לירון סמרה הייתה רק בת שש כשהחליטה שהיא לא שייכת לכיתה אליה שובצה וניגשה בעצמה למנהלת כדי לעבור * עשרות שנים אחר כך, כמטפלת זוגית ומשפחתית המתמחה בניהול כעסים ויזמות קהילתית, היא עדיין חוזרת לאותה שאלה בסיסית: איפה אנחנו בוחרים להישאר, ואיפה הגיע הזמן לשנות? * מבחינתה, שינוי אמיתי מתחיל ברגע שבו אנחנו מפסיקים לנסות לתקן את האנשים סביבנו ומתחילים להסתכל פנימה * במקביל היא גם הקימה בתקופת הקורונה את עמותת “ביחד” כמענה למשפחות שנפגעו והתפתחה לעשייה קהילתית * פרופיל עומק
כבר בגיל שש, בזמן שמרבית התלמידים היו עסוקים בבהייה “שוקיסטית” בכתב המתנוסס על לוח הגיר הירוק ועליו המילים “שלום כיתה א’”, הביטה לירון (גבאי) סמרה ימינה ושמאלה והחליטה שהיא פשוט לא שייכת לכיתה הזו. היא רצתה מורה אחרת, אז במקום לחכות שמישהו אחר ישנה את המציאות, ניגשה בעצמה למנהלת וביקשה לעבור כיתה. וכך היה. “לא ממש הבנתי שצריך לבקש רשות”, היא אומרת וצוחקת. במבט לאחור, יש בסיפור הקטן הזה משהו מהמטפלת שהפכה להיות. כבר אז, הרבה לפני שידעה לתת לזה מילים, היא פעלה מתוך עיקרון שנמצא היום בלב העבודה שלה: לא תמיד יש לנו שליטה על מה שהחיים מזמנים לנו, אבל תמיד נשארת בידינו הבחירה כיצד לפעול, להגיב ולנוע בתוך מה שמגיע.
עשור לאחר מכן, בגיל שש־עשרה, עברה עם משפחתה מישראל ללוס אנג’לס. המעבר היה חד: מדינה חדשה, שפה חדשה, תרבות חדשה. כמו מהגרים רבים, גם היא מצאה את עצמה מחפשת מחדש תחושת שייכות.
לא הרבה אחרי המעבר הגיעה לטיפול אצל פסיכולוגית. היא עוד לא ידעה אז שהמפגש הזה יהיה אחת התחנות הראשונות בדרך מקצועית שתוביל אותה להיות מטפלת זוגית ומשפחתית, להתמחות בניהול כעסים, להקים יחד עם ד”ר מיכל מיו דביר את קהילת המטפלים הישראלים בלוס אנג’לס ולייסד יחד עם שי בן צבי את עמותת “ביחד”, המלווה משפחות ברגעי משבר. אבל יותר מכל, הדרך הזאת חיזקה בה אמונה אחת שהיא נושאת איתה לחיים האישיים והמקצועיים כאחד: האדם היחיד שאנחנו באמת יכולים לשנות הוא עצמנו.
באיזה גיל הבנת שהחלום שלך הוא להיות מטפלת?
“היו דברים שמאוד אהבתי בטיפול כבר בגיל 16, והיו דברים שפחות התחברתי אליהם”, היא מספרת. “אבל בעיקר יצאתי ממנו עם הרבה שאלות. רציתי להבין למה יש אנשים שמשתנים באמת, ויש כאלה שממשיכים לחזור שוב ושוב לאותם הדפוסים. בזמן שהרבה חברים שלי עוד חיפשו את דרכם, אני כבר די ידעתי לאן אני הולכת.”
סמרה התחילה לעבוד כמטפלת התנהגותית עם ילדים על הרצף האוטיסטי ובהמשך כמתמחה בהתפתחות הילד. במשך שמונה שנים היא פגשה ילדים, הורים ומשפחות שהתמודדו עם אתגרים מורכבים, ובמקביל השלימה לימודים ב־UCLA ולאחר מכן תואר שני בטיפול זוגי ומשפחתי ב־Phillips Graduate University.
