ד"ל נולד באשקלון, התגייס ליחידת יהל״ם, השתתף במבצעים מיוחדים וב־7 באוקטובר עלה על מטוס מלוס אנג׳לס לישראל * אחרי חודשים בעזה, ברפיח ובלבנון, המראות, הריחות והאובדן ממשיכים ללוות אותו * בשיחה גלויה הוא מספר על הקרבות במנהרות, משבר האמון בפיקוד, הפוסט טראומה, המחשבות האובדניות והטיפול שלדבריו הציל את חייו * יותר מהכל הוא מבקש: אל תשפטו את מי שחזר מן התופת. פשוט תהיו שם
מאת מיכה קינן
ד״ל חזר מהמלחמה בחיים. לפחות כך היה כתוב במסמכים, בכרטיס הטיסה ובתמונות שהעלה. הגוף חזר ללוס אנג׳לס, לעבודה, לעסקים ולחיים שבנה במשך שנים. אבל משהו אחר נשאר מאחור, בתוך מנהרה בעזה, בבית הרוס ברפיח, ליד לוחם שנהרג כמה מטרים ממנו, ואולי ברגע שבו ריח של רחוב אמריקאי רגיל הפך לפתע לריח של גופות. בהתחלה ניסה לשכנע את עצמו שהכל נורמלי. הרי לוחם אמור לרעוד אחרי קרב. אדם שהריח מוות במשך חודשים רשאי להריח אותו גם במקום שבו איננו נמצא. מי שהתהלך שעות מתחת לאדמה רשאי להתעורר בלילה בתחושה שהקירות נסגרים עליו. אבל כשהגוף המשיך להילחם גם אחרי שהמלחמה הסתיימה, לפחות באופן זמני, הוא הבין שהקו המפריד בין “תגובה טבעית” לבין פוסט טראומה כבר נחצה.
“חזרתי לארצות הברית וניסיתי לעבוד”, מספר ד״ל. “יום אחד שמעתי רעש שנשמע כמו ירי והתפרקתי בבכי. בפעם אחרת הרחתי גופות ברחוב, אף שלא היו שם גופות. אמרתי לעצמי שזה לגיטימי, הרי הייתי במקום שבו ראיתי והרחתּי דברים כאלה. לא הבנתי אז שזה רק מתחיל”.
כדי להבין כיצד הגיע לשם צריך לחזור לאשקלון, העיר שבה נולד בשנת 1996. הוריו עלו מברית המועצות בשנות השבעים, עם השכלה, מקצועות וחלומות שנאלצו לעבור תרגום כואב למציאות הישראלית. אביו היה מהנדס ופסיכולוג, אמו כלכלנית, אבל כמו עולים רבים בני דורם הם גילו שהתארים, המעמד והזהות המקצועית שהביאו איתם אינם מתקבלים אוטומטית בארץ החדשה. “היום, כשאני בן 30, אני מבין יותר את אבא שלי”, הוא אומר. “הוא ויתר על אזרחות, על כסף, על מקצוע, על אגו ועל זהות. פתאום אתה מגיע למדינה אחרת וצריך להתחיל מלמטה. עברית שפה קשה, התרבות אחרת, וכל מה שהיית קודם לא תמיד נחשב. כילד לא הבנתי את זה. היום אני משתדל לא לשפוט”.
הוא החל לעבוד בגיל צעיר, מימן בעצמו את האימונים לקראת הצבא ורץ חמישה ושישה קילומטרים ביום. “תמיד הייתה בי חמלה כלפי אנשים וילדים. הסתכלתי על הצבא כמקום שבו אפשר להציל ולהגן”. בדיעבד הוא מזהה קשר בין ילדות מורכבת לבין המשיכה ליחידות קרביות. “הרבה לוחמים שאני מכיר עברו טראומה כלשהי בילדות. לפעמים אתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה חזק, ולכן אתה הולך ליחידה מובחרת. מלמדים אותך להסתער, לא לוותר, להמשיך גם כשכואב. זה הופך אותך ללוחם טוב, אבל איש אינו מלמד אותך כיצד לעצור כשהמלחמה נגמרת”.
בשנת 2015 התגייס לצה״ל. הוא התקבל למסלול תובעני, וכעבור שנה הודח ממנו מסיבות שהוא מגדיר כחברתיות. “זה היה קשה מאוד, כי אהבתי את המקום ורציתי להיות שם”. ההדחה לא סיימה את דרכו כלוחם. הוא הגיע ליהל״ם, היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, המתמחה בין השאר בלחימה תת קרקעית, חבלה, סילוק פצצות והתמודדות עם מנהרות. ההכשרה הייתה מסע של מאמץ גופני ונפשי. באחד התרגילים כמעט טבע בים. זה היה בסופו של שבוע שבו כמעט לא ישן, לאחר חודשים ארוכים של אימונים. באימון סנפלינג ראה חבר נופל מגובה של כשלושים מטר. גם הוא עצמו נפל מגובה רב ונעצר סמוך לקרקע. היו אימונים בחום כבד, שעות של זחילה, נשיאת משקלים ותרגילים שנועדו לדחוף את הגוף ואת התודעה אל הקצה. “היו הרבה אירועים שבהם אתה מבין עד כמה החיים יכולים להיגמר ברגע. אבל כשהייתי צעיר לא קראתי לזה טראומה. אמרתי לעצמי: זאת ההכשרה, זה הצבא”.
