אחרי 44 שנים בלוס אנג’לס, ארבעה עשורים של נישואים, אמהות לשבעה ילדים וסבתא לתשעה נכדים – יונה לוי חוזרת לעצמה – “This is my time” * את הבית המרווח באנסינו היא החליפה בדירה קרובה לים בתל אביב ועכשיו היא מוציאה ספר שכותרתו "אישה של אמת" שבו היא מספרת על "איך להקשיב לאינטואיציה, איך לזהות מה לא מדויק לנו ואיך לבחור בעצמנו בלי פחד ובלי רגשות אשמה" * חשיפה
"נולדתי וגדלתי ברחובות. בית ישראלי, חם, עם ערכים של משפחה, אהבה וחיבור פשוט לחיים. כבר כילדה הייתי מאוד ישירה, מאוד מרגישה, ולא יודעת להסתיר את מה שיש לי בלב. זו מי שאני גם היום. אבא שלי היה דמות מאוד משמעותית בחיים שלי. הוא היה מנהל סניף בבנק לאומי, סגן אלוף בצבא, אבל מה שנחרט בי באמת זו הנתינה שלו. הוא היה מוהל מטעם משרד החוץ, נוסע לבצע בריתות מתוך שליחות, בתנאי אחד שהוא לא לוקח כסף. הוא המשיך דרך של אבא שלו, שהיה הרב של העיר רחובות וגם מוהל, והעביר את הערכים האלה הלאה.
אני זוכרת רגע אחד שלא עזב אותי. הוא הגיע לבצע ברית, ובמהלך הברית התמוטט ונפטר. את הברית סיים מוהל אחר, אותו אדם שהוא עצמו מינה באותו בוקר.
זה רגע שמסמל עבורי את מי שהוא היה. אדם שנתן עד הרגע האחרון. ושם, בלי ששמתי לב, למדתי משהו שנשאר איתי כל החיים. לתת, להיות שם, ולהביא לב לכל דבר שאני עושה. ואכן, זה ליווה אותי בכל מה שעשיתי בחיים, כסוכנת נדל״ן, כמאפרת לסרטים הוליוודיים, כמעצבת תלבושות לפרסומות, וכל מה שעשיתי עשיתי מכל הלב ובהצלחה רבה. אולי המשרה שהכי אהבתי והצלחתי בה היא להיות בייביסיטר במשרה מלאה לנכדתי האהובה, זמן איכות שלא יסולא בפז".
סבתא היתה העוגן שלנו
"אני הבת האמצעית. לא גדולה, לא קטנה. באמצע. זה מקום שאנשים לפעמים מתבלבלים לגביו. מצד אחד את שם, נוכחת, חלק מהמשפחה.מצד שני את לא בדיוק הילדה שמישהו שם עליה עין מיוחדת. לא לטוב ולא לרע. מין מרחב כזה שאת גדלה בו לבד, גם כשהבית מלא אנשים. אמא שלי נכנסה לדיכאון אחרי הלידה. היא לא גידלה אותי מגיל שנתיים. לא בכוונה רעה. פשוט החיים לקחו אותה למקום שלא היה לה כוח להיות בו אמא. ואני, ילדה קטנה, למדתי מהר מאוד שיש דברים שאי אפשר לבקש.
שיש אהבות שלא מקבלים. ושחיבוק הוא לא תמיד משהו שמגיע באופן מובן מאליו.
אבא שלי התחתן שוב כשהייתי בת 12. גם שם לא הייתה דמות אמיתית שהחזיקה אותי, שהובילה אותי, שהראתה לי מה זה אישה, מה זה אמא, מה זה אהבה. הבית היה בית, אבל לא הייתה בו יד שמכוונת. לא הייתה בו נשימה של שייכות.
אבל היה דבר אחד שכן היה: חצר אחת, מחוברת לסבתא.