דווקא במהלך התואר השני קרה משהו ששינה את האופן שבו היא מסתכלת על בני אדם. “במסגרת הלימודים הייתי חייבת לחזור לטיפול אישי. הפסיכולוגית שליוותה אותי לא נתנה לי תשובות. היא לימדה אותי לשאול שאלות אחרות. פתאום הבנתי כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בניסיון לשנות אנשים אחרים: את ההורים שלנו, בני הזוג, הילדים, אפילו את הלקוחות שלנו. ואז נפל לי האסימון: אין לי שליטה על אף אחד חוץ מעצמי.”
זה נשמע כמו נקודת תפנית.
“מאוד. ברגע שהבנתי שהאדם היחיד שאני באמת יכולה להשפיע עליו הוא אני, התחיל לעניין אותי הרבה יותר להבין מי אני. למה אני מגיבה כפי שאני מגיבה? מה מפעיל אותי? מאיפה מגיעים הפחדים שלי? איזה סיפורים אני מספרת לעצמי? אילו דפוסים אני מביאה איתי למערכות היחסים שלי?”
מבחינת סמרה, חלק גדול מהסבל שלנו מתחיל כשאנחנו מנסים לבנות את עצמנו מתוך העיניים של אחרים. “אני לא מאמינה שאנשים צריכים לחיות את החיים שלהם מבחוץ פנימה. כשאנחנו חיים לפי מה שאחרים חושבים עלינו, רוצים מאיתנו או מצפים מאיתנו, אנחנו כל הזמן רצים על גלגל של אוגר. מנסים לרצות, להוכיח, להשיג עוד אישור ועוד הכרה. זה מסע שאין לו סוף.”
כלומר, צריך לחיות מבפנים החוצה.
“כן, בול. שהבחירות שלי יבואו מתוכי ולא כי מישהו אחר רוצה משהו בשבילי. שהגבולות שלי יהיו נכונים לי. שהאור שלי יאיר ממני אל העולם ולא שאחכה שהעולם יאיר עליי. כל מערכת יחסים היא פגישה עם עצמנו. לפעמים הפגישה נעימה ולפעמים היא כואבת. אנחנו מתאהבים, מתחתנים, הופכים להורים, בונים משפחה, מתקדמים בקריירה, אבל לכל מקום אנחנו מביאים את אותו אדם: את עצמנו. את הפחדים שלנו, האמונות שלנו, הסיפורים שסיפרנו לעצמנו במשך שנים והדפוסים שפיתחנו כדי לשרוד.”
“לפעמים צריך להתגרש ממערכת היחסים, לא מהאדם”
זו גם הדרך שבה היא מסתכלת על זוגיות. “כשאני מטפלת בזוגות, אני אף פעם לא מחפשת מי צודק. ברגע שאנחנו עסוקים בלמצוא את האשם, המטפל כמעט הופך לשופט ואנחנו מפספסים את ההזדמנות להבין את עצמנו.
“אני שואלת: מה ההתנהגות של בן הזוג פגשה אצלך? איזה צורך לא קיבל מענה? איזה סיפור ישן התעורר לחיים? אנשים לפעמים מופתעים מזה שאני לא נותנת להם רשימה של כל הדברים שהצד השני צריך לשנות. אבל אם כל מה שנעשה הוא לנסות לשנות את האדם שמולנו, פספסנו את כל המטרה.”
ומה הטעות הגדולה ביותר שאנשים עושים בזוגיות?
“שהם נוטשים אותה”, היא עונה “לא בהכרח פיזית. הם פשוט מפסיקים להשקיע וחושבים שהיא כבר תסתדר מעצמה. אף אחד לא היה מעז להתייחס לעסק שלו כמו שהרבה אנשים מתייחסים לזוגיות שלהם. אם אנשים היו מתייחסים לזוגיות שלהם כמו לנכס הכי יקר שלהם, משקיעים בה, בודקים מה היא צריכה ולא מחכים למשבר כדי להתחיל לטפל בה, הרבה מערכות יחסים היו נראות אחרת.”
גם אהבה, מבחינתה, אינה מצב קבוע שאמור להחזיק מערכת יחסים מעצמו. “אהבה היא דבר דינמי. יש ימים שאנחנו אוהבים יותר ויש ימים שאנחנו מרגישים פחות מחוברים. לכן אהבה לבדה לא יכולה להיות המרכז. מה שמחזיק מערכת יחסים לאורך זמן הוא גם החברות שאנחנו בונים, ההשקעה בקשר, והבחירה להמשיך לפגוש אחד את השני גם בתוך התקופות שבהן הכול פחות רומנטי.”
