כבר בצעירותה שימשה רניה דין כשגרירה הסברתית של ישראל באמצעות Stand With Us * כיום מתגוררת ילידת הכפר הגלילי מר'אר במערב סן פרננדו ואלי ומספרת על הטרגדיה שפקדה את העדה שלה במג'דל שאמס בוידאו שהופק ע"י צוות של Prager U בשרמן אוקס * העם הישראלי ממש מדהים והדרוזים יודעים שהכי טוב להם בישראל. באותה נשימה – ישראל לא מושלמת ויש חוקים שמפלים אותנו״* ראיון חשוף
לא רבים יודעים זאת, אבל מג'דל שאמס הייתה פעם ישוב יהודי עתיק. במקום נמצאו חורבות יישוב יהודי קדום מהמאות השנייה והשלישית לספירה, כולל מערת קבורה בשם "מקברת אל-יהוד". היישוב נוסד בשנת 1595 כחלק ממאמץ לעבות את ההתיישבות הדרוזית באזור. מג'דל שמס הייתה חלק מסוריה עד מלחמת ששת הימים ב-1967, אז נכבשה על ידי ישראל. במהלך מלחמת יום הכיפורים הופצץ היישוב ו-10 מתושביו נהרגו. ב-1982 הוכרזה כמועצה מקומית. ב-27 ביולי 2024, רקטה שנורתה על ידי חיזבאללה פגעה במגרש כדורגל ביישוב וגרמה למותם של 12 ילדים ונערים בגילים 10–16, ולפציעתם של יותר מ-30 אנשים.
***
רניה דין, בת 46 במקור מהכפר הגלילי מר'אר, מתגוררת כיום במערב הוואלי עם בעלה ושני ילדיה. היא מתראיינת בעברית רהוטה ושוטפת על הקשיים והמצב הרגיש של תושבי מג'דל שמס, דרוזים הנמצאים בין סוריה לישראל. לדבריה, תושבי מג'דל שמס רוצים להישאר בישראל למרות הקשר המשפחתי לסוריה, והם חיים במצב שבו הם עלולים להיות מוחזרים לסוריה. היא מתארת את ההתנכלות של המשטר הסורי לדרוזים, והלחימה המתמשכת בין הדרוזים לבין דאעש וכוחות אסד ואיראן.
רניה מספרת לי על הכאב האישי והטראומה שחוותה משפחתה בעקבות האסון שקרה, ומתארת את ההזדהות והאמפתיה הרבה שהרגישה מהישראלים בעקבות האירוע הקשה. עם זאת, היא מציינת שיש עדיין חוקים מפלים נגד הדרוזים בישראל, כמו 'חוק קמיניץ', ודרוזים מרגישים שנשכחו והופלו ע"י המדינה למרות תרומתם הרבה. היא מדגישה את המורכבות שבזהותם של הדרוזים בגולן, הנמצאים בין נאמנות לישראל לבין החשש מסוריה.
רניה: '’לא רבים זוכרים זאת אבל יצחק רבין, לפני שנרצח, רצה להחזיר את מג'דל שמס חזרה לסוריה ותושבי מג'דל ממש החלו לחפש דירות בקריית שמונה והאיזו שהרי עד שישראל תספח סופית את מג'דל שמס לישראל, הם נחשבים כתושבים סורים. ישנם דרוזים ממג'דל שעשו צבא בהתנדבות ועדיין לא נחשבים כאזרחים ישראלים. על כל בית דרוזי בישראל, תלוי דגל ישראל, גם במג'דל.
"חשוב לי להדגיש שתושבי מג'דל שמס נמצאים במצב מאד חריג ורגיש – יש להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שגרים בסוריה וכולנו יודעים מה קורה למי שרק נחשד כפרו-ישראלי, בסוריה. קשה להגדיר את תושבי מג'דל שמס מאה אחוז ישראלים, כל עוד ישנה האפשרות שהם יחזרו לסוריה (מג'דל שמס הייתה שייכת לסוריה, לפני שהייתה תחת שליטה ישראלית)
’'כשקרה האסון, משפחתי הייתה בטראומה, הזדעזענו מאוד, היינו חסרי אונים והצטערנו על הילדים הקטנים, בכינו על כמות הרוע גדול. אני מאוד רוצה להאמין בבני אדם ושזו הייתה טעות אבל, אני יודעת שזו לא הייתה טעות והם כיוונו לאוכלוסייה הדרוזית.