הסבתא הזאת היתה העוגן שלנו. היא בשלה לנו, דאגה לנו, ראתה אותנו. היא לא ידעה איך להיות פסיכולוגית, אבל היא ידעה איך לתת צלחת חמה, ואיך לומר מילה טובה בלי דרמה. לפעמים זה כל מה שילדה צריכה כדי לא ליפול. וזה מוזר להגיד, אבל למרות כל החוסר, לא פחדתי. היה לי משהו שאי אפשר ללמד ילד. תחושת הגנה. מלאה. יציבה. טהורה.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל מגיל קטן הרגשתי שמישהו שומר עליי.
שהחיים לא זורקים אותי סתם. שתמיד יש עין שמכוונת אותי למקום הנכון.
עם השנים גיליתי מה זה. המספרים שמופיעים לי בטלפון כל יום 1-1-1, 3-3-3, 5-5-5.
האנרגיות. הסימנים. הנגזרת הזאת של אינטואיציה שאני נולדת איתה.
אני לא נלחמת על מה שלא זורם. כשהדלת נסגרת, אני לא מתפרקת – אני יודעת שזה סימן. משהו טוב יותר בדרך. אבא שלי לימד אותנו להודות על הטוב ועל הרע. הוא לימד אותנו שמחה גם כשאין סיבה. הוא היה אומר: “בורא עולם נותן ניסיונות רק למי שיש לו הכוחות לעמוד בהם. והאמת? הוא צדק. כל מה שקיבלתי בחיים – גם הכאב, גם האובדנים, גם המסעות, גם הלידות, גם השבירות – ידעתי בפנים שיש לי כוח להתמודד איתם. ידעתי שבחרו בי כי אני מסוגלת.
וזאת אולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהילדות שלי. לא בית מסודר. לא הורים יציבים. לא דמות אחת חזקה שתראה לי דרך. אלא ההבנה שאני לא לבד. שהיקום מדבר אליי. ושאני יודעת להקשיב.
התחתנתי בגיל 19 עם החבר הראשון שלי. אהבה גדולה, אמיתית, כזו שאת בטוחה שהיא לנצח. עזבתי את ישראל ועברתי ללוס אנג’לס, ובניתי שם חיים. שבעה ילדים. בית מלא. אהבה, אחריות, נתינה. במשך יותר מארבעה עשורים הייתה לוס אנג’לס הבית שלי. גידלתי בה את הילדים, החזקתי משפחה, והייתי עבור כולם עוגן יציב. עם השנים המשפחה גדלה עוד יותר, והיום אני סבתא לתשעה נכדים שממלאים לי את הלב באהבה ובשמחה".
כל אחד עולם בפני עצמו
"להיות סבתא זו אהבה אחרת. נקייה, פשוטה, בלי תנאים, שמחזירה אותי כל פעם מחדש למה שחשוב באמת. אבל זה לא קורה ביום אחד. זה קורה לאט. את נותנת, מחזיקה, דואגת, ובדרך את קצת נעלמת. יש לי שבעה ילדים, וכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, וכל אחד מהם הוא חלק מהלב שלי.
יסמין, הבכורה שלי, שהפכה אותי לאמא. אישה עם לב זהב וחיוך שתמיד שם, שבחרה להקדיש את עצמה למשפחה שלה ובנתה בית חם ומלא אור.
דקלה, שחיה בפאלו אלטו ועורכת דין בגוגל. אישה חכמה ומרשימה, עם יכולת נדירה לשלב קריירה תובענית עם אמהות מלאה, סבלנות ונתינה.
יהונתן, נשמה עדינה עם לב גדול במיוחד, מלא חמלה ואהבה לכל יצור חי.
נטלי, לב טהור ורגישות נדירה. אישה אמיתית וישירה, עם נוכחות טבעית ואינטליגנציה רגשית גבוהה.
דניאל, ילדה של חלומות והגשמה, שהיום היא סטייליסטית של קים קרדשיאן עם קריירה בינלאומית, ועדיין נשארה צנועה, רגישה ומחוברת לעצמה.