ומה לגבי זוגות שמגיעים אלייך על סף גירושין?
“לפעמים לא צריך להתגרש מהאדם, צריך להתגרש ממערכת היחסים; כמעט כל זוג שחי יחד במשך שנים בונה מערכת יחסים. השאלה היא איזו מערכת יחסים הם בנו. יש זוגות שבנו מערכת יחסים של ביקורת, אחרים של שתיקות. יש שחיים במאבקי כוח, יש כאלה שכל הזמן מנסים לרצות, ויש כאלה שכבר שכחו איך להיות חברים.
“הרבה פעמים אני אומרת לזוגות שהם לא בהכרח צריכים להחליף בני זוג. הם צריכים להחליף את הדרך שבה הם נפגשים.” היא מדמה את הדינמיקה הזוגית לריקוד. “אם אחד הרקדנים משנה את הצעד שלו, גם השני צריך להגיב אחרת. זה לא קסם, וזה לא קורה ביום אחד, אבל כשאדם משנה את הדרך שבה הוא מופיע במערכת היחסים, כל הדינמיקה מתחילה להשתנות.”
אז גירושין הם אף פעם לא הפתרון?
“בטח שלפעמים הם כן. אני לא מאמינה שצריך להישאר יחד רק כדי להגיד שנשארנו יחד. יש מערכות יחסים שנכון לסיים. אבל אני כן חושבת שחשוב להבין מה קרה שם. כי אם לא הבנו מה אנחנו הבאנו איתנו לקשר, מה היה הנרטיב שלנו, מה היו הצרכים שלנו ואילו דפוסים ניהלו אותנו, יש סיכוי שנפגוש שוב את אותה מערכת יחסים. אולי עם אדם אחר, אבל עם אותם הדפוסים.”
אולי לפעמים פשוט אפשר למצוא בן או בת זוג טובים יותר?
“תראי, התפקיד שלי הוא לא לעזור לאנשים למצוא בן זוג טוב יותר. אני לא שדכנית”, היא צוחקת. “אני עוזרת להם להפוך לבני זוג טובים יותר של עצמם. ללמוד להכיר את עצמם ולתת לעצמם חלק מהדברים שהם כל הזמן מחכים לקבל מהאחר. בני הזוג שלנו הרבה פעמים הופכים למראה של מה שמתחולל בפנים.”
“אני לא רוצה לקחת לאנשים את הכעס”
כשאנשים שומעים שסמרה מתמחה בניהול כעסים, הם בדרך כלל מניחים שהיא תלמד אותם איך לכעוס פחות. הרעיון הזה, היא אומרת, מפספס את העיקר. “אני לא רוצה לקחת מאנשים את הכעס שלהם. גם אם הייתי יכולה ללחוץ על כפתור שמעלים לאדם את הכעס, לא הייתי לוחצת עליו. לא משום שכעס הוא תמיד דבר טוב, אלא משום שהוא אף פעם לא מגיע סתם. כעס הוא לא הבעיה. כעס הוא שליח.”
שליח קצת עצבני…
“במשך שנים לימדו אותנו שכעס הוא רגש שלילי. שצריך להירגע, לספור עד עשר, לנשום עמוק. אלה באמת כלים נהדרים לוויסות מערכת העצבים, אבל הרבה פעמים אנחנו מתעסקים רק במה שנמצא מעל פני השטח ולא שואלים מה הכעס בעצם מנסה לספר.”
מתי את הבנת את זה?
“הגעתי להתמחות בניהול כעסים כמעט במקרה. חיפשתי מקום לעשות בו את שעות הסטאז’ שלי, ופתאום נפתח בפניי עולם שלא הכרתי. בפעם הראשונה אף אחד לא שאל איך להשתיק את הכעס. לימדו אותי לשאול: למה הוא שם?”
לדבריה, ההבנה הזאת שינתה את היחס שלה לאנשים שמבטאים כעס בעוצמה. “פתאום הבנתי שאנשים שמתבטאים בכעס לא בהכרח עושים את זה מרוע. הרבה פעמים הם פשוט לא למדו מה לעשות עם רגש כל כך גדול. הכעס הוא הרבה פעמים רגש משני. מתחתיו יכולים להיות פחד, עלבון, בושה, אכזבה, בדידות, חוסר אונים או כאב שלא קיבל מקום.”
