הגירה ממדינה למדינה היא תופעה גלובלית ידועה ומוכרת ובמקום הראשון נמצאת ההגירה הכלכלית ממקסיקו לארה"ב * איך זה קשור למתווה של טראמפ לגבי עזה
חצי מיליון בני אדם נעקרו ממקום מגוריהם במזרח קונגו בחודש האחרון – עוד חוליה עגומה בשרשרת המאבקים האתניים והכלכליים האלימים שאפריקה סובלת מהם כבר עשרות שנים. הפעם מדובר בקבוצת מורדים שנתמכים בידי ממשלת רואנדה – השכנה הקטנה ולמודת הסבל כשלעצמה – שפלשה למחוז צפון קיבו שבמדינת קונגו העצומה, ומעשיה לא הותירו לרבים מתושבי האזור ברירה אלא לעזוב.
העולם, כהרגלו, מתעלם כמעט לחלוטין מהעקירה ההמונית הזו. קודם כול כי העולם – בעיקר המערבי, אבל לא רק – צבוע להחריד ולא באמת אכפת לו מאנשים שעוזבים את ביתם למקום אחר. שנית, במקרה הזה מדובר בעיקר בכסף עצום שמקורו במחצב בשם קולטן. בצורתו המעובדת, הקולטן הוא חומר קריטי לייצור רכיבים אלקטרוניים, וההערכות הן שכשמונים אחוז מהקולטן בעולם מצוי במזרח קונגו. חברות האלקטרוניקה הגדולות, שכל אחד מאיתנו מחזיק בכיס לפחות מכשיר אחד שלהן, מודאגות רק מהמשך אספקתו הסדירה של הקולטן, ובכלל לא משנה להן כמה אנשים ימותו או ייעקרו בדרך להמשך העסקים שלהן כרגיל. ממשלות המערב, בלי לומר זאת בגלוי כמובן, מניחות לילידים האפריקאים לשחק לפניהן, כי חשוב להן לרצות קודם כול את החברות הגדולות והעשירות. שהרי לא מדובר בתושבי עזה המסכנים. כולה אנשים שחורים שאין מאחוריהם שום אינטרס פוליטי ששווה לצאת בשבילו להפגנות או לשחרר הצהרה כעוסה.
השורה התחתונה: אנשים בכל רחבי העולם נעים ונדים ממקומם ומדינתם, ומחפשים מקום אחר ושקט יותר לגור בו. זה קרה בעבר, יקרה בעתיד, וקורה כל יום, עכשיו. יש רק הבדל אחד מרכזי בין שאר המקומות בעולם שבהם אנשים מהגרים ממקום למקום, ברצון או בכפייה, למקרה העזתי הספקולטיבי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מדבר עליו בחודש האחרון: במקרה העזתי אפשר להאשים את הישראלים והיהודים בטיהור אתני, אפרטהייד, גזענות ושאר מילים מפוצצות; במקרים האחרים, למרבה הצער, אי אפשר. לפחות לא בקלות. זו הסיבה, ואין בלתה, שהמקרה העזתי מקומם כל כך את העולם, לעומת שתיקתו הכמעט מוחלטת לגבי מקרים אחרים, כותב אריאל שנבל ב"מקור ראשון". זו אותה צביעות מפורסמת, אותה אנטישמיות בכסות של דאגה לחלש, שבמקרים לא מעטים הופכת באופן מביך לאוטו־אנטישמיות, הלקאה עצמית חסרת גבולות שכולנו מכירים היטב.
הגירה ממדינה למדינה היא כאמור תופעה גלובלית ידועה ומוכרת. לפי דו"ח ההגירה הבינלאומי של האו"ם, אם ב־1970 חיו בעולם כ־85 מיליון מהגרים, שהיוו כ־2.5 אחוזים מאוכלוסיית העולם, הרי שבשנת 2024 מדובר על 280 מיליון בני אדם שאינם חיים במולדתם, שהם קצת יותר מ־3.6 אחוזים מתושבי הכדור. במקום הראשון נמצאת ההגירה הכלכלית ממקסיקו לארה"ב. אחריה ההגירה מסוריה המוכה והמסוכנת לטורקיה, ובמקום השלישי ההגירה מאוקראינה ורוסיה, בעקבות המלחמה הניטשת שם זמן רב.
כשמוסיפים לכל אלה את העובדה שמי שאשם במצב בעזה הוא הפלסטינים ולא ישראל; שמאות אלפי עזתים כבר היגרו מרצון מאז שחמאס עלה שם לשלטון; ושסקרים הראו עוד לפני המלחמה שכשליש מתושבי הרצועה ישמחו להגר ממנה למקום בטוח וטוב יותר לעתידם – נקבל תמונה שמציבה את האפשרות של הגירה המונית מעזה כדבר שאי אפשר לשלול אותו אוטומטית. מי ששולל את האופציה הזו על הסף, נופל בפח הישן והרע של האשמת יהודים בכל דבר שאם מישהו אחר היה עושה אותו, איש כמעט לא היה פוצה פה.
קשה כרגע לראות את רצועת עזה מתרוקנת מתושביה, אבל יש עוד משהו שבלתי אפשר להכיל: איך לעזאזל ממשיכים במצב הנתון שבו מתגוררים לצד תושבי ישראל קרוב לשני מיליון איש שיונקים עם חלב אימם שנאה תהומית כלפינו, ובכלל לא משנה אם אנחנו שולטים בהם או לא. בהחלט יכול להיות, ואם צריך להמר האפשרות הזו תוצב במקום הראשון – שהתוכנית של טראמפ היא המחיר הראשון במשא ומתן הנוכחי בבזאר המזרח־תיכוני שעיניי כל העולם נישאות אליו בחודש האחרון.
סביר להניח שטראמפ מעלה את האופציה הקיצונית ביותר כדי להגיע בסופו של דבר להסדר שבו – נניח – חמאס יורד מהשלטון, מנהיגיו מוגלים לארצות רחוקות, ומתחיל תהליך אמיתי של דה־רדיקלזיציה לאוכלוסייה המקומית. נדמה שרובו המוחלט של הימין הישראלי יחתום על תסריט כזה, שלא לדבר על השמאל־מרכז. אבל כאן בדיוק טמונה הנקודה שצווחני ה"טיהור אתני!" למיניהם לא מבינים: שאין שום סיכוי להגיע להסדר נכון וראוי אם לא יהיה מישהו משמעותי שיציב בפני הצד השני את האופציה הגרועה ביותר מבחינתו. והאופציה הזו, כאמור, היא משהו שקורה בכל העולם באופן כזה או אחר, גם בימים אלה ממש.