עמנואל, נשמה רגישה מאוד, שמרגיש את העולם בעוצמה ונותן מעצמו לאחרים באהבה.
ומישל, הבייבי שלי, עם לב רחב וחמלה אמיתית, שמנהלת היום אירועים ואחת המובילות של מיצג נובה בעולם.
הילדים שלי הם ההצלחה האמיתית שלי, הרבה מעבר לכל דבר אחר. עם השנים הבנתי משהו עמוק. התפקיד שלנו כהורים הוא לא להחזיק את הילדים קרוב, אלא לתת להם כנפיים. אני בקשר יומיומי איתם, אבל היום זה ממקום אחר. ממקום של אהבה, כבוד ומרחב. והדבר שהכי ריגש אותי במסע שלי זו התמיכה שלהם בי. במשך הרבה שנים היו לי גם שנים טובות. חייתי חיים מלאים, והייתי במקום שהיה טוב לי. אבל בשנים האחרונות משהו התחיל להשתנות. לא בבת אחת, לא דרמטי. פשוט הבנה שקטה שהלכה והתחזקה. זה לא היה שחור או לבן. היו גם רגעים טובים. אבל עמוק בפנים ידעתי שאני כבר לא במקום שהיה נכון לי להישאר בו. וזו הייתה הפעם הראשונה שבחרתי בעצמי. אחרי 41 שנות נישואים, יצאתי לראשונה לחיים עצמאיים באמת. לא ממקום של כעס, אלא ממקום של בחירה".
בחירה בעד החיים שלי
"אני בת 64, וזה חדש לי. חדש לי להכיר, חדש לי לצאת לדייטים, חדש לי לשאול את עצמי מה אני באמת רוצה. אבל דווקא מהמקום הזה באה גם בהירות. אני כבר לא מחפשת לרצות אף אחד. אני לא חיה לפי מה שמצפים ממני. אני מקשיבה רק לעצמי. והדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שאף פעם לא מאוחר. לא מאוחר לבחור בעצמך. לא מאוחר להתחיל מחדש. לא מאוחר לחיות חיים אמיתיים". עם כל האהבה הגדולה למשפחה, אני גם יודעת לומר היום את האמת הפשוטה: אין כבר את אותם ערבים ארוכים ביחד, את השבתות הרבות סביב שולחן אחד, את הייחוד המוכר של החגים כשהבית מלא בילדים, ריחות של בישולים וצחוק מתגלגל בין החדרים. זה חסר לי. זה חלק מהלב שלי, וזה תמיד יהיה.
אבל לצד הגעגוע, יש גם הבנה עמוקה יותר. אני כבר לא האישה שיכולה לחיות רק דרך הנתינה לאחרים. עם כל הכבוד לילדים האהובים שלי, למשפחתיות, לארוחות המושקעות ולשנים שבהן חייתי בשביל כולם – הגיע הזמן להיות אמיתית וכנה עם עצמי. אני לא מפסיקה להיות אמא וסבתא של אמת. אני רק מפסיקה לוותר על עצמי בדרך. הייתי צריכה מקום משלי. מרחב לנשום בו, לחשוב, להרגיש, לשאול מי אני בלי התפקידים, בלי ההגדרות, בלי הציפיות. מקום שבו אני לא רק נותנת – אלא גם חיה, בוחרת, מתמלאת. זה לא בא מתוך ניתוק מהמשפחה, אלא דווקא מתוך אהבה בוגרת יותר. אהבה שלא מוחקת אותי, אלא מאפשרת לי להיות שלמה באמת. כי הבנתי שאמא מאושרת, אישה שמקשיבה לעצמה, מביאה יותר אור גם לילדים שלה.