"הדרוזים בסוריה היו נאמנים למשטר אבל המשטר החל להתנכל להם ומאז הדרוזים נלחמים בדעאש שעשו בהם טבח ב-2015, חטפו נשים וילדים. מתחוללת שם מלחמה קשה בין הדרוזים לסורים המוסלמים. כעת, הדרוזים בסוריה נלחמים גם באסד ואיראן, הם קרובים לגבול הישראלי ולכן, בעצם, מותקפים מכל הצדדים.
"אני לא יודעת מה נסראללה רצה, אם רצה להרוג ילדים זה מזעזע ואם הוא רצה לשלוח מסר לדרוזים בסוריה, לבדוק אם יקומו נגדו, זה גם הזוי. בישראל, אנחנו כבר בשוק מאז ה-7.10 להגיד את האמת, כאמא, לראות ילדים ככה נרצחים בפסטיבל נובה, זה באמת שובר את הלב, ועכשיו כשהילדים שלנו רק הלכו לשחק כדורגל (בוכה)…
"כל יום כל יום רואים הודעת "הותר לפרסום" וכולנו התרגלנו, דרוזים, נוצרים, יהודים ומוסלמים. זה עצוב מאוד".
מה הייתה התגובה הדרוזית לאמפתיה הישראלית לאסון?
"עם מה שקרה שם לילדים, במג'דל, באמת שזה לא משנה אם הם נחשבים ישראלים או דרוזים. האירוע היה אירוע קשה ומצער מאד. כמות האמפתיה שהורגשה מהישראלים, מהיהודים, אף אחד לא בדק או הסתכל על תעודת הזהות של הילדים הללו שנהרגו ונפגעו. העם הישראלי ממש מדהים וכולם יודעים שאין מקום טוב יותר. הדרוזים יודעים שהכי טוב להם בישראל. באותה נשימה אני אומרת שישראל לא מושלמת ויש הרבה חוקים מפלים לגבינו כמו 'חוק קמיניץ'. כשסוף סוף יש למדינה את הכוח להחליט על עצמה כמדינה יהודית, היא בחרה להשאיר את האחים החורגים שלה, בחוץ ולא הזכירה את קשר הדם הזה שיש בינינו, נתנו את מיטב בנינו למען המדינה וזה פגע בנו מאד.
"יש לנו עוד הרבה תלונות כמו למשל, מאז 1948, לא הוקם אף כפר דרוזי חדש בישראל ואין לנו תוכניות מתאר בכלל. החוק, כנראה לא נגדנו ולא מכוון לרעתנו אבל, החוק גורם לנו להיפגע. אנחנו רק 1.6% מכלל האוכלוסייה בישראל, 154 אלף איש, מאוד מפוזרים, קשה לנו להתאחד כגוש אחד ולהוביל לשינוי, במיוחד בישראל. בכל מקרה, אין בעולם מדינה שהיא מושלמת, לא רק ישראל לוקה בחסר".
ספרי לי קצת על הילדות שלך?
"נולדתי וגדלתי במר'אר ובאיזשהו שלב, בגיל מבוגר יותר, עברנו לגור בדלית אל כרמל. הייתה לי ילדות ממש טובה, יש לי שלוש אחיות ושני אחים, המון בני דודים וכולנו גדלנו בשכונה אחת, היינו שכנים והיו לנו בתים גדולים. אנחנו החמולה הכי קטנה בכפר אבל, יש לנו הרבה אדמות ויש לנו שטח גדול, כל האחים גרו האחד ליד השני/ה.
"המשפחה שלנו היא משפחה של סוחרים, סיטונאים, ואנחנו מתעסקים בזהב, הלבשה, דלק ועוד. כמעט שליש מהאדמה של כפר מר'אר שייכת לסבא רבא שלנו מאות שנים. כשסבי הגיע לארץ הוא עם אחיו הגיע מלבנון, הם הגיעו כי שמעו שהולך להיות שינוי היסטורי בישראל. הם רצו למכור את האדמות שלהם בישראל ולחזור ללבנון. שניים מהאחים נסעו לסוריה כדי למכור את האדמות שהיו להם בסוריה. סבי, שהגיע לארץ, ראה שהאדמה בישראל מאוכלסת ובנויה כך הוא החליט להישאר והשתקע בארץ עם חלק גדול מהחמולה.
"אבי היה נע על ציר תל אביב-הגולן ואת רוב ילדותי ביליתי או בימי ראשון בנסיעה לתל אביב עם אבי או בימי שבת, נסיעה למג'דל שמס ומשחק עם הילדים שם, כל היום ועד שאבי סיים את עיסוקיו. רוב חברותיי היו ממג'דל שמס, מקום מאוד יפה ובטוח. מג'דל שמס הוא כפר תיירותי והאווירה שם מאד נינוחה ונעימה.
