עמית אלור, בת לישראלים שהיגרו לקליפורניה, התמודדה על הזהב באולם שבו זכו הג'ודאים הישראלים במדליות בשבוע שעבר * "היא לא רואה את עצמה רק אמריקאית או ישראלית, אלא גם וגם. ניצחון כאן הוא ניצחון לשתי המדינות"
בשבוע שעבר נשמעו באולם בשאן-דה-מארס בפריז קריאות עידוד לג'ודוקא הישראלים, ששלושה מהם זכו במדליות, ביום שני שוב זכתה ספורטאית עם שם ישראלי לתמיכה מהיציעים באולם, בו מתקיימות תחרויות ההיאבקות. "USA, USA, USA" שאגו מאות אוהדים מארה"ב כשעלתה עמית אלור, בת להורים ישראלים, אל זירת ההיאבקות במשקל עד 68 ק"ג בסגנון חופשי. אליהם הצטרפו גם דגלי ישראל ביציע וקריאות תמיכה בעברית, בדרך לניצחון שלה על יריבה מצפון קוריאה ולגמר ביום שלישי. עם התפאורה הזו, התחושה היתה שמתחרה כאן הספורטאית ה-89 של המשלחת הישראלית. "ראיתי אותם שם והיתה לי צמרמורת", אומרת אלור בת ה-20, על דגלי ישראל ביציע, "היתה לי צמרמורת ופשוט בהיתי בקהל שעודד אותי, הייתי כזה 'אני לא מאמינה שזה אמיתי, שהחיים האלה אמיתיים', כי הילדה הזו שהחלה להתאבק בגיל 4 בתוכי פשוט מסתכלת (וחושבת) 'מה קורה עכשיו? איך הגעתי מאימונים של ילדים לבמה האולימפית?".
אלור היא הצעירה משישה ילדים שנולדו לאילנה ויאיר אלור, שעברו לארה"ב בשנות ה-80 לצורך לימודים. אביה, שקיבל מלגת לימודים כהודף כדור ברזל מאוניברסיטת בויזי סטייט באיידהו והחזיק בשיא הישראלי במשך 15 שנה, עבר יחד עם אילנה לוולנט קריק, קליפורניה, כאן קבעו את ביתם, אך הקפידו לבחור שמות ישראלים לכל ילדיהם. היא גדלה בבית של מתאבקים: האחות הבכורה רוני והאח אורי התאבקו בצעירותם, ואורי סיפר ביציע בפריז, לצד אמו והאח אביב, כי "עמית היא התינוקת של המשפחה ורוני היא ההשראה הגדולה שלנו. היא היתה אלופת ארה"ב בהתאבקות בתקופה שלא היתה תמיכה כל כך לבנות בהיאבקות".
המאמנת של עמית, שרה מקמאן, מסבירה כי "מה שייחודי לגבי עמית זה שהיא מתאבקת מאז שהיתה בת 4. לאורך כל הקריירה שלה היא התאבקה הרבה עם בנים והתחילה להרים משקולות כשהיא היתה בת 10. היא ממוקדת וספורטאית שקל לאמן כי היא תמיד עושה את הדבר הנכון. המשמעת הקיצונית היא מה שהביא אותה לנקודה הזו".
הדרך לאולימפיאדה היתה – ונותרה – לא קלה. ב-2018, זמן קצר לפני הופעתה הראשונה באליפות העולם לקדטיות, נורה למוות אחיה אושרי בביתו במהלך שוד. ארבע שנים אחרי שאחיה נורה למוות, איבדה גם את אביה שמת מבעיה בלבו. את התחרות ההיא סיימה אמנם רק עם מדליית הארד, אך בכל אליפויות הגילים הבאות – מ-2021 ועד 2023, בין אם מדובר באליפות עולם או פאן אמריקה – היא יצאה רק עם הזהב. ההפסד האחרון שלה בקרב היה לפני חמש שנים, כשהיא זוכה בדרך פעמיים באליפות העולם לבוגרות במשקל עד 72 ק"ג וגם מתברגת במקום הראשון בעולם.
אלא שקטגוריית המשקל שבה היא נמצאת אינה אולימפית, ולכן כדי להשתתף במשחקי פריז היה עליה לבחור: להשיל 4 ק"ג ממשקלה כדי להתחרות בעד 68 ק"ג, או לעלות לקטגוריית המשקל הגבוהה לנשים בהיאבקות, 76 ק"ג. אורי, שכיום עובד על הדוקטורט שלו בביולוגיה, מתמחה ברפואה גנטית מותאמת אישית. הוא תרם מיכולותיו לאחותו, והרכיב לה תוכנית מיוחדת לקראת האולימפיאדה שתאפשר לה לרדת במשקל לקטגוריה המתאימה מבלי לאבד מכוחה. "בלעדיו, היא לא היתה כאן", מציינת האם אילנה. "היא הרגישה טוב יותר הפעם מאשר בתחרויות שהיא התחרתה במשקל עד 72 ק"ג, כשהיא היתה כבדה יותר", מוסיף אחיה.
הרעננות שלה ניכרה כשניצחה באופן מרשים בשלושת הקרבות שלה: 2:10 בשמינית הגמר על בוסה קאבוסוגלו טוסון מטורקיה, אלופת העולם, אלופת אירופה והמדורגת 1 בעולם במשקל עד 68 ק"ג; 0:8 ברבע הגמר על ויקטוריה חולוי הפולנייה, אלופת אירופה עד גיל 23 שלוש שנים ברצף; ובחצי הגמר מול פאק סול גום בת ה-18 מצפון קוריאה נדרשה ל-44 שניות בלבד כדי להבטיח זכייה במדליה אולימפית ולעלות לגמר.
על האפשרות שאחותו תייצג בעתיד את ישראל, אורי משיב: "היא לא רואה את עצמה כאמריקאית או כישראלית, היא רואה את עצמה באופן שווה גם וגם, לאורך כל הילדות שלה, וניצחון כאן הוא ניצחון לשתי המדינות".
"אני לא יכולה להאמין לזה", היא אמרה בפה פעור למשמע הידיעה שרבים בישראל עקבו אחרי הקרבות שלה, "זה פשוט משוגע. תודה רבה שעוקבים ותומכים בי. גדלתי והתאמנתי בהיאבקות בישראל כמעט כל קיץ ועבורי זה חלק גדול ממי שאני כמתאבקת היום וקיבלתי המון תמיכה מהם. לדעת שהם צפו בי? זה מדהים". וכאן היא מוסיפה גם משפט בשפת אמה: "העברית שלי לא מאוד טובה, אבל אני מאוד אוהבת את ישראל. תודה רבה על התמיכה. אני אוהבת את כולכם".