועים ולחופש. אבל הנשמה? נשמה גבוהה, נדירה. לב ענק. הוא תמיד אירח את כולם. פינה מיטות, פתח את הבית ואת הלב. היה מזמין זרים לארוחות שישי – רק כדי שלא יישארו לבד. ועד היום – אין לנו תשובות. לא יודעים מה באמת קרה. מה היה שם ברגעים האחרונים. הוא היה עם שני חברים קרובים. שלושתם נרצחו יחד – באותו רכב, באותו זמן, באותו מקום.
“המוזיקה הצילה אותי”
"המוזיקה גורמת לי להתנתק מהמחשבות. ממה שראיתי וחוויתי. בזמן שאני שר – אני בורח למקום שנעים לי. זו בריחה טובה מאוד. זה ממלא אותי. אני מרגיש נחת. אני לא חושב על כלום. וזה גם מזכיר לי אותו – בקטע טוב וחיובי. אחי אהב מאוד לשיר. היינו יושבים המון בחפלות עם חברים"…
שבועיים אחרי השבעה, אלי ואחיו יצחק נסעו לשיר ולשמח חיילים ומפונים. “זה היה הרגע שבו הבנתי שהמוזיקה היא הבריחה הטובה שלי. היא ממלאת אותי.”
ואז – עוד מכה: אחיו יצחק נפצע בתאונת אופנוע קשה. “הוא היה מורדם ומונשם, עם פגיעה בגזע המוח. היום הוא על כיסא גלגלים, צד ימין שלו משותק. אבל איך שהוא חזר לדבר – הוא חזר לשיר. הוא זוכר את כל המילים, גם כשהוא ששוכח את השם שלי.”
לאחר שיקום ארוך וסיוע בבית להוריו, אלי טס לביקור אצל בת הדודה שלו בלוס אנג'לס – להתנתק. לנוח. לעכל. לא היו בו כוחות להסברה, אבל תמיד שמח לשיר, בכל אירוע שהזמינו אותו. אחרי חודש וחצי – הוא חזר נחוש מתמיד. “הבנתי שהחיים קצרים. אני לא חוזר לעבודה הרגילה. רק מה שאני אוהב – רק מוזיקה. זו התרפיה שלי. זו המשימה שלי – להזכיר לאנשים שצריך לשמוח תמיד.”
“אני שר וזה כל מה שאני צריך"
אלי מופיע גם באירועים קהילתיים, טקסים, ימי זיכרון. “אני מופיע מול חמישה אנשים או אלפים – לא משנה. כל במה מרגשת אותי. כל מי שמזמין אותי נותן לי סיבה לשמוח. וזה מה שאני מחפש – שמחה בתוך השבר”.
אלי רואה את עצמו כאדם שמביא אור. בחודש מאי הקרוב הוא יגיע שוב ללוס אנג’לס וישמח לשמח אתכם. חפלות, ימי הולדת ואירועים – הכל יגיע באהבה. "בנוסף, לחלק מהנסיעה שלי אני אקדיש זמן להסברה. אני רוצה שאנשים ידעו מה עברנו. מה זה לאבד אח קטן בצורה כזו, אבל גם מה זה לבחור בחיים".
אלי מבקש ממכם למעשה להזמין אותו לחוגי בית ואירועים. הוא מגיע חזק יותר ובשל יותר לדבר על סיפור חייו.
אלי מספר על הקעקועים שעשה לזכר אחיו – העתק של הקעקוע האחרון שאור חיים עשה, כחודש וחצי לפני שנרצח, עם תוספת 7.10- . "הפרפר בחזה מזכיר לי אותו. זה העתק של הקעקוע שלו. ככה אזכור אותו לנצח. הוא היה מרכז בכל אירוע. אהב את החיים, את השמחה, את הבלגן, את השטויות והאופנועים. אבל יותר מהכול – היה בו לב עצום".
שירים רבים מזכירים לו את אור חיים, במיוחד “מי צייר לי קווים ביד” של שילו בן סעדון – שיר שאור אהב במיוחד.
מה עושים כשהלב נשבר, אבל הנשמה מבקשת להמשיך?
"אני עוטף את עצמי באנשים שאני אוהב – חברים, משפחה. אחרי מה שקרה, כולנו נהיינו יותר מחבקים. אני בחרתי בחיובי – לא בצער. ביום שבו הבנתי שאני הולך עם הלב, לא עם הראש – הבנתי כמה המוזיקה היא החיים שלי. וגם שאם אפול למקום אפל – רק המוזיקה תצליח להרים אותי. היא חלק בלתי נפרד ממני. היא מחזיקה אותי."
"אנחנו משתדלים לחיות לצד הכאב – לא מתוכו. ובכל יום מחדש – בוחרים באור. במה שיש. מנסים ללכת בדרכו – הצחוק, המסיבות, הבלגן, האור שהוא היה. והבחירה שלנו היא להנציח אותו – לא רק בזיכרון של כאב, אלא גם בחיים עצמם".
מה הדרייב שלך כל בוקר?
"אני רואה את ההתקדמות של אחי יצחק. וזה מחייב אותי לבחור בטוב. לא לשקוע. לא להיתקע. לזוז. לחיות"
ומה החלום?
"בית. משפחה. ילדים. והופעות. כל במה מרגשת אותי. זה חלק מהלב שלי. אני רוצה שיזמינו אותי לשמח – כי זה מה שעושה לי טוב בלב".
אולי אי אפשר לרפא את הלב, אבל אלי מוכיח שאפשר להמשיך לשיר איתו. המוזיקה היא התרופה שלו. הבחירה של אלי לשיר את מנגינת החיים. אתם מוזמנים ליצור קשר ולתאם איתו אירוע משמח או כנס הסברה.
310-999-9099
Eliyau Ben Hamo
elibenhamo5