"כשהיינו ילדים, שיחקנו הרבה בחוץ, לא היה אז את האינטרנט והגאדג'טים שיש היום, היה בטוח יותר, לא פחדנו והיינו בחוץ עד שעות מאוחרות. היינו יוצאים הרבה לטיולים, אבא לקח אותנו לטייל ברחבי ישראל; הוא הכיר את הארץ ממש טוב. הוא היה מביא לנו את המשחקים הכי חדשים ואת ביצת הקינדר החדשה מתל אביב, הרגשתי מיוחדת״.

איך הרגשת באופן אישי להיות דרוזית בישראל?
"לגבי הדת שלי, תמיד ידעתי שאני דרוזית אבל, אני זוכרת שחשבתי שאני שונה. בכיתה ב' היה שיעור דת ואת המוסלמים לקחו לשיעור דת מוסלמי ואת הנוצרים, לשיעור דת נוצרי ואנחנו, הדרוזים, נתנו לנו שיעור בהיסטוריה. אני הייתי פקחית מאד ושאלתי למה אנחנו לא לומדים את הדת הדרוזית והמורה ענתה לי ש"הדת שלנו סודית, אסור ללמוד אותה ולכן, אנו לומדים על ההיסטוריה והמנהגים". זה הרגיש לי שונה. בכפר שלנו לא היו יהודים אבל, בכל יום ראשון כשאבי היה נוסע לתל אביב בכדי להביא סחורה, הוא היה לוקח את אחד האחים ואני גם הייתי מצטרפת אליו מדי פעם. היה לאבי חבר, יעקב, היו לו שתי בנות ושמן ליאת ו-ורד ולכן, הוא קרא לחברה שלו "לי-ור", שנמצאת בתל אביב ואני זוכרת שאבי היה לוקח אותי, משאיר אותי לשחק עם הבנות והולך עם יעקב לעסקים וכך יצא, שביליתי כבר מגיל יסודי, עם יהודים. לא הרגשתי שונה כילדה בתל אביב, לא חשבתי על זה כילדה. מאז ומתמיד הרגשתי שמדינת ישראל היא המדינה שלי. אבי היה חבר מרכז הליכוד, הבית שלנו תמיד היה מלא בחברי כנסת וראשי ממשלה, גם סבי היה מעורב פוליטית. גרתי בשכונה שרובה דרוזים אבל, ישנם גם הרבה מוסלמים ויהודים ממושב טפחות שהסתובבו אצלנו, השתמשו בבנקים ובבתי החולים. במשפחה שלנו ישנם גם אנשי צבא. דוד שלי הוא סגן אלוף, אבי היה בצבא וגם בני דודיי. סבי היה שוטר״.
מה למדת על הדת הדרוזית?
"על המסורת הדרוזית למדתי כבר בגיל מאד צעיר, המשפחה הקרובה הסבירה על גלגולי הנשמות, הסבירה שאנחנו לא יכולים להתחתן מחוץ לעדה, מה משמעות הצבעים של הדגל שלנו ושהדת שלנו מיוחדת וסודית. שאלתי הרבה שאלות ולרוב, אמרו לי שיגלו לי כשאגדל. הייתי ילדה מאוד סקרנית. תמיד חשבתי למה זו הדת שלי סודית, זו הייתה שאלה שליוותה אותי במשך כל הילדות. תמיד אמרו לי שאנחנו לא מוסלמים אבל אם קוראים בספרים, אפשר לראות שהדת הדרוזית הגיעה מהאסלאם ולכן זה יצר אצלי איזשהו משבר זהות קל, כילדה. תמיד ידעתי שאני דרוזית וזו זהות נפרדת וייחודית לנו, אסור לנו לשתף אחרים בדת שלנו כי לא רק שזה יסכן אותנו בישראל, זה יסכן גם את האחים שלנו במדינות ערב ולכן תמיד שמרנו על כך בסוד.
אנחנו מתפללים במקום מאד צנוע ולא המוני, המקום נקרא "חאלווה" , זה נראה כמו בית או חדר רגילים ולכך גם ישנן סיבות – הדרוזים נרדפו המון שנים ולכן, נאלצנו להסתיר את הדת שלנו. היו גם שנים שדרוזים היו מתפללים מתחת האדמה במרתפים סודיים, כדי שלא יפגעו בהם בשל אמונתם ועד ימים אלה, אנו נוהגים כך.