במהלך השירות השתתף בפעילויות מיוחדות הקשורות למנהרות בגבול עזה ובלבנון. כבר אז התקשה להבין מדוע הצבא אינו נכנס לעומק המנהרות ומשמיד אותן מבפנים. הוא שאל שאלות וקיבל תשובות שנשענו על תפיסה שלפיה ניתן להתמודד עם האיום באמצעים טכנולוגיים ובהשקעות עתק במכשול התת קרקעי. “חשבנו שהצבא חזק ושאפשר לעקוף את הבעיה באמצעות טכנולוגיה”, הוא אומר. “הושקעו מיליארדים במכשול. היום אנחנו יודעים שהייתה גם יהירות. ל־7 באוקטובר היה מרכיב של הפתעה, אבל היה בו גם מחדל וביזיון גדול. מבחינתי ומבחינת לוחמים רבים, התחושה הייתה שבגדו בנו”. הוא השתחרר ב-2018, עבר לארצות הברית ובמשך כמעט חמש שנים לא עשה מילואים ולא נגע בנשק. הוא למד, עבד, הקים עסקים, טייל ובנה לעצמו חיים נוחים. המלחמה נראתה רחוקה, כמו זיכרון מתקופה אחרת.
ואז הגיע 7 באוקטובר
ד״ל היה בלוס אנג׳לס כשנחשף לתמונות ולדיווחים על המתרחש בישראל. “כשראיתי מה עושים לנשים, לילדים ולמשפחות, עליתי על מטוס. בתוך כשעה וחצי מהרגע שנחתתי כבר הייתי בבסיס, על מדים, עם נשק, מקלע, רימונים וכל הציוד. חמש שנים כמעט לא נגעתי בנשק, ופתאום אני שוב לוחם”. הוא הצטרף לצוות מילואים של אנשים משכילים, בעלי מקצוע ומשפחות, שמרביתם החזיקו לדבריו בעמדות שמאל. אבל באותם ימים החלוקה הפוליטית איבדה משמעות. “לא יצאנו להילחם מתוך רצון לנקמה או להרג. יצאנו בגלל החטופים. היו שם נשים, ילדים, מבוגרים ואזרחים. זאת הייתה המטרה שהובילה אותנו”.
לצד תחושת השליחות נולד משבר אמון עמוק. כאשר נציגי הפיקוד הבכיר הגיעו לשוחח איתם, חברי הצוות דיברו ללא גינונים. “אמרנו להם: אנחנו לא חיילים סדירים, אנחנו אזרחים על מדים. לפני כמה חודשים לא סמכנו עליכם, וגם עכשיו אנחנו לא נלחמים בשבילכם. נעשה את המשימה בשביל המשפחות ובשביל החטופים”. אחת המשימות הקשות הייתה סריקת מנהרה ארוכה. ד״ל היה הראשון בכוח, הלוחם שמקבל את האש אם מחבלים מחכים בפנים. על גופו נשא ציוד כבד, מגן, אקדח ואמצעים נוספים. לפניו נע רובוט מצויד במצלמות, אך הטכנולוגיה אינה מבטלת את הסכנה. “הרובוט יכול להראות חלק ממה שנמצא קדימה, אבל תמיד נשארים עשרה אחוזים שאי אפשר לדעת. במחילה צרה, מתחת לאדמה, עשרה אחוזים הם עולם שלם”. הסריקה נמשכה כ-12 שעות. “לפני הכניסה אמרתי לחברים: אנחנו עושים קפה אחרי זה. אני חוזר בחיים. זה אולי נשמע כמו משפט פשוט, אבל זו הדרך שלך להשתלט על הפחד. אתה מנסה לשכנע את עצמך שאתה תחזור”.
במנהרה אחרת בלבנון הגיעו לעשרים המטרים האחרונים של הסריקה, ואז התברר כי קיים חדר נסתר ומפלס נוסף. לפי המידע המודיעיני הסתתרה באזור חוליית מחבלים. במרחב כזה אין כמעט אפשרות לתמרן. אין אגפים, אין מרחק ואין דרך לעקוף. כל מפגש עלול להפוך לעימות מטווח אפס. המפקד ביקש להוציא את מרבית הלוחמים ולהשאיר כוח קטן. לד״ל ניתנה האפשרות לצאת, אך חברו נדרש להישאר. “אמרתי שאין דבר כזה שאני משאיר אותו. אני מכיר אותו שנים, אנחנו כמו אחים. הוא לא יכול היה לסרב לפקודה, ואני יכולתי לצאת, אבל נשארתי איתו. זה היה מפחיד מאוד, אבל באותו רגע לא חשבתי על גבורה. חשבתי רק שלא משאירים חבר לבד”.
