"איכה היתה לזונה, קריה נאמנה"? * על ההבדלים בין העיר ללא הפסקה והעיר העניה בישראל לכבוד ביקורו של ראש עיריית ירושל ניר ברקת בלוס אנג'לס עיר הקודש * מאת ארי בוסל
תל אביב היא "עיר ללא הפסקה." עיר של בילויים, מסעדות, ים, אנשים יפים, גורדי שחקים, בתים משופצים, חוסר משווע של חנייה ואווירה שלא ניתן למצוא בכל עיר אחרת בארץ. ישנו האלפיון העליון ודירות פאר בעשרות מיליוני דולרים. ישנם אפריקאנים לא חוקיים ושאר עובדים זרים הגרים בתנאים לא תנאים. אני נזכר משום מה בהודו או במצרים, שם "מנקים" שכונות שלמות מזוהמה (אמיתית או אנושית) כדי לא לכער את הנוף ולא לפגוע בנפשם העדינה של העשירים. גם בתל אביב ישנו עולם שכולו טוב, ובצידו עולם אכזר, אלמוני, לא נראה לעין וכשהוא נראה – לא נתפש במוח מי שצופה בו.
ישנם גם תושבי תל אביב הותיקים, דור הולך ונעלם, מתים הם כעלים ברוח, ויורשיהם חוגגים עם דירותיהם אותן הם משכירים לשלושה, ארבעה או יותר שוכרים במחירים מופקעים. הם מסרביםלהשקיע בהן ולו פרוטה, וכך דירות רבות מוזנחות ואף מסוכנות, אך את הפרה צריך לחלוב, בין אם היא שדופה או משופעת. החלב, כך נראה, זורם בבטחה ובמרץ, חם ומהביל.
משום מה תל אביב מושכת, לא ככלה כי אם כזונה, מגרה ומזמינה, מסלסלת ומפתה. עיר נפלאה, אותה עיר ללא הפסקה.
אין לי ספק שדברים יפים מאד בעיר העברית הראשונה; מוזיאונים והיסטוריה, מסעדות שף ואפילו שווקים מימי עבר. הנה, מתפשטת העיר החוצה, והערים הסמוכות מתקרבות, מאיימות לרגע לחנוק את הכרך, אך כהרף עין נופלות הן בשביה ובקסמיה, והן כולן מתמזגות לרצף אחד מתמשך של המרכז. אותו מרכז נבדל מהפריפריה של המדינה. פה – במרכז – יש חוזק וחוסן, פה ישנה גבורה ויפי נפש, אידיאלים ואידאות – עד שיבוא יום וינחתו הטילים. הכל יתמוסס, כפסלי קרח בחמסין.
כל אותן הנאות של רגע, חיי ראווה ותאווה, יעלמו וניווכח שהאשליה ריקה מתוכן, שרב החסר ואין המאחד.
עיר נוספת שם בישראל, עיר אליה נשואות עיני כל השוהים מחוץ לארץ. כמהים הם אליה, משאת נפשם. רק בארץ לא מתייחסים אליה כל כך, מסיבות רבות ומגוונות, אך העיקרית בהן: מזה ארבעים ושש שנים היא בידנו, עיר מאוחדת, אותה עיר הבירה. מובן מאליו שהיא שלנו, ושלכולם טוב בה – יהודים ונוצרים, ערבים מוסלמים אזרחי ישראל וכל שאר הדתות ונציגי התרבויות והעמים שנקבצו בה.
עיר מיוחדת היא ירושלים, עיר שכולם בעולם מכירים אותה, ובה באותה מידה לא מכירים הם בזכותנו על העיר. בתוקף, בנחישות ובחוצפה מרובה דורשים הם: תנו. החזירו. עיזבו. אפילו המציאו שם חדש "אל קודס" (אותו גנבו מאיתנו – "עיר הקודש"). לנו אין ולא היתה בעלות, קשר או זיקה; והשטן חוגג.
באמצע ההמולה (שכן לא הוחלט עדיין אם לחלק, לבתר או לקחת שבי את העיר כולה), בא לו ראש העיר ירושלים ללוס אנג'לס הבירה (בירת השנורר, לכאן עולים לרגל לפחות שלוש פעמים כל שנה, אך כל המרבה הרי זה משובח) בראש פמליה נכבדה עד מאד.
