שמש מהססת שלחה את קרני הבוקר הראשונות שלה, והן הקיצו את בן משנתו. הוא מצמץ בעיניו לפני שלגמרי פקח אותן. מנונמם עדיין, הציץ בשעון היד שלו, ״חמש דקות אחרי השעה חמש. לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנרדמתי כך, שרוע על כסא, במרפסת, וגופי תפוס ומקומר, אולם, דבר אחד ברור לי, הלילה הזה, היה שווה כל דקה, וכל כאב גב״. מרוצה מהמצב, ביטון עצם את עיניו, ופיו, נפער לפיהוק ענק, באופן בלתי רצוני כמעט. שוב פקח את עניו, ובאיטיות נהנתנית, מתח את זרועותיו מעל ראשו, תוך שהוא שואף את אוויר הבוקר מלוא ראותיו.
״אין על השקט הזה, על האוויר הצח, כמו גם על הלבד הזה כאן ועכשיו, שמזכירים לי את הבוקר הצבאי שלי, בגבול ישראל לבנון. אז, היו אלו רגעים נעימים במיוחד, שהביאו עימם תחושת סיפוק, של סיום מחד, וציפיה, למה שיביא עימו הבוקר המתמשמש ובא״.
בן, ניסה לרוקן את מוחו ממחשבות. הוא שאף אוויר צונן מלא ריאותיו, אולם כנוע, מצא עצמו שב לנהל את המונולוג עם עצמו, ״המרפסת הזו זקוקה לשדרוג. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי ארכוש כסא נוח חדש או ערסל, כדי שאוכל לישון כאן בתכיפות״. קרירות של בוקר צימררה את עורו, וקטעה את חוט מחשבותיו. גופו כאב מהתנוחה בה שקע בכיסא הנוח הישן, אולם באותו הבוקר, הוא לא חש מועקה, כי אם הקלה ורווחה. באיטיות, נתמך בידיו, משך את עצמו מעלה, ועמד. תחילה שפוף מעט, אחר מתיישר לאט, מותח בזה אחר זה את שרירי גופו הרדומים. פיהוק נוסף, נדמה אפילו ארוך יותר מקודמו, השתלט על שרירי פניו, והסב לו הנאה רבה. הוא צעד קדימה, והשעין את פלג גופו העליון על מעקה הבלקון.
שדרות מגנוליה נפרשו תחתיו לאורכם ולרוחבם, ממרפסת דירתו שבקומה השניה, והרחוב, שהיה מנומנם לפני שביטון נרדם, הקיץ והתכונן ליום החדש. אשה צעירה צעדה על המדרכה ודחפה עגלת תינוק, עמוסה בשקיות ובכביש, חלפו מכוניות נחפזות, חלקן לסיום לילה לבן, ואחרות, עשו דרכן, לתחילת יום עבודה. וכשאור הבוקר הלך והתחזק, בן נפנה ונכנס לדירה. הוא הסיט את דלת ההזזה, חצה את הסלון והמשיך לחדרו, שם, אסף את המגבת שלו, ונפנה לחדר האמבט, שהיה צמוד לחדר השינה שלו. קילוח המים הזורמים הסיר את שרידי העייפות מגופו, ושטף מעיניו שאריות של קורי שינה. תוך שהוא מקציף בקפידה את גופו, הבחין שהוא מזמזם בקול רם, את פזמון השיר, ״דניאל״, של אלטון ג׳ון. מרוצה מהתרוממות רוחו, ושמח על שליבו היה טוב עליו, עצם את עיניו, והניח לזרם המים להסיר מגופו שאריות של סבון. רגוע ושליו סגר את הברז, הסיט את וילון האמבט, ומשך את המגבת שלו.
״בוקר טוב אמריקה״, חייך ביטון לבבואתו שנשקפה אליו, רעננה, ממראת חדר השינה שלו. מעורטל אל מולה, דיגמן את שרירי גופו בפני עצמו. הוא קפץ את ידיו כלפי מעלה כך שורידי זרועותיו תפחו, וכדור שרירים נגלה בכל צד. מרוצה, הלם באגרופיו על חזהו והשמיע קולות שאגה. ״עבודת הסבלות מסייעת לי להחזיר את שרירי גופי למצב תקין״, סיכם בראשו את סדרת הרהוריו בעיניין גופו, ובתוך כך, משך מעל ראשו חולצת טריקו לבנה, שאמנם הייתה צמודה לגופו, אולם נפלה מרושלת מעל מכנסי ג׳ינס משופשפים שלבש. הוא שב לחדר האמבט, ומשח בשיער ראשו קרם עיצוב, אחר הזליף עלפניו בנדיבות, מי קולון משובח.