מה זה אומר, רגש משני?
“כשאנחנו פוחדים מאוד, נפגעים או מרגישים מאוימים, מערכת העצבים יכולה להיכנס למצב חירום. לפעמים הרבה יותר קל לנפש לעבור לכעס מאשר להישאר עם התחושה הפגיעה שמתחתיו. במובן מסוים הכעס אומר למערכת שלנו: אני אגן עליך.”
ההתמחות גרמה לה, לדבריה, לרצות לשחרר אנשים גם מתחושת האשמה סביב הכעס. “אני זוכרת שהרגשתי שאני רוצה להגיד לכל אדם שמתמודד עם כעס: עצם זה שאתה כועס לא אומר שמשהו בך מקולקל. אתה צריך ללמוד להכיר את הכעס, להבין מה מפעיל אותו ומה אתה עושה איתו.”
את חושבת שישראלים כועסים יותר?
“אני לא יודעת אם יותר, אבל אנחנו בהחלט גדלים בתוך מציאות מאוד ייחודית. ישראלים רבים גדלו בתוך תרבות ישירה, חמה ועוצמתית, ובתוך מציאות שבה חוסר ודאות הוא לא מושג תיאורטי. השואה והטראומה הבין־דורית, השירות הצבאי, מלחמות, פיגועים, טילים ואובדן הם חלק מהסיפור הקולקטיבי שלנו. גם אדם שלא חווה בעצמו אירוע של חיים ומוות יכול לשאת בגוף ובמשפחה סיפורים של הישרדות.” לדבריה, החיבור בין טראומה לכעס חשוב במיוחד להבנה הזאת. “טראומה מעצימה פחד. פחד חושף את הפגיעות שלנו, וכעס הרבה פעמים מגיע כדי להגן עליה. השאלה היא לא רק אם אנחנו כועסים, אלא מה אנחנו עושים עם הכעס כשהוא מגיע.”
אז כעס הוא רק מנגנון הגנה?
“לא. וזו נקודה שמאוד חשובה לי. תכונה היא כמעט אף פעם לא רק טובה או רק רעה. השאלה היא איך היא משרתת אותנו, ואם היא כבר לא משרתת אותנו, מה אנחנו צריכים לשנות או למנן.
“כעס יכול גם לסמן שמשהו חשוב לנו, שמשהו בוער בנו. אנשים לפעמים מנסים להוציא מהחיים שלהם את כל הכעס, אבל יחד איתו הם עלולים להוציא גם חלק מהאש. מה גורם לנו להילחם על הילדים שלנו? על הזוגיות? להגיד ‘לא, זה חשוב לי’? גם שם יש עוצמה ותשוקה. אני לא רוצה שאנשים יפסיקו להרגיש בעוצמה. אני רוצה שהם ילמדו לכוון את העוצמה הזאת.”
מבחינתה, אחת הסכנות היא שאנשים מוותרים על התשוקה שלהם בשם השקט. “הם מפסיקים לריב, אבל לפעמים גם מפסיקים לרצות. מפסיקים להתאכזב, אבל גם מפסיקים לחלום. מפסיקים להילחם, אבל לפעמים גם מפסיקים לאהוב בעוצמה. אני לא רוצה זוגות שאין להם קונפליקטים. אני רוצה זוגות שיודעים מה לעשות איתם.”
זו גם הסיבה שהיא מסתייגת מעט מהמושג “שליטה בכעסים”. “אני לא רוצה לשלוט בכעס שלי. אני רוצה להכיר אותו מספיק טוב כדי שהוא לא ישלוט בי. כשאנחנו מבינים על מה הכעס מגן ומה הוא מנסה לומר, אנחנו יכולים לבחור איך להגיב אליו. מבחינתי, זה כל ההבדל.”
“המנטורית הכי טובה שלי קוראת לי אמא”
כששואלים את סמרה מי לימד אותה הכי הרבה על טיפול, אפשר לצפות שהיא תדבר על מרצה מהאוניברסיטה, מדריך מקצועי או קולגה. במקום זה היא מחייכת. “המנטורית הכי טובה שלי קוראת לי ‘אמא’.”