"זוהי העיר העניה ביותר בישראל" נאמר לקומץ שנאסף לשמוע את ראש העיר המיוחדת ביותר בעולם. טוב שהוחלט על האולם הקטן (שגם הוא לא היה מלא כלל ועיקר, בקושי ארבעים אנשים נקבצו בצהרי אותו יום ראשון נפלא) ולא על האולם הגדול בטמפל עמנואל בבורלי הילס.
לא כך היה כשהגיעה ענת הופמן, ראש ארגון הדורש זכות לנשים להתפלל ליד הכותל כשהן לבושות כיפה וטלית ונושאות את התורה. האולם הגדול צר היה מלהכיל: הגיעו מאות אנשים לשמוע אותה ואת כל התלונות שיש לה נגד מדינת ישראל. שכיות חמדה, ממש, כל הפעולות של ארגונה (במימון מקומי מכאן כמובן). יהלומים נוצצים באור יקרות: הן מפגינות פעם בחודש. המשטרה עוצרת אותן. הן תובעות לדין את הרשויות ומופיעות בבית המשפט העליון כמגן אנושי נגד כל העוולות שנעשות במדינה. הן זוכות ומיד מודיעות ברבים – ברחבי העולם כולו – את קלונה של מדינת ישראל.
הן מענינות עד מאד. ולכן ראש העיר שבא לספר על פתרון בעיות "מאחורי הקלעים" אכן נשמע מעניין פחות. מה הייתם נהנים לראות: קרב תרנגולים או כלבים טורפים – קרב למוות – או שיחת נפש מאדם כל כך עסוק שנראה שהוא עושה טובה שהוא בכלל מקדיש מזמנו?
ראו את ההבדל: קרן ירושלים השקיעה כמיליארד דולר מאז נוסדה על ידי טדי קולק ז"ל. כסף יש למכביר, אין מחסור. זרם אדיר, מים חיים, לאותה עיר עניה בישראל. (גם בעיניכם משהו לא מסתדר? העיר העניה בישראל ומיליארד דולרים זורמים לשם?) לנו אין חלק, אנחנו פשוטי – ולא שועי – העם.
הנה לעומתו באה מישהי וקוראת לנו אלי קרב. אנחנו, האנשים הפשוטים (חלקם תורמים מאד גדולים), נקראים לחזית להגן על כל היקר להם. שמנא וסלתא של העיר בוורלי הילס ישבה שם, וממרחקים כאבה את כאב ירושלים ואי יכולת הנשים להתפלל בעיר הקדושה בעולם. נשים! דווקא מהן נמנעת הזכות הבסיסית והקדושה הזו.
מה הייתם אתם עושים אם הייתם נוכחים בשני הארועים? או אולי זו אחת הסיבות שהדרתם רגליכם מהארוע עם ראש העיר והתמקדתם דוקא בארוע האחר? לא אנשי ריב ומדון אנחנו, ןגם לא ששים אלי קרב, אך הסאה הוגדשה ויש לעשות מעשה. נצא ונלחם על זכויות האישה להתפלל כאוות נפשה. באיראן אונסים נשים. בערב הסעודית הן שפחות לכל החיים. בסוריה לחיי אדם אין ערך. בישראל עוול שלא נשמע כמותו ויש להזיז מיד הרים וגבעות, כל העולם כולו יוצא למלחמה, להשיב סדר על כנו.
הנה סיפורן של שתי ערים בישראל. אחת הבירה, השניה גם היא חשקה באותו מעמד. כמו איש עסקים פילנטרופ מקומי, שמביא את אשתו לארועים ואת פילגשו בשולחן הסמוך. כולם יודעים, כך גם אשתו. זו מציצה וזו מתעלמת, אך מודעות הן היטב אחת לשניה – לבושם וללבוש, לתסרוקת ולכל קמט בפנים, לכל פאונד מיותר ולכל אזור שופע. חיות הן אחת את השניה.
עד כמה עצוב, אך זוהי, נראה, דרכו של עולם בימינו אנו: התחייבות ארוכת טווח ושעשועים מהצד מתערבבים, נהיים כאחד, וכך הפסדנו את שני העולמות גם יחד.
ואולי על כך נאמר: "ובערו שניהם יחדיו, ואין מכבה."