"אין לנו אפשרות להכניס אנשים לדת שלנו. ברגע שנולדת דרוזי, אתה דרוזי. אם נולדת משהו אחר, לא תוכל להפוך לדרוזי ואם את/ה מתחתן/ת מחוץ לעדה, אתה כבר מחוץ לעדה. בעלי גם דרוזי, שמו וויסאם הוא נמצא באל.איי כבר 26 שנים, אני כ-11 שנים כאן. הכרנו דרך פייסבוק".
איך הסתדרתם עם הערבים המוסלמים?
"במר'אר, למדנו ביסודי ובתיכון גם דרוזיות, גם נוצריות, גם בדואיות וגם מוסלמיות ולכן, היו לי חברות מכל המגזרים. בכל פעם שיש בחירות או מפגן צבאי, היה מתח בכיתה אבל בחיי היום-יום, היה ממש רגיל ולא היה מתח. היו לי חברות טובות מוסלמיות ונוצריות ולא היינו חשופות לפוליטיקה. בגיל 18 שלי החלו הפיגועים באוטובוסים ואז עלה המתח. אני זוכרת שסביב גיל 17, התחלתי להרגיש שמשהו באווירה בכפר, משתנה: אני זוכרת ששמעתי את תפילות יום השישי של המסגדים המוסלמים בכפר וזה לא הפריע לי אבל פתאום, התפילות במסגדים החלו להשתנות וראיתי אנשים שהגיעו עם גלביות לבנות ונכנסו למסגד. זה היה שונה כי אף פעם לא ראיתי מוסלמים ערבים שמתלבשים כך. המסגד, היה יחסית רחוק ממרכז העיר כך שיוכלו לשמוע את התפילות מכל מקום, חמש פעמים ביום ואני, התחלתי להרגיש שאפילו הנאום משתנה, נהיה יותר עוין וקיצוני, החלו לקרוא לנו "כופרים".
"היה איזה יום שדוד שלי התעצבן והלך אליהם למסגד ואמר להם שאנחנו לא צריכים לשמוע את התפילה שלהם, שהם צריכים לכוון את הרמקולים והמיקרופונים לכיוון שלהם ושכל עוד הוא חי, הוא לא רוצה לשמוע את זה. המוסלמים התלוננו לבית המשפט ובית המשפט הכריע שאין סיבה לשנות דבר כי זו זכות הדת אבל בכל זאת, הם החלישו קצת את הרמקולים שלהם. שם זה התחיל, מבחינתי. מלבד התפילות במסגד, לא היה איזשהו מתח בין האנשים ברחוב.
"כשהתבגרתי התקבלתי לאוניברסיטה. למדתי בבר אילן, תואר ראשון. אחר-כך התחלתי תואר שני בחיפה, למדתי בתוכנית שנקראת "תקווה למנהיגות פוליטית והנדסת טכנולוגיה בכרמיאל" ובכולם קיבלתי תואר בהצטיינות. תמיד הייתי טובה בלימודים. בבית שלנו זה היה החינוך. בנוסף, למדתי מדעי המדינה כי הייתי מאוד סקרנית לגבי זה ובבית שלנו פוליטיקה הייתה דומיננטית. בזמנו, הייתה תעודת זהות דרוזית ורציתי ללמוד על המגזר שלי ושל אחרים".
את עדיין קשורה מאוד לאביך עליו השלום.
"אבי היה איש מאוד חכם, הוא נפטר לפני שנה. הוא יכול היה לענות על כל שאלה שישאלו אותו וגם לחזות את העתיד, אפילו בעלי יודע זאת. היינו מתקשרים אליו להתייעץ על משהו ולאחר חצי שנה, שנה או שנתיים, מה שהוא אמר היה מתממש. היה לו הרבה ניסיון והוא משך אליו את כל האנשים הכי משכילים בכפר, התערבב עם כל האנשים החשובים והיה חלוץ – בגיל 29, הוא שינה את כל מערך הבחירות של המועצה שלנו".
איך התגלגלת לפוליטיקה והסברה ישראלית?
"כשהייתי ילדה, הייתי בנוער הליכוד. כיום, אני לא תומכת ליכוד אבל כילדה, היה לנו מטה והייתי מאד נוכחת בפעילויות שלהם.
"תמיד השפעתי והייתי פעילה ומעורבת חברתית: כשהייתי בבית הספר, הייתי במועצת התלמידים, הייתה לי גם מחויבות אישית. כשהייתי באוניברסיטה, במסגרת התואר השני, התנדבתי לארגון STAND WITH US ואני חושבת שאני הדרוזית הראשונה שעשתה הסברה לישראל. כיום, יש הרבה דרוזים שעוסקים בהסברה אבל אז הייתי היחידה.