אז כן, יש פחות שבתות גדולות סביב שולחן אחד. פחות חגים שבהם אני אחראית על הכל. פחות רעש של בית מלא. אבל יש יותר שקט פנימי. יותר כנות עם עצמי. ויותר חיבור לאישה שאני באמת.
וזו לא בחירה נגד המשפחה – זו בחירה בעד החיים שלי. אמא היא לא רק תפקיד. אמא היא יקום שלם. וכשאני מסתכלת על הדרך שלי כאמא, אני מבינה שזה לא מקצוע שלמדתי, אלא שליחות שנולדתי אליה. היום, כשהילדים שלי הורים בעצמם, הם מסתכלים עליי בעיניים אחרות. עיניים שמבינות. עיניים שמעריכות. עיניים שאומרות בלי מילים: “אימא… איך עשית את זה?” ואני מחייכת, כי רק עכשיו הם מבינים מה שלפעמים רק אימא יודעת.
אמא מחזיקה עולם שלם בלי שאף אחד יראה את השקעים בלב. אמא חזקת יותר מכל סערה. אמא מרפאה, בונה, מגינה, מוותרת, ומעניקה בלי סוף. הם שואלים אותי: איך החזקת בית של שבעה ילדים? איך תמיד היה סדר וניקיון? איך תמיד היה אוכל חם? איך תמיד היה חיבוק? איך תמיד היה בית? איך תמיד הייתה אהבה שלא נגמרת?
והתשובה פשוטה: אני נתתי לכם את החיים שלי. הגשמתי את עצמי בתוך כל אחד מכם. לא ויתרתי על עצמי – מצאתי את עצמי בתוככם. לקחתי אתכם לחוגים, הצגות, שיעורים. ריקוד, ג’ימנסטיקס, פסנתר, מחשבים. יצירה ותנועה. כל דבר שפתח לכם את הלב. אני לא הייתי מהאימהות שרוצות “רופא” או “עורך דין”. אותי עניין דבר אחד: שתקומו כל בוקר בשמחה. שתאהבו את החיים. שתעשו מה שאתם טובים בו. שתהיו מאושרים. ולכן תמיד אמרתי להם: תיקחו את ההובי שלכם – ותעשו ממנו קריירה. קריירה היא לא כותרת, היא לא משרד, היא לא חליפה. קריירה היא בחירה יומיומית במה שנותן לכם נשימה.
היום, כשאני רואה אותם, אני אומרת לעצמי: זכיתי. הילדים שלי לא רק מוצלחים. הם בני אדם טובים. הם מחוברים זה לזה. הם תומכים, אוהבים, נמצאים אחד בשביל השני. וזו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש. וכל אחד מהם הולך בדרך שלו – וכולם זורחים. האחת – עורכת דין בגוגל. חרוצה, חדה, אלגנטית, משלבת קריירה עם אמהות כמו אלופה אמיתית. האחת – יצאה לעולם הגדול. מאסטר באופנה מאיטליה, סטייליסטית של קים קרדשיאן. ניו יורק, לוס אנג’לס, פריז. עשייה בינלאומית, כישרון שאין שני לו. והשתיים שבחרו קריירה מסוג אחר – קריירה שלא תמיד נותנים לה כבוד, אבל היא מהחשובות שיש. הן בחרו לנהל בית, לגדל ילדים, לתמוך בבעל, להחזיק משפחה שלמה.
זו לא רק “אמא”. זו מנהלת בכירה של בית חי. זו עבודה בלי שעות, בלי ימי חופש, בלי תודה מספקת. זו יצירת דור שלם. ואני גאה בהן בדיוק כמו שאני גאה באחיותיהן. והקטנה, עם הלב הכי רחב שראיתי בחיים שלי – נתינה אינסופית, התנדבות, ילדים חולים, לב מלא אור. והיום היא מנהלת ומפיקה את תערוכות נובה בכל העולם. מיאמי, ניו יורק, שיקגו, וושינגטון, בוסטון. ועכשיו לונדון וטקסס. כל צעד שלה מרגיש כמו שליחות.
