"שק של סנטימנטים" על סיבוב הפרידה של כוורת הוא סרט מרגש דווקא בגלל הפשטות שלו * שירלי פרקש נפרדת – למרות הכל
"אני לא אזלוג פה, כן?" גידי גוב מחייך את חצי החיוך המפורסם שלו, זה שעושה לך ישר חשק לקפוץ מהספה, לרוץ אליו ולתת לו נשיקה. הוא לא זולג, אבל עיניו זולגות אלי, כשהוא שר את "ילד מזדקן" והחברים עוטפים אותו בחיבוק חם של קולות רקע. הסרט "שק של סנטימנטים" (המשודר יס דוקו, תסריט ובימוי: אבידע ליבני), שנעשה על סיבוב הפרידה של כוורת, צולם קרוב מאד לאובדן הפרטי שלו, ולמרות שהמילה "ענת" נאמרה בו רק פעם אחת, הנוכחות שלה היתה חזקה מתמיד.
"שק של סנטימנטים" הוא סרט מרגש דווקא בגלל הפשטות שלו, והרכות שבה הוא נותן לדברים לצעוק את עצמם בלי הרבה מילים. חשבון הנפש והשנים שעברו על כל אחד מחברי הלהקה שזור בין החזרות והמופעים, אבל הסיפור האמיתי בסרט מורכב בעיקר מרגעי השתיקה שלו. "שק של סנטימנטים" הוא בעיקר סרט של עיניים. הוא חושף נקודת זמן עכשווית, נוגעת, מצחיקה, נוסטלגית, ובעיקר – מפוכחת עד כאב.
ההתפכחות, מטבעה, משחררת, אבל חסרת רחמים. היא מאירה את הכל: תסכולים, החמצה, התמודדות, כאב, געגוע, וכנות שרק המוזיקה יכולה לשאת. כשאפרים שמיר מתחיל לשיר את הבלדה על ארי ודרצ'י והחברים מצטרפים בא-קפלה, הקולות האלה מכניסים אותך לאיפוס. או במילים שלו: "כולה חזרה, אבל זרימה של כימיקלים שעושים לך חביבי, טלטלה רגשית". קטונתי מלנסות לתאר את ההצלחה הפנומנאלית של כוורת היישר להוויית הלב הישראלי, אבל דבר אחד בטוח: מדובר באוסף של אנשים סופר מוכשרים סופר אינטליגנטים ומאוד מצחיקים, שכל אחד מהם הוא אייקון תרבותי משל עצמו וכל אחד מהם מקבל את מקומו בדיוק בנקודת הזמן של הרגע:
אלון אולארצ'יק ("אני מרגיש שאני שייך למשהו גדול, שלא מת, ושאני לא לבד, וזה כייף"); דני סנדרסון ("כוורת זה תרגיל בצניעות, צריך גם לדעת להיפרד עד הסוף"), יצחק קלפטר ("היה לי סרטן בראש וגידי גוב אמר שאנחנו כמו חסמב"ה. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד"), אפרים שמיר ("בגיל שבעים אין לך שום אפשרות לא להיות פאתטי. אתה גרוטאה"). אליהם מצטרפים יוני רכטר, גידי גוב ומאיר פניגשטיין, שמתוודה, אגב, על שובו ארצה מהגולה לתמיד. כל אחד מהם שולח לך חץ משלו.
"שק של סנטימנטים" מגיש הרבה מאד רגעי קאלט תחת שכמיה גדולה של התפכחות וגעגוע. החל מאתנחתאות קומיות בחדרי החזרות וכלה בילדיו של סנדרסון, שבוכים איתו מהתרגשות בסוף המופע. רבע החיוך הקבוע שבקצה הפה שנסגר כבר מזמן, והמוזיקה הזו, תמצית ההוויה החילונית הישראלית, שלעולם ועד תעיר בי געגוע שורף ודומע. "אנחנו אף פעם לא נשכח את התמונה הזו" צועק אפרים שמיר מהבמה, מיד בתום המופע, מול קהל עצום ושואג שמסרב ללכת הביתה. גם אנחנו אפרים, גם אנחנו.