“הבת הבכורה שלי לימדה אותי על עצמי יותר מכל תואר, ספר או השתלמות. יש אנשים שחושבים שילדים הם דף חלק שאנחנו מעצבים. אני חושבת שילדים הם אחת המראות הכי כנות שיש לנו. הם לא רק לומדים מאיתנו. הם גם חושפים אותנו בפני עצמנו.”
הגעת לאימהות עם התובנה הזאת, או שגילית אותה תוך כדי?
“גיליתי. ככל שהבת שלי גדלה, גיליתי בתוכי מקומות שלא הכרתי. פחדים, חוסר סבלנות, וגם אהבה שלא ידעתי שאפשר להרגיש. היא כל הזמן מפגישה אותי עם הילדה הפנימית שלי, עם המקומות שעוד צריכים אהבה, עם המקומות שעדיין מבקשים ריפוי ועם המקומות שבהם אני עדיין יכולה לגדול. היא המראה לנשמה שלי. אני מודה לה על השיעורים שהיא מביאה איתה.”
היום, כאם לארבעה, היא אומרת שההורות ממשיכה להיות אחת מזירות ההתפתחות המשמעותיות בחייה. “דרך האימהות אני לומדת על גבולות, סבלנות, עייפות, ויתור ואהבה שאין לה תנאים. אבל בעיקר הילדים שלי מלמדים אותי שאי אפשר לבקש מאדם אחר לעשות עבודה שאנחנו עוד לא מוכנים לעשות בעצמנו.”
כלומר, שוב מבפנים החוצה.
“בדיוק. אם אני מבקשת מהילדים שלי להיות אותנטיים, אני צריכה להיות אותנטית. אם אני מבקשת מהם לקחת אחריות, אני צריכה לקחת אחריות. אם אני רוצה שהם ילמדו להציב גבולות, הם צריכים לראות אותי עושה את זה. ילדים לא מקשיבים רק למה שאנחנו אומרים. הם בעיקר מסתכלים על איך שאנחנו חיים.”
אותו עיקרון, מבחינתה, מתקיים גם בקליניקה. “אני לא מבקשת מאנשים להיות מושלמים. אני מבקשת מהם להיות אמיתיים. אותנטיות היא לא להגיד כל דבר שעובר לנו בראש. היא להסכים להיות מי שאנחנו, גם כשזה לא נוח. היא היכולת להיות חשופים ופגיעים דווקא מתוך מקום של חוסן. בעיניי צריך הרבה כוח כדי לתת למישהו לראות אותך באמת.”
אז איך מודדים הצלחה בטיפול?
“אני לא אוהבת במיוחד לדבר על הצלחות, אבל הישג עבורי הוא לראות אנשים שלמדו להאמין בעצמם. אישה שלמדה להגיד ‘לא’ בלי רגשות אשם. גבר שהצליח להגיד ‘אני מפחד’ בלי להרגיש שזה מקטין אותו. זוג שלמד לריב בלי לפרק את היחסים. אמא שהבינה שהילד שלה לא צריך אמא מושלמת. המטרה שלי היא לא שאנשים יצאו ממני עם פחות בעיות. המטרה היא שהם יצאו עם יותר חופש.”
חופש למה?
“חופש להיות מי שהם. לבחור. להציב גבולות. להרגיש. לאהוב. להפסיק לרצות את הסביבה. חופש לחיות.”
במובנים רבים, גם העשייה של סמרה מחוץ לקליניקה נולדה מאותה תפיסת עולם. בשנת 2020, בעיצומה של תקופת הקורונה, היא וד”ר מיכל מיו דביר זיהו המטפלות ישראלים בלוס אנג’לס עובדים פעמים רבות לבד. כל אחד בקליניקה שלו, נושא את הסיפורים, האחריות והעומס הרגשי שמגיעים עם המקצוע. מתוך ההבנה שגם מי שמחזיק אחרים זקוק לקהילה שתחזיק אותו, הן הקימו את קהילת המטפלים הישראלים בלוס אנג’לס. מקום שבו אנשי מקצוע יכולים להכיר, ללמוד יחד, להתייעץ, לחלוק דילמות מקצועיות ובעיקר לזכור שהם לא לבד.
