״כשאתה עושה סרט ישראלי אתה פועל מהלב; כשאתה עושה סרט אמריקאי אתה פועל מהראש" – אבי נשר הצליח להביא100 אלף ישראלים לאולמות הקולנוע בשבוע הראשון להקרנת סרטו האחרון "סיפור אחר״ – בביקור לכבוד פסטיבל הסרטים הוא נזכר בתקופה היפה שבילה בעיר המלאכים, מעניק ציון לשבח לתעשיית הקולנוע הישראלית כל זאת בעודו מתמודד עם מותו הטראגי של בנו ארי – ראיון בלעדי
מאת: אלעד מסורי
בעולם הקולנוע הישראלי נדיר למצוא במאים שהם גם כוכבים; כאלו ששמם הולך לפניהם ושקהל רב מגיע לראות את הסרטים שלהם קודם כל בגללם.
אבי נשר הוא מסוג הבמאים הללו שתעשיית הקולנוע בישראל מחכה בשקיקה לכל סרט חדש בבימויו. נשר אוחז בקריירה ענפה בת ארבעה עשורים במהלכם ביים כ-11 סרטים עלילתיים, בנוסף לקלסיקות קולנעיות כמו ׳הלהקה׳ ו׳דיזנגוף 99׳, שמינפו את הקריירה שלו עד להצלחה בינלאומית שהביאה אותו להתגורר וליצור בלוס אנג׳לס. לאחר שחזר ארצה, הוא הוביל את תור הזהב של הקולנוע הישראלי עם סרטים כמו: ׳סוף העולם שמאלה׳, ׳פעם הייתי׳ 'סודות׳, ו'חטאים' שזכו להצלחה גדולה בארץ ובפסטיבלים נחשבים ברחבי העולם.
נשר, (65) נולד וגדל ברמת גן. בגיל 13 עבר להתגורר עם משפחתו בארצות הברית. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון המשיך ללימודי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. שם גם פיתח את אהבתו למוזיקה וניסה לפתח קריירה כנגן ג׳אז אך הודה שלא ממש היה מוכשר בכך. הוא עבד כמבקר קולנוע בעיתונות האמריקאית ולמד בצורה מדוקדקת את ההיסטוריה של הקולנוע המקומי. בשנת 1971 שב ארצה לראשונה והתגייס לצה"ל, תחילה כלוחם בסיירת מטכ״ל ובהמשך כקצין בחיל המודיעין.
נשר הוא עמוד התווך של משפחה ברוכת כישרונות: איריס אישתו היא צלמת ופסלת מוערכת. ביתם
הבכורה תום היא שחקנית ויוצרת צעירה ומבטיחה. גם בנם הצעיר ארי ז״ל היה דמות מוכרת בתעשייה כאשר מילדות דבק בו חיידק המשחק והבימוי הקולנועי. הוא שימש כניצב בסרטיו של אביו והפציע בתפקידי אורח ב״ארץ נהדרת״, ׳הפיג׳מות׳ וגם בסרטים ״זוהי סדום״ ו״פעם הייתי״. בהמשך גם קיבל תפקיד משמעותי יותר בקומדיה הרומנטית ״ילד טוב ירושלים״.
ארי חבר לאביו פעמים רבות, למד ממנו את מלאכת הבימוי וסומן בשנים האחרונות כהבטחה בעולם הקולנוע הישראלי. לפני כחודש וחצי נהרג ארי בתאונת פגע וברח כאשר נסע עם חברו על אופניים חשמליים בתל אביב. מותו הכה בתדהמה את עולם הבידור הישראלי וסיקור הטרגדיה פתח את כל מהדורות החדשות.
״הלוואי והייתי יכול להיטמן במקומו..״ מירר נשר האב בהספד מיוחד שנשא מעל קברו של ארי בנו הצעיר בלוויה מתוקשרת אליה הגיעו אלפים.
מיד לאחר מות בנו החל ויכוח תיקשורתי רחב על גודל האחריות של נערים והוריהם המאפשרים להם לנסוע באופניים המסוכנים. הוויכוח העיר את משטרת ישראל ואת שר התחבורה מתרדמת החורף שלהם, ובימים אלו נעשים צעדים לנקיטת חוקים ברורים על איך, למי והיכן מותר לנסוע באופניים חשמליים. בתוך הסערה התקשורתית, היטיב נשר למקד את הנושא כשאמר: ״אף ילד בעולם לא צריך להסתלק ממנו בגיל 17.