"נסעתי לארה"ב ועברתי בכל הקמפוסים בחוף המערבי לצרכי ההסברה הישראלית. ערבית היא שפת האם שלי, אני איני יהודייה ולכן ההסברה שלי בעולם הרבה יותר משמעותית ומשפיעה על אנשים מבחוץ. אני גם דוברת אנגלית שוטפת וזה נתן לי הרבה כלים להתמודד מול האנטישמיות. כשאתה מגיע עם מחסן הכלים כזה, זה גורם לך להיות גם יותר משכנע. לצערי, אנחנו צריכים להיעזר באנשים שאינם יהודים על מנת להסביר את עצמנו אבל זו המציאות.
"כילדה, גם אני נחשפתי לתכנים שוטפי מוח, מה שהיום רץ ברשת. ראיתי סרטונים ושמעתי הרבה תכנית טלוויזיה של סוריה וירדן, ידעתי איך הם חושבים. כשפניתי אליהם, פניתי אליהם בשפה שהם מבינים ובגישה שהם מכירים. ערוץ ההתקשרות שאתה פונה אתו אל הצד השני, הוא חשוב מאוד".
מהי הנטיה הפוליטית של הדרוזים בישראל?
"גדלתי בבית ימני וגם כיום הדעות שלי ימניות. המגמה בקרב הדרוזים היא ללכת לכיוון הימין על אף שיש גם דרוזים התומכים במפלגות שאינן ימין. אם שואלים אותי, אולי זה הרצון לחיות במקום מאד בטוח והידיעה הזו, שאם מדינת ישראל לא תהיה מדינה לאומית חזקה, אנחנו, הדרוזים, נמשיך להירדף. אני חושבת שהדרוזים הבינו זאת בעקבות ההיסטוריה שלנו. תמיד הייתה לנו את הזיקה למדינת ישראל. ישנם 7 עקרונות בדת שלנו, שניים מהם שהכי חזקים הם: "חיה ותן לחיות" – אין לנו שאיפה לכבוש או להקים מדינה משלנו אלא, לחיות ביחד ולשמור על שלום המדינה, הסביבה, הבית. העיקרון השני הוא, "אסור לך לשתוק אם נעשה עוול", האהבה שלנו למדינה היא לא עיוורת אבל, כל עוד המדינה הוגנת, אנחנו שלה ונאמנים לה. נכון, יכול לקרות מצב שחייל דרוזי ישראלי יילחם בחייל דרוזי סורי אבל, כל אחד מהחיילים ילחם על המדינה שהוא הגיע ממנה. הנאמנות של הדרוזים הישראלים שייכת למדינת ישראל.
"דודו של בעלי הוא המייסד של "התנועה הציונית הדרוזית" ודוד של אמא שלו, אמאל נסראלדין, היה חבר כנסת כ-4 שנים והוא המייסד של "יד לבנים לדרוזים", הוא גם המייסד של המכינה הקדם-צבאית וכן, קיבל פרס ישראל למפעל חיים, ביום העצמאות בשנה שעברה.
"אוסיף ואגיד, שעל פי הדת הדרוזית, האישה חייבת להיות משכילה או ברמת הגבר או מעליו. ישנה חובה דתית על הגבר הדרוזי, שאם אשתו אינה יכולה לשלם על ההשכלה של עצמה, הוא חייב לשלם על ההשכלה עבורה כי, אנחנו מאמינים שהאישה היא זו שמגדלת את דור העתיד והיא צריכה להיות משכילה. יש עוד חוקים כמו למשל, שוויון מלא בין נשים לגברים, בכל התחומים. אישה יכולה להתגרש, אישה יורשת 50-50, אישה יכולה להיות מנהיגה דתית ועוד".
לסיכום, איך את רואה את מעורבותך עם ישראל ממקום מושבך בלוס אנג'לס?
"כיום, אני עושה הסברה פעמיים-שלוש בשבוע, אני מגיעה לקהילות בעיקר נוצריות עושה זאת מאז השביעי באוקטובר, חושפת את המציאות הישראלית במיוחד לגויים. סגן הקונסול הכללי בלוס אנג'לס, עמית הלוי, הוא בחור דרוזי שעובד איתם. בנוסף, אני מעורבת במרכז הישראלי החדש והרציתי שם השבוע.
"אני מבקשת להדגיש שוב: מצב הדרוזים בגולן הוא מאוד מורכב: עם כל מה שקרה ב-7.10, משאיות מהגולן יצאו עם אוכל ותרומות לתושבי הדרום, הכול מתועד במדיה. דרוזים שלחו ציוד ואוכל, תרמו ועזרו להמון משפחות. אף אחד לא היה שולח כזו עזרה אם לא היה מרגיש שייך למדינה ולארץ שלנו".