וכולם, כל שבעת העולמות שלי, אומרים לי היום: “אימא, את עשית את זה. אין מילים.” ואני, כשאני יושבת עם עצמי רגע, נושמת עמוק, מבינה שהבית האמיתי שלי הוא לא קירות. לא כתבות. לא הצלחות חיצוניות. לא רעש של עולם. הבית האמיתי שלי – זה הם. הנחת שלי היא ההצלחה שלי.
עברה עלי דרך שלא תמיד ידעתי לשים לה מילים. היום, אחרי שנים של הישרדות, צמיחה ומודעות, יש לי קול ברור. הספר הוא גם ריפוי אישי וגם שליחות. אני רוצה להעיר, לפתוח לבבות, ולהראות לנשים שאפשר לצאת ממקומות קשים ולבנות חיים יפים. אם הסיפור שלי ייתן למישהי אחת כוח לבחור אחרת, זה כבר שווה הכל".
הרגשתי צורך לחזור לשורשים
"ההחלטה לחזור לישראל לא הייתה רק שינוי גיאוגרפי. זו הייתה החלטה פנימית עמוקה. אחרי כל כך הרבה שנים הרגשתי צורך לחזור לשורשים שלי. למקום שבו הכל התחיל. לשפה, לתרבות, לאנשים, לפשטות של החיים שגדלתי עליה. לא חזרתי כי חסר לי משהו. חזרתי כי הרגשתי שזה מדויק לי עכשיו. אחרי שנים של נתינה לאחרים, של חיים מלאים אבל גם מאוד עמוסים, רציתי לחזור לעצמי. לחזור למקום שבו אני מרגישה הכי אני. הרגשתי שזה הזמן שלי.
היום אני חיה בתל אביב, קרוב לים וללב הפועם של העיר. נהנית מהדברים הקטנים, הליכות ליד הים, שיחות עם אנשים, תחושת שייכות שקשה להסביר במילים. יש משהו בארץ הזאת שהוא עמוק. זה לא רק מקום, זה תחושה. והיום אני יודעת בוודאות שעשיתי את הבחירה הנכונה. אני חיה היום אחרת. אני מתרכזת בהווה, בפרזנט, שהוא גם מתנה. אני מחבקת את העבר שלי לגמרי. אם הייתי צריכה לבחור מחדש, הייתי עושה את אותו הדבר, מתחתנת עם אותו אבא של הילדים שלי ומביאה לעולם את שבעת הילדים שלי. אין בי חרטה.
את העתיד אני לא מנהלת מתוך פחד. רוב הדברים שאנחנו דואגים מהם בכלל לא קורים, ובינתיים אנחנו מפספסים את הרגע הזה. אז אני חיה יום ביומו, כאילו זה היום האחרון שלי. בלי דרמות, בהכרת הטוב, בשמחה ובאנרגיה טובה.
"הספר שלי, “אישה של אמת”, נולד מתוך החיים שלי, אבל הוא הרבה מעבר לסיפור אישי. זה מסר לנשים שמרגישות שמשהו בפנים כבר לא שקט, שחיות בתוך תפקידים וציפיות ושכחו את עצמן בדרך.
אני לא רק מספרת מה עברתי. אני מדברת על איך להקשיב לאינטואיציה, איך לזהות מה לא מדויק לנו ואיך לבחור בעצמנו בלי פחד ובלי רגשות אשמה.
הספר הזה לא היה נכתב בלי ד״ר זהבה ישראלי, שהאמינה בי, התקשרה אליי ואמרה לי שאני צריכה לכתוב ספר, ודחפה אותי לצאת לדרך. היום, אחרי חיים שלמים של נתינה, אני אומרת בלב שלם This is my time – ואני לא מתנצלת על זה ואולי זה כל הסיפור – לא לחכות לרגע הנכון אלא להבין שזה הרגע".