צלצול הטלפון שבקע מהנייד שלו, קטע את חוט מחשבותיו, ודרש ממנו את תשומת ליבו. קולה של ימית נשמע מעברו השני של הקו, ״התקשרתי להודיע לך שתלוש המשכורת שלך מוכן, מתי תגיע לכאן?״, שאלה, והוא הבטיח לה, שיגיע למשרד ההובלות במהלך השעה הקרובה. ״כעת, משאתה שותף שלי בדירה, עלי לדאוג שתקבל את שכרך, כדי שתשלם את דמי השכירות שלך בזמן״, אמרה בהטעמה שיש בה הטפת מוסר טבולה באהבה, וביטון, רגוע, הבטיח לה שגם אם יצטרך למכור את גופו ברחוב לבחורות מורעבות, יעשה זאת, ובלבד שישלם את שכר הדירה שלו כמוסכם.
שוב הציץ בשעונו, השעה הייתה שבע בקירוב, והמים בקומקום החשמלי רתחו בפעם השניה. הוא נפנה לכוון המטבח הכין לעצמו קפה נמס, בספל זכוכית שקופה, ויצא למרפסת הסלון, ״היום הזה כולו שלי״, הבטיח לעצמו, ולגם ארוכות את הקפה שלו, לאחר ששתה את הלגימה האחרונה, נכנס חזרה לסלון, נעל את דלת ההזזה, אסף את מפתחות ריכבו, יצא את הדירה, וטרק מאחוריו את דלת הכניסה.
ארבעים וחמש דקות תמימות חלפו מזמן שיצא לדרכו ועד שהחנה בחניית המשרד. בן יצא את רכבו, ופסע בצעדים נמהרים לכוון הכניסה של הבנין. גרם מדרגות קצר הוביל אותו לקומה הראשונה, ומשם השתרך מסדרון צר, שבסופו היה חדר פינתי, שם עבדה ימית. כפי שהבטיחה לו, שלפה מהמגירה שלה מעטפה לבנה, ובתוכה בדיוק כפי שניחש, שכרו, שקוצץ בכרבע ממה שהגיע לו. ימית תקעה בו מבט חד-משמעי, שענה לו על כל סימני השאלה. הוא הניע ראשו מעלה מטה לאות הבנה, ובשפתיים חתומות הסתובב על עקביו ויצא משם.
כשפתח את דלת רכבו, הטלפון הנייד שלו רטט. ״שיחה נכנסת מהמשרד, מה עכשיו״, הרהר והביט על הצג בטרם ענה. ״בן יש לך מזל גדול ששתקת, ברזילאי חם על כל המשרד, הוא אמר שהיום כל מי שיפלוט מלה מיותרת יפוטר לאלתר, ואני עושה כמיטב יכולתי לשבץ אותך ללוח העבודה של שבוע הבא״, הסבירה לו ימית וירדה מהקו. ״כן, התרגלתי לקיצוצים הלא מוסברים של ברזילאי״, ולא פחות מכך, התרגל לעמלות הניקויים, שהתקזזו ממשכורתו בעבור פריטת ההמחאות, וזאת, בשל היותו מהגר לא חוקי, ונטול מספר סידורי, בלשכת הביטוח הלאומי.
״אבל היום זה היום שלי, אר יו רדי טו פארטי?״, הוא שאל את מכונית המאזדה שלו, וזו, דקות אחדות לאחר שיצאה את חניית הבניין, כבר דהרה על הכביש המהיר, וכשלושים מיילים, אחר-כך, פנתה ליציאה במחלף שדרות טמפה. משם הסתובבה ימינה, לשדרות ונטורה, ומייל וחצי נוספים משם, פנתה שמאלה, ובמגרש חניה אחורי, של בבניין משרדים בין ארבעה קומות בלבד, מנועה דמם. ״דבר לא יהרוס את מצב-הרוח הנפלא שלי היום״, הבטיח ביטון לעצמו בשעה שטיפס במדרגות, לקומה האחרונה, בדיוק כפי שעשה פעם בשבוע באופן קבוע, מיום שקיבל שכר לראשונה.
משרד פרעון ההמחאות, מוסווה תחת השם ״מייקל עבודות בניין, בע״מ״, נראה היה כמשרד עיסקי לכל דבר, אלא שסכומי המזומנים שנפרעו שם מידי שבוע, השוו למקום תחושה של סניף בנק לכל דבר. בטי, פקידת הקבלה זיהתה אותו, ובלי דיבורים מיותרים, ובגינונים בסיסיים בלבד, אספה את הצ׳ק שלו, נכנסה לחדרו של אביחי רם, וחמש דקות אחר-כך יצאה אליו, עם מעטפה תפוחה במזומן, בניקוי דמי עמלה. ״תודה, להתראות בשבוע הבא״, דחף הצעיר את המעטפה לכיס מכנסיו, וירד, כשהוא מדלג את המדרגות שתיים שתיים עד לקומת הקרקע.