המלחמה במנהרות שונה מכל תמונת קרב המוכרת לקהל. עשרות מטרים מתחת לאדמה, לעיתים בחום כבד ובאוויר דחוס, אין שמים, אין כיוון ברור ואין תחושה של זמן. הלוחמים נעים באיטיות, מודעים לכך שמטען, רימון או מחבל הממתין מעבר לפינה עלולים לסיים הכול. “כשאתה בפנים אתה ממוקד במשימה. אתה פחות מדבר ופחות מרגיש. הרגש מגיע אחר כך”.
באחד הימים פגשו לוחמים סדירים שאיבטחו את המרחב שבו עבד הצוות על מנהרה. ד״ל זוכר אותם כאנשים חמים, צעירים ומלאי נדיבות. “אנחנו מגיעים בדרך כלל, מורידים את הראש ועושים את העבודה. לא מצפים שייתנו לנו אוכל. הם אמרו: ‘בואו, תרגישו בבית. רוצים קפה?’ ישבנו ודיברנו שיחות עמוקות”. כעבור זמן קצר אחד מאותם לוחמים דיבר בטלפון, כשהשיחה נשמעת ברמקול. צלף ירה בו בראש. האדם מעבר לקו שמע את המתרחש: את הירייה, את הצעקות ואת החובש שהגיע. “אני חושב הרבה על מי שהיה בצד השני של הטלפון. מי שמע את הרגע האחרון שלו? איך אותו אדם ממשיך לחיות אחרי ששמע הכל? אלה דברים שנשארים איתך”.
פנה לחומרים מטשטשים
אחרי חמישה חודשים אינטנסיביים חזר ד״ל ללוס אנג׳לס לחודש וחצי. הוא ניסה לחזור לעבודה, אך הסימנים הראשונים כבר הופיעו. גופו רעד, רעשים רגילים נשמעו כמו ירי, ריחות תמימים הפכו לריחות של מוות והבכי פרץ ללא אזהרה. הוא עדיין שיכנע את עצמו שמדובר בתגובה זמנית. אחר כך חזר לרפיח. הצוות איתר לדבריו כמה מנהרות ביום, פעל בתנאים שוחקים ונחשף שוב למוות ולאובדן. “בהתחלה עבדנו ללא הפסקה. גם כבשנו וסרקנו בתים ושטחים וגם טיפלנו במנהרות. היינו הכוח המיוחד שנמצא עם כוחות השטח ויכול לתת מענה מיידי. נשחקנו פיזית ונפשית”. משם המשיך לסבב בלבנון. הוא הגיע אליו עם תחושה שכבר ראה הכל. “אמרתי לעצמי: אני בין הלוחמים המנוסים בעולם. הייתי בעזה וברפיח, עשיתי כבר הכול. יאללה, לבנון, יאללה חיזבאללה. אבל שם הבנתי שאי אפשר להכיל עוד ועוד מוות. בשלב מסוים הטראומה התחילה לנהל אותי”.
כאשר חזר שוב לחיים האזרחיים, עשה את כל מה שהוא עצמו מגדיר היום כטעויות. הוא פנה לחומרים מטשטשים, בהם קוקאין ו־MDMA. “רציתי לטשטש, לא להרגיש. זה לא עזר. הרבה לוחמים עושים את זה, אבל הטשטוש זמני והכאב נשאר”. הוא הסתייג מטיפול פסיכיאטרי ומתרופות. חברים לוחמים הזהירו אותו מפני תלות בכדורים, והוא עצמו לא האמין שפסיכולוג יוכל להבין מה עבר עליו. “אמרתי: עכשיו אני אשב מול פסיכולוג, אספר לו את הסיפורים שלי, ובסוף אני אהיה זה שמרגיע ומחבק אותו? לא היה לי כוח לזה”.
במקום זאת ניסה להציל את עצמו באמצעות מדיטציה, אימונים, שחייה בים ורכיבה על סוסים. הקשר עם הסוסים העניק לו שקט שלא מצא בשיחות. “היה לי חיבור מיידי ואנרגטי אליהם. התחלתי לרכוב ולעזור לאנשים באמצעות סוסים. זה עזר לי מאוד”. גם אהבה חדשה נכנסה לחייו והעניקה לו תקווה. במשך תקופה נדמה היה שהנה, הוא שוב עומד על רגליו. אבל הפוסט טראומה אינה מתרשמת מלוח זמנים. היא יכולה לסגת ולהמתין, ואז לחזור בעוצמה. אחרי סבב נוסף מצבו הידרדר. הוא התקשה לישון, לא הצליח לצאת מהבית, המחשבות התרוצצו ללא הפסקה והחרדה הכלכלית התחברה לזיכרונות מהקרבות. “חשבתי כל הזמן על המוות, על הגופות, על ההרג ועל מה שאפשר היה לעשות אחרת. אף אחד לא הבין אותי. אנשים הסתכלו עליי כאילו השתגעתי. שבוע לפני הטיפול ניסיתי לשים קץ לחיי ולא הצלחתי”.