נשר, שרגיל להיות באור הזרקורים בשל העשייה הקולנעית שלו חווה לראשונה סיקור תקשורתי רחב בעקבות הטרגדיה האישית שפקדה אותו ואת משפחתו. באותה נשימה הוא מצא בתוכו את הכוחות איך שהוא לנסות ולהמשיך בעבודתו כדי לשמור על שפיות. באומץ רב הוא בחר לא לדחות את הוצאת סרטו החדש ״סיפור אחר״ שזכה לחשיפה תקשורתית גדולה עוד יותר בעקבות הטיימינג הכמעט בלתי אפשרי. נשר הופיע לפרימריית הסרט שנערכה בחודש שעבר בחיפה. הוא מיעט לדבר ולהתראיין אך הביט מהצד איך ״סיפור אחר״ שובר קופות ומצליח להביא למעלה מ- 100 אלף צופים בשבוע ההקרנה הראשון של הסרט, והמספרים ממשיכים לעלות.
בימים אלו נשר מבקר אצלנו בלוס אנג׳לס. הוא הגיע לפרימירית ״סיפור אחר״ בפסטיבל הסרטים הישראלי ה-32. בערב פתיחת הפסטיבל הוא קיבל פרס הוקרה מיוחד על תרומתו לקולנוע הישראלי.
לכבוד המאורע ערכתי עימו ראיון בלעדי במהלכו שוחחנו על התחלת הקריירה שלו, המעבר ללוס אנג׳לס בתחילת שנות ה-80 והחזרה לישראל. עוד חלק עימי נשר אם אלו שחקנים אהב לעבוד במיוחד במהלך הקריירה הארוכה שלו, אילו במאים מהווים השראה עבורו, וגם על תהליך יצירת ״סיפור אחר״.
תמיד ידעתי שהילדים יגדלו בארץ
אבי, ב-1977 הוצאת את הסרט הראשון שלך ׳הלהקה׳ וזכית להצלחה עצומה. זה מלחיץ להתחיל כך את הקרייריה?
״במידה מסויימת זה מפחיד. זה סרט ראשון ואתה לא יודע מה זה להצליח או להיכשל, אתה לא חושב בכלל במושגים כאלו. אתה חושב על עשיית קולנוע כי זה מה שאתה אוהב. ׳הלהקה׳ היה במידה מסוימת סרט ניסיוני כי הוא לא ציית לכללים של הקולנוע הישראלי דאז. הוא לא עבד לפי חוקים של סרטי בורקס, לא היה בו סיפור אהבה גדול, לא היה מתח הדדי.
״מצד שני, הוא לא עבד לפי החוקים של הקולנוע של מה שנקרא העת החדשה – הוא לא היה מאוד איטי הוא לא היה מהורהר. לסרט היה אנרגיה קולנועית מאוד יחודית לעצמה. היו לו סיפורים מקבילים לא היה סיפור מרכזי. המפיק של הסרט אמר שאף אחד לא יראה את זה אף פעם. הוא חשב שבגלל שהיינו כל כך צעירים זה ממש סרט נסיוני ושזה מאוד הצליח זה היה גם מאוד מבלבל״.
ההצלחה הביאה עימה המון לחץ להמשך?
״חשבתי שאם אני אעשה עוד סרט אחרי זה אז הוא יהיה באמת פרובקטיבי והכי לא מיינסטרים שיכול להיות. אז ישבתי וכתבתי את ׳דיזנגוף 99׳ ובסוף זה היה גם סרט שמאוד הצליח. אז הבנתי שאני פשוט צריך לעשות סרט שמעניין אותי ואם הסרט באמת עוצמתי ובאמת טוב הוא ימצא את הקהל שלו״
בתחילת שנות ה-80 עברת לאל-איי. אילו זיכרנות יש לך מכאן?