ביציאה, הוא דחף את דלת הלובי של הבניין, ואז ליבו כאילו החסיר פעימה, כשזיהה את פני הצעירה היפה, שבמפתיע הגיחה מולו. ״גאד לאבס מי״, הוא חייך כלפיה, נזהר שלא לחשוף את גודל הפתעתו. היא, לעומת זאת, צעדה באינסטקטיביות לאחור, כשזיהתה אותו. ״אני זוכר אותך מהמועדון אתמול, נכון?״, שאל, והמשיך מבלי להמתין לתשובתה, ״נעים לי מאד, שמי בן ביטון, ומה שמך?״, הוא חייך בשעה שדיבר, בוחן כל שריר שנע בפניה המופתעות. הצעירה התעכבה לשבריר של שניה, לפני שהושיטה יד ללחוץ את כף ידו השלופה. ״מיילס, קרן מיילס, נעים מאד״. בן זיהה את אי-הנוחות שלה, והדבר הסב לו הנאה יתרה. קרן, שהבחינה כי חש בחוסר הנוחות שלה, הסיטה את מבטה ממנו ושלחה אצבעות לסרק את שערות ראשה. ״אז מה את עושה פה?״, הוא שבר את השתיקה, בשאלה שלדעתו לא הייתה במקומה, ״יש לי פגישה באחד המשרדים״. ״פנייך מועדות במקרה לקומה הרביעית?״, הוא שאל מסוקרן, והיא הנהנה בחיוב. ״אם כך זה בוודאי לא ייקח לך זמן רב, אשמח להמתין לך, וכשתסיימי נוכל להמשיך את השיחה שלנו, בבית-הקפה, שמעבר לכביש״.
קרן שקלה את מילותיה במהירות לפני שענתה, ותוך שהיא נמנעת מלפגוש בעיניו הבוחנות, כחכחה בגרונה, ״תודה, לא מסתדר לי, אני ממהרת לשוב למשרד״. בן, נחוש הפעם לא לאבד אותה, שלף מכיס מכנסיו את הטלפון הסליולרי שלו, הקיש על כפתור ההפעלה, ועבר למסך אנשי הקשר שלו, ״אוקי״, הוא ענה, ״במקרה הזה אסתפק במספר הטלפון שלך״, ענה לה ורמז בעיניו על מסך הנייד שלו. ״בן, אתה אמנם בחור נחמד, אולם אין זה ממנהגי לתת את מספר הטלפון שלי לזרים, להתראות, היה לי נעים להכיר אותך״. בן צחק בקול מתגלגל, עמד קרוב אליה וחסם את המעבר שלה, ״אני אעשה איתך דיל״, הוא דיבר אליה בלחש כממתיק סוד, ״את תתני לי את מספר הטלפון שלך, ואני אשלח לך אס.אם.אס. פעם אחת בלבד. אם לא יתחשק לה להגיב, אני אכבד את רצונך, ולעולם יותר אחר-כך, לא אטריד אותך״. קרן חייכה אליו נבוכה, והקריאה לו בחופזה את תשע הספרות של מספר הטלפון הנייד שלה. ״רשמתי״, ביטון חייך אליה, והיא בתחושת הקלה, שוב העבירה את אצבעותיה בשיערות ראשה, כמסרקת אותן. בן, מרוצה, הקיש במצגת הטלפון את שמה, והיא ניצלה את ניתוק מבטו ממבטה, לחלץ את עצמה מהמצב אליו נקלעה, עקפה אותו, ובצעדים נחפזים נכנסה ללובי הבניין. ״איט ווז גוד טו מיט יו״, הוא הגביר את קולו, והסתובב לאחור לכוון בו צעדה.
דלת המעלית נפתחה והיא נבלעה בתוכה, והוא הסתובב וצעד לכוון המאזדה שלו. ״זה היום שלי״, ביטון חייך מאושר, ״והיפהפיה הזו אולי לא יודעת, אבל היא שלי״, הצהיר בבטחון מוחלט, ונכנס לרכבו. המפתח הסתובב על צירו, והמנוע השמיע צליל מתגרה כשלחץ את דוושת הגז לרצפה. המאזדה יצאה את חנית הבניין, פנתה ימינה, והשתלבה בזריזות בתנועת הרכבים בכביש הראשי. ״מאני״, שירה של להקת ״הפינק פלויד״, התנגן ברדיו המקומי, והדיסק גו׳קי הקדיש אותו לכל המאזינים, שמגשימים את החלום האמריקאי, ואינם מוותרים.
המשך בשבוע הבא……
