יש הפקות שמתחילות עם תקציב מסודר, צוות מקצועי ותוכנית עבודה ברורה. ויש את "בוסתן ספרדי". אם מישהו היה מספר לי לפני שנה שהדרך להעלות בלוס אנג'לס את המחזמר האלמותי של יצחק נבון תכלול שישה במאים, תחלופה של יותר מ־200 אחוז בצוות השחקנים, נדודים בין אינספור אולמות חזרות, משברים קטנים וגדולים, עשרות משתתפים שבאו והלכו. וכך, אחרי שנה שנראתה לפרקים כמו שילוב בין "הישרדות", "האח הגדול" ו"סאלח שבתי", עלתה סוף־סוף בלוס אנג'לס הפקת הבכורה של "בוסתן ספרדי", עם שמונה שחקנים חובבים, מוזיקאים נהדרים, תקציב צנוע והרבה מאוד נשמה.
כמו כל הפקה שמכבדת את עצמה, גם לנו היה במאי. ואז עוד אחד. ואז עוד אחת. ואז עוד אחד. בשלב מסוים כבר שקלנו להוציא כרטיסיית ניקובים – במאי עשירי חינם. חלקם עזבו מרצונם, חלקם גילו שהפקה קהילתית היא עולם מורכב יותר ממה שדמיינו, וחלקם פשוט הבינו שמתנדבים ישראלים הם זן ביולוגי שעדיין לא נחקר מספיק. כל אחד מהם השאיר אחריו משהו: רעיון, סצנה, מחשבה או כיוון אמנותי. בסופו של דבר, מה שניצח לא היה האגו אלא ההתמדה.
עברנו בין בתי כנסת, חדרי אירועים, סלונים פרטיים, אולמות קהילתיים, גני אירועים ומקומות שכבר הספקנו לשכוח את שמם. בכל פעם שהגענו למבוי סתום, נמצא מישהו טוב לב שפתח דלת, תרם מקום או פשוט אמר: "בואו, נמצא פתרון". וכך, כנגד כל הסיכויים, המשכנו. הנס הגדול ביותר התרחש על הבמה. שמונה שחקניות ושחקנים בלבד, רובם חובבים, הצליחו להעניק לקהל ביצוע מהוקצע, מדויק ומרגש. פרצי צחוק נשמעו לכל אורך ההצגה, מחיאות כפיים קטעו סצנות שלמות, ובמשך שמונים דקות שכח הקהל שהוא נמצא בלוס אנג'לס וחזר לירושלים של פעם.
מי שהצליחה לקחת את כל חלקי הפאזל ולחבר אותם להצגה אחת מגובשת הייתה שירי סקולניק. שירי, במאית, כוריאוגרפית ומורה לריקוד, ואספה בסבלנות אין קץ חבורה שאף אחד כבר לא היה מגדיר "צעירה ומבטיחה". במשמעת ברזל, עם רגישות ויכולת נדירה להוציא מכל אחד את המיטב, היא בנתה תנועה מדויקת ומתוזמנת. כוריאוגרפיה עם רקדנים מקצועיים היא אתגר. כוריאוגרפיה עם ישראלים חובבים בני גיל העמידה היא כבר תחום מחקר חדש במדעי ההתנהגות. אבל שירי הצליחה להוציא מכולם הרבה יותר ממה שאפילו הם עצמם האמינו שאפשר.
ההצגה נפתחה בעריסה ובה תינוק קטן – מושון לבית קסטל – שגדל לנגד עיני הקהל והפך לגבר בעמו. את מושון גילם ניקולאס (ניסים) היילנדר, שבמקביל שימש גם כמנהל המוזיקלי, מנחה ההצגה, זמר, שחקן ואיש שהוכיח שלבני אדם רגילים כנראה אין מספיק שעות ביממה. הוא שר, רקד, הנחה, שיחק וקפץ בין התפקידים בגמישות מעוררת השתאות. וכאילו לא היה לו מספיק על הראש, הוא גם דאג לסבו האהוב אברהם, בן ה־95, שליווה אותו כמעט לכל חזרה והפך לקמע הלא רשמי של ההפקה.