באותה תקופה פגש את עוזי, ישראלי שלחם במלחמת לבנון הראשונה וסבל בעצמו מפוסט טראומה. כך נודע לו על איבוגאין, חומר פסיכואקטיבי המופק מצמח האיבוגה, ועל טיפולים שנערכים מחוץ לארה"ב. מדובר בטיפול ניסיוני ושנוי במחלוקת, שאינו מאושר בארצות הברית ועלול לשאת סיכונים רפואיים חמורים. ד״ל מדגיש כי הוא מספר על החוויה האישית שלו ואינו מציע אותה כתחליף לייעוץ ולטיפול רפואי.
התגובה הראשונה שלו הייתה זעם. “אמרתי לו: אני לא עושה סמים. אתה משוגע? חשבתי שאתה רוצה לעזור לי. עזוב אותי מזה”. עוזי לא לחץ, אלא הציג בפניו מחקרים ועדויות של יוצאי יחידות מיוחדות בארה"ב שעברו טיפולים דומים. לבסוף החליט ד״ל לנסוע למקסיקו. “אמרתי לעצמי שאם אני כבר רוצה לוותר על החיים, אנסה קודם עוד דבר אחד". החוויה נמשכה שעות ארוכות והייתה, לדבריו, מטלטלת. “הטיפול הזה הציל את חיי. אני לא אדם דתי, אבל אני רוחני. הרגשתי שאלוהים שם אותי בפינה שאין ממנה דרך קלה החוצה. הייתי צריך לבחור אם להישאר בחושך או להילחם על החיים”.
הוא יודע שחשיפת המחשבות האובדניות תעורר אי נוחות. בעבר, כשדיבר עליהן, אנשים ניסו להשתיק אותו. “אמרו לי: אתה מצליח, יש לך משפחה, אל תגיד שטויות. אבל אם אומרים לאדם לא לדבר, הוא פשוט יעשה הכול בשקט. צריך לדבר על זה. אין במה להתבייש בפוסט טראומה, ואין במה להתבייש בכך שהגעת לרגע שבו רצית לעזוב את העולם”. הוא מבקש מהציבור להפסיק לשפוט את מי שחזר מן התופת. “אל תשפטו לוחמים, חטופים שחזרו או אזרחים ישראלים שחיים בתוך הכאב. מי שלא היה שם אינו יכול להבין עד הסוף. הכאב של לאבד חברים, של לראות מה עשו לנשים, לילדים ולמשפחות, אינו דבר שאפשר להסביר”.
לדבריו, פוסט טראומה אינה עוד בעיה פרטית של חייל זה או אחר. “מדינה שלמה נמצאת בפוסט טראומה. הלוחמים לפחות אומנו להילחם. מה עם האזרחים? מה עם הורים שכולים? מה עם ילדים שאיבדו משפחה? אנשים מתאבדים ואחרים חושבים על התאבדות, ורבים אינם יודעים לבקש עזרה”. העזרה, מבחינתו, מתחילה בחמלה. “אהבה אינה רק חיבוק ונשיקה. היא לתת לאדם חיוך, להבין שהוא נמצא במצב מסוים ולא לשפוט אותו. להגיד לו: הכל בסדר איתך, אתה לא משוגע. נפגעת ועכשיו צריך לעזור לך”. הוא מבקש גם מעשים, לא רק מילים. כאשר פוגשים ניצול מהנובה, לוחם או אדם שאיבד את עולמו, אפשר להציע עבודה, קשר מקצועי או עזרה מעשית. “אל תסתכלו עליו כאילו הוא לא בסדר ואל תתרחקו. אולי אתם יכולים לפתוח לו דלת. לפעמים דבר קטן הוא הדבר שמשאיר אדם בחיים”.
ד״ל אינו מציג את עצמו כמי שהחלים לחלוטין. הוא ממשיך להתמודד, לטפל בעצמו ולחפש כלים. המשחק הפך לאחד מהם. הוא החל ללמוד בבית ספר למשחק, השתתף בסרט וגילה דרך להפוך את הכאב לחומר יצירתי. במקביל הוא ממשיך לכתוב, לפתח סדרות, לעבוד בעסקים ולבנות בתים. “העשייה עוזרת לי. כשאני שואל מה אני יכול לעשות, למי אני יכול לעזור ואיך אפשר לדבר על הדברים, אני מרגיש שיש לי סיבה להמשיך”.
המסר שהוא מבקש להשאיר פשוט: אל תחכו שאדם יקרוס כדי לראות אותו. אל תיבהלו כשהוא מספר את האמת. אל תבטלו מחשבות אובדניות ואל תנסו לפתור הכול במשפט מעודד. תקשיבו, הישארו לידו ועזרו לו להגיע לעזרה מקצועית. “אנחנו נאלצים לנהל את הטראומה תוך כדי שאנחנו עדיין חיים בתוכה”, מסכם ד״ל. “אי אפשר למחוק את מה שקרה, אבל אפשר ללמוד לא לתת לו לנהל אותנו. צריך לבקש עזרה, לקבל אהבה וגם לתת אותה. לפעמים מילה, חיוך או יד שמושטת בזמן הם בדיוק הדבר שמחזיר אדם מן המנהרה אל החיים”.
