קרקע נשמטת תחת המגדלים: הערים המאוכלסות והגדולות ביותר בארה"ב שוקעות באדמה בהובלת יוסטון טקסס, אחד מריכוזי הנדל"ן הלוהטים במדינה. על פי ממצאי מעקב של לווינים, הערים השוקעות כוללות לא רק ערים ששוכנות לאורך החופים, כמו לו אנג'לס (ושבהן קיימת סכנת הצפה), אלא גם ערים באזורים פנימיים יותר של ארה"ב. הסיבה המרכזית לתופעה: שאיבה מתמשכת של מי תהום. התוצאה: פגיעה מסוכנת בתשתיות ובמבנים, כששקיעתם הפיזית מזמנת סיכון נוסף – החמרה גוברת בסכנה לנזקי שיטפונות בשל שינוי הטופוגרפיה.
הממצאים, שהתפרסמו בכתב העת המדעי Nature Cities, מגלים כי כל 28 הערים הגדולות בארה"ב, המאכלסות מעל 600 אלף איש, שוקעות באדמה, מה שמשפיע על חייהם של 34 מיליון בני אדם. חלקן שוקע בקצב מהיר יותר ועל פני שטחים גדולים יותר לעומת האחרות. יוסטון שוקעת בקצב המהיר ביותר, כאשר אזורים מסוימים שוקעים בקצב של 10 מ"מ בשנה. ברוב הערים הגדולות קיימים אזורים השוקעים בקצב מהיר יותר מ־5 מ"מ בשנה. מפות החוקרים גילו כי ב־25 מהערים נרשמו תהליכי שקיעה על פני שטח של 65% לפחות. בערים יוסטון, דאלאס, פורט וורת', שיקגו, קולומבוס, דטרויט, דנבר, ניו יורק, אינדיאנפוליס ושארלוט — כ־96% מהעיר כבר שקעו.
בממוצע, 25 מתוך 28 ערים חוות שקיעה בקצב משתנה, על פי המחקר. סן דייגו שוקעת בכ-1.1 מילימטרים בשנה, סן פרנסיסקו שוקעת בכ-0.9 מילימטרים בשנה, ולוס אנג'לס שוקעת בכ-0.9 מילימטרים בשנה. סן חוזה הייתה יוצאת דופן. העיר עולה בכ-0.2 מילימטרים בשנה, על פי המחקר.
תופעת שקיעת האדמה מקורה בגורמים טבעיים ואנושיים כאחד. הקרקע לעולם איננה סטטית באמת, כאשר תהליכים גיאולוגיים גורמים לה להיות בתנועה מתמדת. שקיעה קרקעית קשורה לעתים קרובות לאזורי חוף, שבהם שילוב של שקיעת קרקע ועליית מפלס הים עלול להטביע ערים כמו ניו אורלינס וסן פרנסיסקו. עם זאת, על פי המחקר, התופעה איננה מוגבלת, כאמור, רק לקווי החוף ומאיימת לפגוע באזורים שונים ברחבי ארה"ב.
התופעה איננה ייחודית לארה"ב. מחקר שפורסם ב־2024 בכתב העת Science, גילה כי כמעט מחצית מהערים הגדולות של סין שוקעות עקב שאיבת מי תהום ומשקלם העצום של מבנים ותשתיות עירוניות. כדי להתמודד עם התופעה, החוקרים הציעו פתרונות כמו צמצום השאיבה, הגבהת פני הקרקע באזורים מסוימים, שיפור מערכות הניקוז והקמה של תשתיות ירוקות כמו ביצות לספיגת מי שטפונות. זאת לצד שיפוץ מבנים פגיעים והגבלת בנייה באזורים בסיכון הגבוה ביותר. "במקום לומר שזו בעיה, אנחנו יכולים להגיב, לטפל, לצמצם, להסתגל", אמר המחבר הראשי של המחקר, ליאונרד אוהנהן, מבית הספר לאקלים של אוניברסיטת קולומביה. "אנחנו חייבים להתקדם לעבר שלב הפתרונות".