לצדו הופיע קובי "אוהב ציון" ציון בתפקיד חזקיה קסטל, אבי המשפחה. הענק השקט של ההפקה הצליח להעניק לדמות את הסמכות, החום והאנושיות שהפכו אותה לאחת האהובות בהצגה. לצדו בלטה אורית בן יעקב כסולטנה קסטל, אם המשפחה, שהביאה לבמה חום אימהי אמיתי וביצעה את קטעי הסולו שלה ברמה קולית מרשימה ומרגשת.
אחת מגונבות ההצגה הגדולות הייתה הילה גוהרי בתפקיד האישה הרווקה. בתזמון קומי מושלם ובהבעות פנים נהדרות, היא הצליחה להצחיק את הקהל פעם אחר פעם. שיא הערב הגיע במערכה המשעשעת עם חכם עמרם הממזר, שהפכה לאחת הסצנות המדוברות ביותר בהפקה. אנשים עדיין צחקו ממנה בדרך הביתה. ילון בר־לפגין, בתפקיד מרקו מוכר הבורקסים, חישמל את הקהל באדישות הירושלמית המבדחת שלו. דווקא משום שלא ניסה להצחיק, הוא הצליח להצחיק יותר מכולם. מרקו שלו היה דמות שכולם הכירו מהשכונה, גם אם מעולם לא גרו בירושלים.
אי אפשר לדבר על "בוסתן ספרדי" בלי להצדיע למוזיקאים הנפלאים. בראשם ניקולאס היילנדר, שבנוסף לכל תפקידיו גם ניהל מוזיקלית את ההפקה. לצדו בלטה נורית מיימון, זמרת ושחקנית מצוינת, שגילמה שני תפקידים שונים והוסיפה הרבה חן, הומור ונשמה. דבי ג'יימס ליוותה את המחזמר בקולה החם ובנוכחות בימתית מרשימה. בשמלותיה הפרחוניות הצבעוניות ובקולה העשיר היא העניקה להצגה ניחוח רומנטי מיוחד. הדואטים שלה עם הזמר והנגן מוזס תורג'מן היו מהשיאים המוזיקליים של הערב, ויחד עם היילנדר יצרו רגעים בלתי נשכחים. שרית רוזנצווייג הוסיפה צבע בצלילי החלילית, ודודי רוזנטל, בפסנתר, ניווט את הספינה בסבלנות ובמקצועיות.
לא נשאר כיסא אחד פנוי. לא בהצגה של ארבע אחר הצהריים ולא בזו של שבע בערב. עשרות טלפונים הגיעו לפני ההצגות מאנשים שביקשו כרטיסים. אחרי ההצגות הגיע גל חדש של שיחות – רק שהפעם אנשים התקשרו כדי להודות, לשבח ולספר כמה נהנו. וזה, צריך לומר ביושר, לא קורה כל יום בלוס אנג'לס. להצגה הראשונה הוזמנו ישראלים מארגוני חסד, מתנדבים ומתמודדי סרטן. במשך שמונים דקות הם שכחו את הטיפולים, הדאגות והכאבים. בסיום ניגשו כמה מהם אל השחקנים בדמעות ואמרו: "אין לכם מושג כמה היינו צריכים את זה". זו הייתה אולי המחמאה הגדולה ביותר שקיבלה ההפקה.
את ערב הבכורה פתח יוזם ומפיק הפרויקט, מיכה קינן, שהזמין את הקונסולית הכללית בפועל של ישראל בלוס אנג'לס, יוליה רצ'ינסקי. בדבריה הדגישה את חשיבותה של התרבות הישראלית כמחברת בין קהילות ודורות והביעה תקווה שההפקה תמשיך גם לקהל דובר האנגלית, בתמיכת הקונסוליה והארגונים היהודיים. החודשים הקרובים יוקדשו לגרסה חדשה באנגלית ובלדינו. יוקם צוות שחקנים נוסף, דובר אנגלית ובעל יכולות שירה, במטרה להביא את "בוסתן ספרדי" גם ליהדות אמריקה. מיכה: בסופו של דבר, לא העלינו רק מחזמר. בנינו משפחה. בנינו קהילה. והוכחנו שגם הרחק מירושלים, בין עצי הדקל של קליפורניה, עדיין אפשר לשמוע הד רחוק של נחלאות, להריח בורקס חם ולהיזכר מאיפה באנו. ואולי המשפט שסיכם את הכול נאמר דווקא מאחורי הקלעים: "אם היינו יודעים מראש כמה קשה זה יהיה – אולי לא היינו מתחילים בכלל. מזל שלא ידענו".