ד״ל חזר מהמלחמה בחיים. לפחות כך היה כתוב במסמכים, בכרטיס הטיסה ובתמונות שהעלה. הגוף חזר ללוס אנג׳לס, לעבודה, לעסקים ולחיים שבנה במשך שנים. אבל משהו אחר נשאר מאחור, בתוך מנהרה בעזה, בבית הרוס ברפיח, ליד לוחם שנהרג כמה מטרים ממנו, ואולי ברגע שבו ריח של רחוב אמריקאי רגיל הפך לפתע לריח של גופות.
בהתחלה ניסה לשכנע את עצמו שהכל נורמלי. הרי לוחם אמור לרעוד אחרי קרב. אדם שהריח מוות במשך חודשים רשאי להריח אותו גם במקום שבו איננו נמצא. מי שהתהלך שעות מתחת לאדמה רשאי להתעורר בלילה בתחושה שהקירות נסגרים עליו. אבל כשהגוף המשיך להילחם גם אחרי שהמלחמה הסתיימה, לפחות באופן זמני, הוא הבין שהקו המפריד בין “תגובה טבעית” לבין פוסט טראומה כבר נחצה.
“חזרתי לארצות הברית וניסיתי לעבוד”, מספר ד״ל. “יום אחד שמעתי רעש שנשמע כמו ירי והתפרקתי בבכי. בפעם אחרת הרחתי גופות ברחוב, אף שלא היו שם גופות. אמרתי לעצמי שזה לגיטימי, הרי הייתי במקום שבו ראיתי והרחתּי דברים כאלה. לא הבנתי אז שזה רק מתחיל”.
כדי להבין כיצד הגיע לשם צריך לחזור לאשקלון, העיר שבה נולד בשנת 1996. הוריו עלו מברית המועצות בשנות השבעים, עם השכלה, מקצועות וחלומות שנאלצו לעבור תרגום כואב למציאות הישראלית. אביו היה מהנדס ופסיכולוג, אמו כלכלנית, אבל כמו עולים רבים בני דורם הם גילו שהתארים, המעמד והזהות המקצועית שהביאו איתם אינם מתקבלים אוטומטית בארץ החדשה. “היום, כשאני בן 30, אני מבין יותר את אבא שלי”, הוא אומר. “הוא ויתר על אזרחות, על כסף, על מקצוע, על אגו ועל זהות. פתאום אתה מגיע למדינה אחרת וצריך להתחיל מלמטה. עברית שפה קשה, התרבות אחרת, וכל מה שהיית קודם לא תמיד נחשב. כילד לא הבנתי את זה. היום אני משתדל לא לשפוט”.
הוא החל לעבוד בגיל צעיר, מימן בעצמו את האימונים לקראת הצבא ורץ חמישה ושישה קילומטרים ביום. הוא לא ידע בדיוק מה יעשה כשיגדל, אבל ידע איזה אדם הוא רוצה להיות. “רציתי להיות אדם טוב, לעזור ולשמור על אחרים”, הוא אומר. “תמיד הייתה בי חמלה כלפי אנשים וילדים. הסתכלתי על הצבא כמקום שבו אפשר להציל ולהגן”. בדיעבד הוא מזהה קשר בין ילדות מורכבת לבין המשיכה ליחידות קרביות. “הרבה לוחמים שאני מכיר עברו טראומה כלשהי בילדות. לפעמים אתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה חזק, ולכן אתה הולך ליחידה מובחרת. מלמדים אותך להסתער, לא לוותר, להמשיך גם כשכואב. זה הופך אותך ללוחם טוב, אבל איש אינו מלמד אותך כיצד לעצור כשהמלחמה נגמרת”.
בשנת 2015 התגייס לצה״ל. הוא התקבל למסלול תובעני, וכעבור שנה הודח ממנו מסיבות שהוא מגדיר כחברתיות. “זה היה קשה מאוד, כי אהבתי את המקום ורציתי להיות שם”. ההדחה לא סיימה את דרכו כלוחם. הוא הגיע ליהל״ם, היחידה ההנדסית למשימות מיוחדות, המתמחה בין השאר בלחימה תת קרקעית, חבלה, סילוק פצצות והתמודדות עם מנהרות. ההכשרה הייתה מסע של מאמץ גופני ונפשי. באחד התרגילים כמעט טבע בים. זה היה בסופו של שבוע שבו כמעט לא ישן, לאחר חודשים ארוכים של אימונים. “יצאתי מהמים וחזרתי מיד לשחות. בשלב מסוים איבדתי הכרה, פגעתי בסלע וקיבלתי מכה בראש. הוציאו אותי, אבל רציתי לחזור. זה מה שמלמדים אותך: להמשיך”. באימון סנפלינג ראה חבר נופל מגובה של כשלושים מטר. גם הוא עצמו נפל מגובה רב ונעצר סמוך לקרקע. היו אימונים בחום כבד, שעות של זחילה, נשיאת משקלים ותרגילים שנועדו לדחוף את הגוף ואת התודעה אל הקצה. “היו הרבה אירועים שבהם אתה מבין עד כמה החיים יכולים להיגמר ברגע. אבל כשהייתי צעיר לא קראתי לזה טראומה. אמרתי לעצמי: זאת ההכשרה, זה הצבא”.