״הייתי כאן קרוב ל- 15 שנה ומאוד נהנתי בתקופה שלי בלוס אנג׳לס. הגעתי להוליווד עם ׳זעם התהילה׳, סרט שלא כל כך הצליח בארץ אבל כן מאוד הצליח בפסטיבלים ברחבי העולם. בהוליווד יש כזה עניין שאחת לעשר שנים השערים נפתחים לכדי סדק, ואז יש פתאום עניין עצום בבמאים חדשים ומחדשים. לקראת סוף שנות ה-80 הייתי חלק מחבורה של כמה במאים אירופיים שמאוד מצאו חן בעיני הוליווד. זה היה מצב מרתק להיות נוכח בו כי אתה מארץ קטנה שאין לצד הפיננסי שום משמעות ופתאום אנשים מציעים לך משכורות שיותר גדולות מתקציב הסרט שעשית.
״כשאתה עושה סרט ישראלי אתה פועל מהלב; כשאתה עושה סרט אמריקאי אתה פועל מהראש. אז הראש הוא מקום מעניין לעבוד ממנו אבל הלב מאוד עוצמתי.
״בתקופה ההיא הייתה לי חברת הפקה. לא שאני מבין גדול בעסקים אבל עשיתי שני סרטים של מדע בדיוני שהצליחו ב-MGM וב-FOX , והחברה שלי עבדה הרבה עם דיסני ו-HBO. החברה מאוד הצליחה והסיבה היחידה שזה נפסק כי תמיד ידעתי שכאשר יוולדו לי ילדים אני ארצה לגדל אותם בארץ.
״אני זוכר את הלילה בו נולדה בתי תום. באל-איי יש את המנהג הנחמד הזה שבאים הסוכן שלך, העורך דין שלך והחברים ומחכים במזדרון בבית החולים. אמרתי לכולם שחמש שנים מעכשיו אני כבר לא אהיה כאן ואף אחד לא האמין״.
עד כמה ההצלחות הישראליות בטלוויזה האמריקאית ובהוליווד עוזרות לתעשייה בישראל?
״אני חייב להגיד שעושים בארץ הרבה מאוד סרטים מצויינים. התחום הזה התפתח בישראל בצורה מאוד דרמטית מאז תחילת המאה הנוכחית. זה התחיל עם סרטים כמו ׳חתונה מאוחרת׳ ו׳סוף העולם שמאלה׳. מאז, יש כל שנה סרט אחד או שניים באמת טובים שמככבים בפסטיבלים בין לאומיים וכמה סדרות טלווזיה מאוד מעניינות. יחסית למדינה כל כך קטנה עושים בארץ קולנוע מצויין וטלוויזה טובה. יש בישראל דור צעיר מאוד מוכשר, ובאופן טבעי אנשים גם מגיעים ללוס אנג׳לס. באיזה שהיא נקודה טוב שכך, יש סוג של הזנה חוזרת של אנשים שעשו סרטים מעניינים ועכשיו עובדים עם אל-איי וגם להפך.
״אני מאוד מחובר ללוס אנג׳לס, ההגעה שלי לכאן זה כמו לחזור הבייתה. יש לי כאן מלא חברים, זה מקום שאני ואישתי מאוד מחבבים ועד היום אני מקבל הרבה הצעות לעבוד באל-איי".
בוא נדבר על ׳סיפור אחר׳, שפותח את הפסטיבל הסרטים השנה
״כתבתי את הסרט יחד עם נועם שפנצר שהוא פסיכולוג ואיש מאוד מוכשר ובמידה רבה הסרט מבוסס על סיפור שהוא חווה. הבאנו קובץ שחקנים יוצא מן הכלל שהעבודה איתם הייתה כמו שאני תמיד עובד, כשהם מעורבים בתהליך היצירה. הבאנו גם את נתן גושן שמשחק וגם מוזיקאי מצויין שכותב שירים נפלאים. ג׳וי ריגר שמככבת היא בעיני אחת השחקניות הצעירות הטובות בעולם. הסרט שבר כל שיא קופה ישראלי אפשרי ובמקביל גם קיבל ביקורות מאוד טובות שזה בדרך כלל דבר שסותר, אבל נהדר לגלות שהפעם לא. זה פשוט היה מסוג הדברים שהכל נופל למקום הנכון ומסתדר".
