הלוויתו של ג'וש בון, חייל בודד מארה"ב ששלח יד בנפשו, התקיימה בשבוע שעבר בבית העלמין האזרחי בבאר שבע. עשרות מכרים וידידים הגיעו ללוות את חברם בדרכו האחרונה, לאחר מאבק עיקש שניהלו להכרתו כחלל צה"ל. בון, חייל בודד מאיידהו שעלה ארצה כדי להתגייס לצה"ל התמודד עם קשיים מנטליים לאחר שירותו במילואים שהתישו את נפשו. בהלוויה, אביה של בת זוגו זעק: "748 ימי שירות, איך אפשר לצאת בריא מדבר כזה? ועוד סבב ועוד סבב ואמרנו לו: ג'וש מספיק. תתחיל את החיים האמיתיים". אימו סטייסי ספדה לבנה ותיארה את אופיו המיוחד: "הוא אהב להיות חלק מחייכם, חלק מצה"ל וישראל. כבר בגיל 5 ידעתי שהוא מיוחד כשהוא היה הציוני הנלהב ביותר באיידהו. הוא לא היה ילד רגיל. בגן, כששאלו אותו מה הוא רוצה להיות, הוא ענה חייל. הוא היה מתלבש כמו חייל ומציל את העולם מהנאצים. בגיל 8-7 הוא היה צופה שעות בסרטם דוקו על מלחמת העולם השנייה או על סיפורים בישראל אחרי שנהייתה מדינה עצמאית".
סטייסי סיפרה בכאב על הציונות מעוררת ההשראה של בנה: "בגיל 17 הוא שלח את המייל הראשון שלו לביבי נתניהו והסביר איך הוא רוצה להיות בצה"ל. אחר כך הוא נסע לישראל והתחיל את התהליך כ'חייל בודד'. זה היה חלום שהתגשם בשבילו. התרגשתי מאוד בשבילו כי לא כולם זוכים לחיות את החלומות שלהם".
קרן אוליאל הייתה בת זוגו של בון וזמן קצר לפני מותו אפילו דיברו על חתונה. ההלוויה נערכה ביום השנה להיכרות ביניהם. "לב שלי. הנשמה התאומה שלי", ספדה קרן. "אני בטוחה שלכולם כאן בראש רצה אותה השאלה: 'איך בכלל נפרדים ממך', ואין תשובה על זה. מהרגע שהלכת ממני לא הפסקתי להרגיש אותך כולל עד לרגע זה. הדמעות שלי היום הן לא מעצב, הן משמחה על כל הרגעים הטובים שלנו יחד: על העתיד, הצעת הנישואים בים ביוון שתכננת, חתונת הסתיו שרצינו, הבית בעוטף עזה שתכננו, שני הילדים שהיו אמורים להיות לנו"
סרן במיל' ינאי קפאח, מפקדו לשעבר של בון במהלך המלחמה, סיפר ל-ynet: "פיקדתי על ג'וש ברגעים הכי משמעותיים, בימים הראשונים של הכאוס, גם כשלא היה ברור מה קורה. הוא היה הגב שלי, אדם טהור שלכל משימה הוא התנדב ורצה להיות חלק. הכי מקצועי, שרוצה להגן על כולם. הוא היה צלף בהכשרה שלו, כולם בגזרה הכירו אותו. הביא הישגים יפים מאוד בלחימה. זה סיפור יוצא דופן של אדם שכולו נתינה לעם ישראל". הם המשיכו לשמור על קשר חברי: "יש קבוצות של חיילים בודדים שג'וש היה עבורם כמו אבא או אח גדול; הוא הדריך אותם בדרך שלהם לאורך השירות". חבריו הגיעו לכנסת כדי שיכירו בג'וש כחלל צה"ל. "נסיבות המוות שלו נגרמו מהפוסט-טראומה שאיתה הוא התמודד. כחברה אנחנו חייבים להכיר בו כחלל צה"ל. פרסמנו עצומה במטרה להעלות את המודעות לסיפור שלו, להוביל לשינוי לגביו כשזה עוד אפשרי. לעשות חסד של אמת, שיכירו במעט את האדם המדהים הזה שאיבדנו".
קרן וג'וש הכירו בזמן המלחמה, ולה היה ברור מהרגע הראשון שהוא מתמודד עם פוסט-טראומה: "אי-אפשר היה לפספס את זה אצל אדם שנמצא בלחימה בזמן רב". זה היה מתבטא בפלאשבקים, במצבים שהוא פתאום "לא נמצא איתך", אלא במקום אחר, בסיוטים בלילה, ברעידות ובהתקפי חרדה. הם פנו לעזרה באופן פרטי כדי לקבל אותה מהר ככל הניתן ולכן לא פנו לאגף השיקום. "ידענו שההכרה על ידי משרד הביטחון תיקח זמן רב, זמן שלא היה לנו". ג'וש היה בטיפול עד לאחרונה והרגיש שהוא קיבל כלים להתמודדות. "בלילה האחרון שלנו יחד עוד דיברנו על העתיד, והוא אמר שהוא מחכה להרפתקה הבאה שלנו. לצערי זה נגמר בטרגדיה – הוא היה גיבור שנפשו פשוט התעייפה מהסבל. אני רוצה שאנשים יבינו את עוצמת הסבל הזה, ושמחה עבור אלו שאינם צריכים להבין אותו. אני מקווה שדרך הסיפור שלו אנשים יבינו שאין במה להתבייש בפוסט-טראומה ושיש לפתוח ערוצי סיוע, כי אנחנו מאבדים את האנשים האלו. ג'וש היה אור אחד גדול; הוא היה אדם שכל מי שנכנס לחייו הפך מיד לבן משפחה עבורו. הוא היה הופך עולמות כדי לעזור לאחרים ושם את עצמו בעדיפות אחרונה. הייתה לו נשמה טהורה וניצוץ בעיניים; הוא האיר את הדרך במקומות שבהם אנשים נתקלו בחושך רב".