במהלך השירות השתתף בפעילויות מיוחדות הקשורות למנהרות בגבול עזה ובלבנון. כבר אז התקשה להבין מדוע הצבא אינו נכנס לעומק המנהרות ומשמיד אותן מבפנים. הוא שאל שאלות וקיבל תשובות שנשענו על תפיסה שלפיה ניתן להתמודד עם האיום באמצעים טכנולוגיים ובהשקעות עתק במכשול התת קרקעי. “חשבנו שהצבא חזק ושאפשר לעקוף את הבעיה באמצעות טכנולוגיה”, הוא אומר. “הושקעו מיליארדים במכשול. היום אנחנו יודעים שהייתה גם יהירות. ל־7 באוקטובר היה מרכיב של הפתעה, אבל היה בו גם מחדל וביזיון גדול. מבחינתי ומבחינת לוחמים רבים, התחושה הייתה שבגדו בנו”.
הוא השתחרר ב-2018, עבר לארצות הברית ובמשך כמעט חמש שנים לא עשה מילואים ולא נגע בנשק. הוא למד, עבד, הקים עסקים, טייל ובנה לעצמו חיים נוחים. המלחמה נראתה רחוקה, כמו זיכרון מתקופה אחרת.
ואז הגיע 7 באוקטובר
ד״ל היה בלוס אנג׳לס כשנחשף לתמונות ולדיווחים על המתרחש בישראל. “כשראיתי מה עושים לנשים, לילדים ולמשפחות, עליתי על מטוס. בתוך כשעה וחצי מהרגע שנחתתי כבר הייתי בבסיס, על מדים, עם נשק, מקלע, רימונים וכל הציוד. חמש שנים כמעט לא נגעתי בנשק, ופתאום אני שוב לוחם”. הוא הצטרף לצוות מילואים של אנשים משכילים, בעלי מקצוע ומשפחות, שמרביתם החזיקו לדבריו בעמדות שמאל. אבל באותם ימים החלוקה הפוליטית איבדה משמעות. “לא יצאנו להילחם מתוך רצון לנקמה או להרג. יצאנו בגלל החטופים. היו שם נשים, ילדים, מבוגרים ואזרחים. זאת הייתה המטרה שהובילה אותנו”.
לצד תחושת השליחות נולד משבר אמון עמוק. כאשר נציגי הפיקוד הבכיר הגיעו לשוחח איתם, חברי הצוות דיברו ללא גינונים. “אמרנו להם: אנחנו לא חיילים סדירים, אנחנו אזרחים על מדים. לפני כמה חודשים לא סמכנו עליכם, וגם עכשיו אנחנו לא נלחמים בשבילכם. נעשה את המשימה בשביל המשפחות ובשביל החטופים”. אחת המשימות הקשות הייתה סריקת מנהרה ארוכה. ד״ל היה הראשון בכוח, הלוחם שמקבל את האש אם מחבלים מחכים בפנים. על גופו נשא ציוד כבד, מגן, אקדח ואמצעים נוספים. לפניו נע רובוט מצויד במצלמות, אך הטכנולוגיה אינה מבטלת את הסכנה. “הרובוט יכול להראות חלק ממה שנמצא קדימה, אבל תמיד נשארים עשרה אחוזים שאי אפשר לדעת. במחילה צרה, מתחת לאדמה, עשרה אחוזים הם עולם שלם”.
הסריקה נמשכה כשתים עשרה שעות. “לפני הכניסה אמרתי לחברים: אנחנו עושים קפה אחרי זה. אני חוזר בחיים. זה אולי נשמע כמו משפט פשוט, אבל זו הדרך שלך להשתלט על הפחד. אתה מנסה לשכנע את עצמך שאתה תחזור”.
במנהרה אחרת בלבנון הגיעו לעשרים המטרים האחרונים של הסריקה, ואז התברר כי קיים חדר נסתר ומפלס נוסף. לפי המידע המודיעיני הסתתרה באזור חוליית מחבלים. במרחב כזה אין כמעט אפשרות לתמרן. אין אגפים, אין מרחק ואין דרך לעקוף. כל מפגש עלול להפוך לעימות מטווח אפס. המפקד ביקש להוציא את מרבית הלוחמים ולהשאיר כוח קטן. לד״ל ניתנה האפשרות לצאת, אך חברו נדרש להישאר. “אמרתי שאין דבר כזה שאני משאיר אותו. אני מכיר אותו שנים, אנחנו כמו אחים. הוא לא יכול היה לסרב לפקודה, ואני יכולתי לצאת, אבל נשארתי איתו. זה היה מפחיד מאוד, אבל באותו רגע לא חשבתי על גבורה. חשבתי רק שלא משאירים חבר לבד”.