סרטים רבים שלך עוסקים בתקופות שונות בנוף החברה הישראלית ומאבקים בין קהילות שונות בתוכה. ראינו את זה ב׳סוף העולם שמאלה׳ וגם ב׳סיפור אחר׳ אנחנו עוסקים בהתנגשות בין העולם החילוני לחרדי. זה משהו שמעניין אותך באופן מיוחד?
״אנחנו לא חיים בעולם שיש בו רק בעיה אחת, יש כמה בעיות ובהן אנחנו עוסקים. המתח הגדול בחברה הישראלית היום הוא לא בין פלסטינים וישראלים – הסיפור הזה תקוע באיזה שהיא נקודה ועד שלא יקרה משהו דרמטי הוא לא ישתנה. המתח הגדול הוא בין עולם חילוני לבין עולם חרדי במדינה שמעולם לא הפרידה דת ומדינה. במדינה שלנו העולם החרדי הוא חלק מהתהליך הפוליטי שזה דבר שהוא כמעט לא אפשרי, כי בדת יש אמת אחת ובפוליטיקה יש אמיתות מרובות. פוליטקה בנויה על פשרה, דת לא מתפשרת מעצם הגדרתה. יש היום תהליך שבו הרבה חילונים מאוד מפחדים מדתיים ודתיים מאוד מפחדים מחילונים וזה מצב מאוד נפיץ שיכול להגיע להתנגשויות של ממש ויש דיבורים על אובן צלם המדינה. יש בישראל הרבה מאוד צד אחר, כלומר כל צד רואה בעצמו את הצד הלגטימי ובשני את הצד האחר. זו פואנטה מאוד נוכחת היום בחוויה הישראלית וצריך להתייחס אליה".
אתה סבור שהאוכלוסיה הדתית תצפה בסרט?
״אני יכול להגיד לך בשמחה רבה שיש הרבה מאוד אנשים דתיים שצופים בסרט. הסרט לא נוקט עמדה – הוא לא בעד חילונים או בעד דתיים. הוא מתייחס לדתיים ולחילוניים באותו כבוד ובאותה ביקורתיות. הסרט לא חושף איזה פשע שצד אחד עושה לצד השני, אלא מתעסק בדעות קדומות שיש לכל אחד מאיתנו על מישהו שהוא לא אנחנו, וזה עובד בשני הכיוונים. במידה רבה ׳סיפור אחר׳ הוא סרט שמקרב לבבות. בארץ יש תופעה מרתקת שלסרט מגיעים שני קהלים שבמציאות הם כמעט עוינים אחד לשני אבל הם נפגשים
בבית הקולנוע וחולקים סיפור אחד, ׳סיפור אחר׳. זה תהליך חברתי מרתק בעיני.״
הסרט נתן לך השראה לדרך לקרב בין הלבבות?
״הפיתרון זה לדבר. הסרט הזה נוצר כדי ליצור דיאלוג, ואם נשפוט לפי כמות הצופים העצומה של השבוע הראשון אז רואים שהוא מייצר דיאלוג. אוכלוסיה משני הצדדים הולכים לסרט ומבינים שאין פיתרון אחר חוץ מלדבר. אז במידה מסויימת הסרט מממש את הכוונות שלו".
כמו לפגוש חברים מפעם
מוקדם יותר השנה שמענו שמשכת את ׳סיפור אחר׳ ממועמדות לפרסי אופיר (האוסקר הישראלי). האם ההצלחה הגדולה שלו תגרום לך לשנות את דעתך?
״בוא נאמר ש׳לסוף העולם שמאלה׳ ולשאר הסרטים לא הייתה בעיה בתחום ההצלחה. אני לא חושב שזה יזעזע את המערכת כי אנשים פועלים לפי איך שהם פועלים. איך אלברט איינשטיין מגדיר טירוף? עשייית אותו מעשה שוב ושוב וציפיה לתוצאה שונה. אז באיזשהי נקודה מגיע הרגע שדברים נראים אבסורדים אבל כנראה הם מה שהם ואז אין טעם להמשיך לעשות את כי התוצאה תהיה זהה".
יש סרט אחד שלך שאתה אוהב במיוחד?