באותה שנה, יחד עם שי בן צבי, הקימה לירון גם את עמותת “ביחד”. מה שהתחיל כמענה למשפחות שנפגעו בתקופת הקורונה התפתח לעשייה קהילתית המסייעת למשפחות באמצעות מזון לשבתות וחגים, קניות לבית, ציוד לילדים ותמיכה בתקופות משבר. “השם לא נבחר במקרה”, היא אומרת. “אני באמת מאמינה שאנחנו לא אמורים לעבור את החיים לבד. חיבור חברתי הוא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו כבני אדם. אנחנו יצורים שניזונים מקשר.”
יש קשר בין מה שהוביל אותך להיות מטפלת לבין היזמות הקהילתית שלך?
“כנראה שכן. אני יודעת להרים דברים מאפס ויש בי צד מאוד יזמי. אם לא הייתי מטפלת, כנראה שהייתי מפיקה אירועים”, היא צוחקת. “אני אוהבת ליצור, לחבר אנשים ולהוציא רעיון מהראש אל המציאות.
“אבל בעיקר אני מאוד מאמינה בכוח של אנשים ובכוח של קהילה. כולנו צריכים מקום שבו אפשר פשוט להיות בני אדם.”
“לכל אדם יש את המטפל שמתאים לו”
הגישה הזאת לחיבור אנושי נכנסת איתה גם לחדר הטיפולים.
איך את מביאה את זה לקליניקה ביום־יום?
“חשוב לי שאנשים יבואו לטיפול כמו שהם. אני אומרת למטופלים שלי שלא מעניין אותי כמה כסף יש להם ואני לא רוצה שהם ינסו למכור לי את עצמם. ככל שאדם מסכים בהדרגה להניח בצד את המסכות וההגנות, את המעמד, ההישגים והצורך להרשים, יש יותר מקום לפגיעות אמיתית. ושם בדרך כלל מתחילה העבודה.”
עם מי את עובדת? בעיקר עם זוגות? בעיקר עם ישראלים?
“לא זה ולא זה”, היא מחייכת. “אני עובדת עם יחידים ועם זוגות, בעברית ובאנגלית. באופן טבעי יוצא לי לעבוד הרבה בתוך הקהילה היהודית והישראלית, גם בגלל השפה, התרבות והעובדה שחלק גדול מהאנשים מגיעים מפה לאוזן, אבל הקליניקה שלי פוגשת אנשים מרקעים שונים.”
את עובדת עם כל מי שפונה אלייך?
“לא. כבר בשיחת הטלפון הראשונית חשוב לי לברר אם אני באמת המטפלת המתאימה לאדם שמולי. אני בודקת את זה גם מבחינה קלינית וגם מבחינת החיבור וההתאמה האנושית והאנרגטית בינינו. טיפול הוא מערכת יחסים, ולכן בעיניי ההתאמה היא חלק מהטיפול עצמו.
“אם אני מרגישה שאחד הקולגות שלי יתאים יותר, או שאני לא מרגישה שיש בינינו את החיבור שנדרש כדי לעשות עבודה טובה, אני מפנה. אני באמת מאמינה שלכל לקוח יש את המטפל שמתאים לו. זה לא אומר שמטפל אחד טוב יותר והשני פחות. לפעמים פשוט יש התאמה מדויקת יותר.”
מבחינתה, גם כאן הכנות היא חלק מהאחריות המקצועית. “אני לא רוצה שאדם יישאר אצלי רק כי הוא כבר התקשר. מדובר בנפש של אדם. אם אני חושבת שמישהו אחר יוכל לעזור לו יותר, הדבר הכי אחראי שאני יכולה לעשות הוא להגיד את זה.”
לסיום, אם היית צריכה להשאיר את הקוראים עם מסר אחד….
“החיים שלהם לא יתחילו כשמישהו יאהב אותם יותר, כשבן הזוג ישתנה, כשהילדים יקשיבו יותר או כשהם ירוויחו יותר כסף. החיים מתחילים ברגע שאנחנו מפסיקים לחפש את עצמנו בחוץ ומתחילים להכיר את עצמנו באמת.
“כשאנחנו מכירים את עצמנו, אנחנו יכולים להפסיק לחיות מתוך פחד ולהתחיל לחיות מתוך בחירה.” ואז היא עוצרת לרגע. “להיות אתה זה הכלי הכי חזק שיש לך. אין עוד אף אחד כמוך. אל תוותר על זה!”
Licensed Marriage and Family Therapist
818-208-0518
Liron@TherapyTies.com
www.instagram.com/therapy.ties