המלחמה במנהרות שונה מכל תמונת קרב המוכרת לקהל. עשרות מטרים מתחת לאדמה, לעיתים בחום כבד ובאוויר דחוס, אין שמים, אין כיוון ברור ואין תחושה של זמן. הלוחמים נעים באיטיות, מודעים לכך שמטען, רימון או מחבל הממתין מעבר לפינה עלולים לסיים הכול. “כשאתה בפנים אתה ממוקד במשימה. אתה פחות מדבר ופחות מרגיש. הרגש מגיע אחר כך”.
באחד הימים פגשו לוחמים סדירים שאיבטחו את המרחב שבו עבד הצוות על מנהרה. ד״ל זוכר אותם כאנשים חמים, צעירים ומלאי נדיבות. “אנחנו מגיעים בדרך כלל, מורידים את הראש ועושים את העבודה. לא מצפים שייתנו לנו אוכל. הם אמרו: ‘בואו, תרגישו בבית. רוצים קפה?’ ישבנו ודיברנו שיחות עמוקות”. כעבור זמן קצר אחד מאותם לוחמים עמד בפתח ודיבר בטלפון, כשהשיחה נשמעת ברמקול. צלף ירה בו בראש. האדם מעבר לקו שמע את המתרחש: את הירייה, את הצעקות ואת החובש שהגיע. “אני חושב הרבה על מי שהיה בצד השני של הטלפון. מי שמע את הרגע האחרון שלו? איך אותו אדם ממשיך לחיות אחרי ששמע הכול? אלה דברים שנשארים איתך”.
פנה לחומרים מטשטשים
אחרי חמישה חודשים אינטנסיביים חזר ד״ל ללוס אנג׳לס לחודש וחצי. הוא ניסה לחזור לעבודה, אך הסימנים הראשונים כבר הופיעו. גופו רעד, רעשים רגילים נשמעו כמו ירי, ריחות תמימים הפכו לריחות של מוות והבכי פרץ ללא אזהרה. הוא עדיין שיכנע את עצמו שמדובר בתגובה זמנית. אחר כך חזר לרפיח. הצוות איתר לדבריו כמה מנהרות ביום, פעל בתנאים שוחקים ונחשף שוב למוות ולאובדן. “בהתחלה עבדנו ללא הפסקה. גם כבשנו וסרקנו בתים ושטחים וגם טיפלנו במנהרות. היינו הכוח המיוחד שנמצא עם כוחות השטח ויכול לתת מענה מיידי. נשחקנו פיזית ונפשית”. משם המשיך לסבב בלבנון. הוא הגיע אליו עם תחושה שכבר ראה הכול. “אמרתי לעצמי: אני בין הלוחמים המנוסים בעולם. הייתי בעזה וברפיח, עשיתי כבר הכול. יאללה, לבנון, יאללה חיזבאללה. אבל שם הבנתי שאי אפשר להכיל עוד ועוד מוות. בשלב מסוים הטראומה התחילה לנהל אותי”.
כאשר חזר שוב לחיים האזרחיים, עשה את כל מה שהוא עצמו מגדיר היום כטעויות. הוא פנה לחומרים מטשטשים, בהם קוקאין ו־MDMA. “רציתי לטשטש, לא להרגיש. זה לא עזר. הרבה לוחמים עושים את זה, אבל הטשטוש זמני והכאב נשאר”. הוא הסתייג מטיפול פסיכיאטרי ומתרופות. חברים לוחמים הזהירו אותו מפני תלות בכדורים, והוא עצמו לא האמין שפסיכולוג יוכל להבין מה עבר עליו. “אמרתי: עכשיו אני אשב מול פסיכולוג, אספר לו את הסיפורים שלי, ובסוף אני אהיה זה שמרגיע ומחבק אותו? לא היה לי כוח לזה”.
במקום זאת ניסה להציל את עצמו באמצעות מדיטציה, אימונים, שחייה בים ורכיבה על סוסים. הקשר עם הסוסים העניק לו שקט שלא מצא בשיחות. “היה לי חיבור מיידי ואנרגטי אליהם. התחלתי לרכוב ולעזור לאנשים באמצעות סוסים. זה עזר לי מאוד”. גם אהבה חדשה נכנסה לחייו והעניקה לו תקווה. במשך תקופה נדמה היה שהנה, הוא שוב עומד על רגליו.
אבל הפוסט טראומה אינה מתרשמת מלוח זמנים. היא יכולה לסגת ולהמתין, ואז לחזור בעוצמה. אחרי סבב נוסף מצבו הידרדר. הוא התקשה לישון, לא הצליח לצאת מהבית, המחשבות התרוצצו ללא הפסקה והחרדה הכלכלית התחברה לזיכרונות מהקרבות. “חשבתי כל הזמן על המוות, על הגופות, על ההרג ועל מה שאפשר היה לעשות אחרת. אף אחד לא הבין אותי. אנשים הסתכלו עליי כאילו השתגעתי. שבוע לפני הטיפול ניסיתי לשים קץ לחיי ולא הצלחתי”.