״לא. באמת שלא, אתה תמיד הכי אוהב את הסרט שאתה עכשיו עושה ואתה תמיד מופתע מסרטים שעשית כשאתה רואה אותם מחדש. זה קצת כמו לפגוש חברים מפעם. אין סרט אחד שהוא ה-סרט. זה הכל סוג של מארג ויש סוג של סיפוק בלהביט אחרונית ולראות את כל הסרטים האלו משתלבים אחד עם השני הווים חלק גדול יותר".
שחקן ישראלי שהיה לך חיבור מיוחד איתו?
״יש אנשים שהם גם שחקנים נהדרים וגם הפכו להיות חברים קרובים, כמו אדיר מילר, ששון גבאי, ג׳וי ריגר, נטע גרטי ומאיה דגן. אני נשאר בקשר מאוד טוב עם כמעט כולם. אני בא מהמקום הזה שיש לי ולשחקנים שלי כמעט קשרי דם. אני מערב אותם בתהליך ואנחנו עוברים הכל ביחד״.
יש דמות הוליוודית שאתה חולם לעבוד איתה?
״לא ממש. אני אגיד לך דבר שנשמע יהיר ואבל זו לא הכוונה: בישראל יש שחקנים לא פחות טובים ממיטב שחקני הוליווד. אני שם את ששון גבאי, את אדיר מילר ואת ג׳וי ריגר ואת מאיה דגן מול כל שחקן אמריקאי בכל רגע נתון. יש לנו שחקנים נפלאים בארץ. בכלל אני אגיד לך משהו שישמע שערוריתי: נכון להיום, אם בעיר נתונה מציג סרט אמריקאי וסרט ישראלי, יש סיכוי גדול יותר שהישראלי יהיה מקורי יותר".
קיבלת פרס הוקרה השנה מהנהלת הפסטיבל
״כמובן שזה משמח ופרסים זה תמיד נחמד. אני לא שומר פרסים בבית יש לי חדר במשרד ששם שמורים כל הפרסים והילדים שלי מאוד שמחים לשחק איתם. אני תמיד מפחד מפרסים כי הם נותנים לך תחושה של נוחות רבה מידי. אני חושב שזה לא נכון אף פעם להרגיש נוחות גדולה מידי או להרגיש שבע רצון מידי. תמיד צריך להרגיש שאפשר יותר טוב".
במאים שמהווים השראה עבורך?
״בתחילת דרכי הייתי מבקר קולנוע והיו במאים שלמדתי אותם לעומק כמו בילי וולדר, אלפרד היצקוק, מרטין סקורסזה וכאלה. כתיבה עיתונאית על סרטים הייתה בית הספר לקולנוע שלי. עשיתי את זה תקופה לא קצרה ואני כמעט מרגיש שאני מכיר אותם אישית למרות שמעולם לא נפגשנו. יש משפט באנגלית – Never trust the teller, trust the tale. האמת של היוצר היא בתוך יצירתו".
רגע מכונן בקריירה?
״אני עכשיו חווה יום מכונן כי ׳סיפור אחר׳ זה לא קומדיה; זה לא סרט בידורי במובן הקלאסי של המילה. זוהי דרמה קומית וסרט עם מבנה מאוד מקורי משלו. וכש-100 אלף ישראלים רואים סרט כזה בשבוע הראשון, יש לך תחושה שאתה יוצר קולנוע במקום שהוא מאוד פתוח לחשיבה קולנועית ויש בזה משהו מאוד מחמם את הלב, כי אתה מרגיש שאתה יכול לצאת לכל הרפתקאה קולנועית והתרבות שלה לא מגבילה אותך".
מה החלום של אבי נשר?
״אתה שואל אותי בנקודת זמן שאני פחות יודע מתמיד. בנסיבות נורמליות הייתי אומר לך הסרט הבא, אבל במציאות החדשה שלי היום הכל מסובך יותר והכל נראה בערפל".
מסר לקהל כאן שיגיע לראות את הסרט החדש?
״שיבואו להנות, לראות את הסרט ולהתמסר לו. שלא יבואו להשתתף בצערי ובשום דבר אחר. זה סרט שהוא מאוד מהנה ואופטימי והוא נעשה לפני מה שקרה לי ולמשפחה שלי. אז אני ממש מקווה שאנשים יבואו להנות".