באותה תקופה פגש את עוזי, ישראלי שלחם במלחמת לבנון הראשונה וסבל בעצמו מפוסט טראומה. עוזי סיפר לו על איבוגאין, חומר פסיכואקטיבי המופק מצמח האיבוגה, ועל טיפולים שנערכים מחוץ לארה"ב. מדובר בטיפול ניסיוני ושנוי במחלוקת, שאינו מאושר בארצות הברית ועלול לשאת סיכונים רפואיים חמורים. ד״ל מדגיש כי הוא מספר על החוויה האישית שלו ואינו מציע אותה כתחליף לייעוץ ולטיפול רפואי.
התגובה הראשונה שלו הייתה זעם. “אמרתי לו: אני לא עושה סמים. אתה משוגע? חשבתי שאתה רוצה לעזור לי. עזוב אותי מזה”. עוזי לא לחץ, אלא הציג בפניו מחקרים ועדויות של יוצאי יחידות מיוחדות בארצות הברית שעברו טיפולים דומים. לבסוף החליט ד״ל לנסוע למקסיקו. “אמרתי לעצמי שאם אני כבר רוצה לוותר על החיים, אנסה קודם עוד דבר אחד. גם כשהגעתי לשם עדיין התנגדתי. לא הייתי בטוח שאני רוצה לעבור את זה”. החוויה נמשכה שעות ארוכות והייתה, לדבריו, מטלטלת. “הטיפול הזה הציל את חיי. אני לא אדם דתי, אבל אני רוחני. הרגשתי שאלוהים שם אותי בפינה שאין ממנה דרך קלה החוצה. הייתי צריך לבחור אם להישאר בחושך או להילחם על החיים”.
הוא יודע שחשיפת המחשבות האובדניות תעורר אי נוחות. בעבר, כשדיבר עליהן, אנשים ניסו להשתיק אותו. “אמרו לי: אתה מצליח, יש לך משפחה, אל תגיד שטויות. אבל אם אומרים לאדם לא לדבר, הוא פשוט יעשה הכול בשקט. צריך לדבר על זה. אין במה להתבייש בפוסט טראומה, ואין במה להתבייש בכך שהגעת לרגע שבו רצית לעזוב את העולם”. הוא מבקש מן הציבור להפסיק לשפוט את מי שחזר מן התופת. “אל תשפטו לוחמים, חטופים שחזרו או אזרחים ישראלים שחיים בתוך הכאב. מי שלא היה שם אינו יכול להבין עד הסוף. הכאב של לאבד חברים, של לראות מה עשו לנשים, לילדים ולמשפחות, אינו דבר שאפשר להסביר”.
לדבריו, פוסט טראומה אינה עוד בעיה פרטית של חייל זה או אחר. “מדינה שלמה נמצאת בפוסט טראומה. הלוחמים לפחות אומנו להילחם. מה עם האזרחים? מה עם הורים שכולים? מה עם ילדים שאיבדו משפחה? אנשים מתאבדים ואחרים חושבים על התאבדות, ורבים אינם יודעים לבקש עזרה”. העזרה, מבחינתו, מתחילה בחמלה. “אהבה אינה רק חיבוק ונשיקה. היא לתת לאדם חיוך, להבין שהוא נמצא במצב מסוים ולא לשפוט אותו. להגיד לו: הכול בסדר איתך, אתה לא משוגע. נפגעת ועכשיו צריך לעזור לך”.
הוא מבקש גם מעשים, לא רק מילים. כאשר פוגשים ניצול מהנובה, לוחם או אדם שאיבד את עולמו, אפשר להציע עבודה, קשר מקצועי או עזרה מעשית. “אל תסתכלו עליו כאילו הוא לא בסדר ואל תתרחקו. אולי אתם יכולים לפתוח לו דלת. לפעמים דבר קטן הוא הדבר שמשאיר אדם בחיים”.
ד״ל אינו מציג את עצמו כמי שהחלים לחלוטין. הוא ממשיך להתמודד, לטפל בעצמו ולחפש כלים. המשחק הפך לאחד מהם. הוא החל ללמוד בבית ספר למשחק, השתתף בסרט וגילה דרך להפוך את הכאב לחומר יצירתי. במקביל הוא ממשיך לכתוב, לפתח סדרות, לעבוד בעסקים ולבנות בתים. “העשייה עוזרת לי. כשאני שואל מה אני יכול לעשות, למי אני יכול לעזור ואיך אפשר לדבר על הדברים, אני מרגיש שיש לי סיבה להמשיך”.
המסר שהוא מבקש להשאיר פשוט: אל תחכו שאדם יקרוס כדי לראות אותו. אל תיבהלו כשהוא מספר את האמת. אל תבטלו מחשבות אובדניות ואל תנסו לפתור הכל במשפט מעודד. הקשיבו, הישארו לידו ועזרו לו להגיע לעזרה מקצועית. “אנחנו נאלצים לנהל את הטראומה תוך כדי שאנחנו עדיין חיים בתוכה”, מסכם ד״ל. “אי אפשר למחוק את מה שקרה, אבל אפשר ללמוד לא לתת לו לנהל אותנו. צריך לבקש עזרה, לקבל אהבה וגם לתת אותה. לפעמים מילה, חיוך או יד שמושטת בזמן הם בדיוק הדבר שמחזיר אדם מן המנהרה אל החיים”.
