דמויות עגולות, טמפרמנט מעורר הזדהות וגעגוע לטורקיה • ערב ההופעה בישראל, ניסינו להבין מה הופך את "הכלה מאיסטנבול" לתופעה תרבותית חוצת גילים שסחפה גם את הקהילה הישראלית (הנשית בעיקר) בלוס אנג'לס
לרגל פרק 150 של "הכלה מאיסטנבול", ניסה מבקר הטלוויזיה של "ישראל היום", ניר וולף, לפענח את סוד הקסם של הטלנובלה המצליחה: "כשנותנים לה צ'אנס, היא ממכרת", כתב. "ועדיין, יש גם דברים מאוד מטרידים בהערצה הישראלית העיוורת אל הדמויות שמככבות בה". לצד סכמה פשוטה שהציג, המאפיינת כל אופרת סבון באשר היא, הצביע וולף גם על תוכן שגולש מעבר לגבולות הפורמט הידוע לשמצה, ואף למסרים חבויים בין השורות. "מדובר בסדרה טובה מאוד בז'אנר שלה. כמו טלנובלה קלאסית היא עוסקת בצרות של עשירים, אבל כשמדובר בטורקים, נדמה שהם מאוד מזכירים את הישראלים – בטמפרמנט, בתרבות, בהומור או בערכי המשפחה", מסביר וולף את הצלחתה של הסדרה בישראל.
"בנוסף, הסדרה פשוט עובדת. היא מצחיקה, היא שנונה, היא לא צפויה ומספקת לא מעט טוויסטים מפתיעים, שכצופה גורמים לך להיסחף יותר ויותר אל הסיפור רק כדי לראות מה יקרה בהמשך".
עם זאת, וולף מסייג: "זה לא שהסדרה הזאת כבשה את העולם. חוץ מישראל, ברוב העולם לא שמעו עליה וגם בטורקיה היא מצליחה בעיקר בתוך הז'אנר שלה. בתור סדרה טורקית, הגיוני מאוד שהערכים ואפיון הדמויות יתבססו על המסורת הטורקית־ערבית ועל מוטיבים שנשארו מימי האימפריה העות'מאנית. הגברים חמומי מוח ומשופמים, הכבוד חשוב, מקומה של האישה הוא בבית ובתכנון מזימות.
"כמובן שזאת נקודת הפתיחה של הסדרה, ולאורך הפרקים המסרים השמרניים מתחילים להתנגש עם המציאות המודרנית, מה שמפתח המון קונפליקטים ומאוד עוזר לבנות דמויות עמוקות עם אופי שמתפתח עם הזמן".
סדר במציאות מבלבלת
עוד סימן להצלחת הסדרה נחת בשיראל לפני חודש: שחקן הסדרה ברקאי הרדל, שביקר בישראל. חברת האופנה "קסטרו" השכילה לנצל את הצלחתה המופלגת של הטלנובלה בארץ, והזמינה את השחקן לצילומי קמפיין. גדודי מעריצות נרגשות הבטיחו שגם מי שלא שמע על "הכלה" מעולם, היום יודע על מה מדובר.
התופעה קיבלה משנה תוקף נוסף, כאשר כל 11 אלף הכרטיסים למופע של כוכב הסדרה אוזג'אן דניז בהיכל מנורה מבטחים (7-6 באפריל), אזלו בתוך שבע שעות, מה שהצדיק כמובן פתיחת קופות למופע נוסף. הביקור של הטורקים בהיכל הקונצנזוס הישראלי, ועוד לשתי הופעות, מעיד על הדומיננטיות של הסדרה.
"תופעת 'הכלה מאיסטנבול' היא לחלוטין חריגה בנוף תרבות הצריכה הישראלית", מסבירים מפיקי המופע, שרית פרנקו ובני מנשה. "יפה לגלות שיש פתיחות גדולה לשפה זרה שאיננה אנגלית, ולשחקנים שאינם עונים בהכרח על הפרופיל המוכר והידוע של כוכבי טלוויזיה.
עם השנים אנחנו רואים שהקהל הישראלי הוא קהל מגוון ורחב שיודע לקבל ולחבק מנעד רחב של ז'אנרים, כמו במקרה הזה".
ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל ובבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, רואה בפופולריות האדירה של הסדרה הטורקית הפתעה גדולה. "במשך שנים רבות לימדתי קורס שנקרא אופרות סבון וטלנובלות', ולפני כמה שנים חדלתי ללמד את הקורס הזה, בשל מה שניתן לכנות 'חוסר עניין לציבור'", היא מספרת. "יחסית לעבר, הז'אנר בישראל מאוד התנמנם. בארה"ב, אגב, הוא התרסק לגמרי. יש מדינות שבהן הז'אנר עדיין מהווה חלק מהתפריט הטלוויזיוני, כמו המדינות הלטינו־אמריקניות, אך בסך הכל זהו ז'אנר שניתן לומר שימי הזוהר שלו מאחוריו. על הרקע הזה, ההצלחה של 'הכלה מאיסטנבול' מפתיעה
מאוד".
למה ניתן לייחס את האופן שבו התקבלה הסדרה בישראל?
"זהו שילוב של כמה דברים. מדובר בסדרה מושקעת מבחינת ההפקה – יש גם צילומי חוץ ולא רק צילומי אולפן, יש הרבה לוקיישנים שונים, התפאורה מוקפדת. כל אלו גורמים לכך שאין לצופה תחושה של משהו 'זול', אלא של הפקה איכותית.
"שנית, אנו חיים בעולם מבולבל ומבלבל, ולמרות שאנו אוהבים גם תכנים טלוויזיוניים מורכבים יותר, יש לנו צורך גם בסדרות כאלה, שבהן ברור לנו יותר מיהם הטובים ומיהם הרעים, בעד ונגד מי אנחנו. החלוקה הברורה לטוב ורע מזמן לא קיימת במציאות, ובטלוויזיה היא נעשתה מטושטשת. עם זאת, אציין שב'הכלה מאיסטנבול' מוצגים היבטים אנושיים ומורכבים גם של דמויות המצטיירות כרעות וכמניפולטיביות, כמו אסמה, אמו של פארוק. ובכל זאת, ברור לנו באיזה צד אנחנו במערכות היחסים שהיא מנהלת עם הדמויות האחרות, ואין לנו ספק למי אנחנו מריעים".
שוברת סטריאוטיפים
גם ברנשטיין מצביעה על הקרבה התרבותית בין החברה שבה עוסקת הסדרה לבין קהל הצופים. "בדומה למה שקרה עם הטלנובלות הלטינו־אמריקניות, יש כאן איזו קרבה תרבותית, שאפילו מתעצמת כאשר מדובר בטלנובלה טורקית. אמנם השפה זרה עבור רובנו, ואני משערת שדוברי הטורקית מהווים מיעוט מבין צופי הסדרה, אבל אנו שייכים לאותו עולם תרבותי, פחות או יותר. המשפחה המטריארכלית, שבה האמא היא הדמות הדומיננטית, זה משהו שיהיה מוכר לרבים. פערי מעמדות הם עניין אוניברסלי, שצופים רבים יכולים לזהות איתו. אגב, אני חושבת שישראלים רבים מתגעגעים לטורקיה, שמסמלת בשבילנו חופש ונופים יפים".
אף על פי שהיא מציגה שורה של הסברים אפשריים לפופולריות של הסדרה, ברנשטיין מדגישה כי לא ניתן לשים על כך את האצבע במדויק. "אם כולנו היינו יודעים איך יוצרים סדרה שזוכה לכזו הצלחה ונוגעת בכל כך הרבה אנשים, אז בכל רגע היתה נוצרת עוד סדרה כזו. אף אחד מאיתנו לא יודע את ההסבר המדויק לאלכימיה שיצרה את זה".
ההערצה כלפי הסדרה והגיבורים היא תופעה חוצת גילים. אף על פי שצעירים נוטים יותר להעריץ שחקנים וידוענים, הסדרה זוכה להערצה גם אצל הקהל הבוגר יותר.
"אחד הדברים המעניינים בסדרה הוא שהיא לא מיועדת רק לצופות ערוץ 'ויוה'. רבות מהנשים הצופות בסדרה, שממש התמכרו אליה, אינן עונות על הסטריאוטיפ המוכר והידוע של צופת הטלנובלות. ההערצה היא עניין אנושי, שכנראה לכולנו יש צורך בו, גם בגיל מבוגר יותר, לאחר שהאישיות שלנו כבר עוצבה.
"אחד הדברים שאומרים על טלנובלות ועל אופרות סבון הוא שהן מראות לנו גברים כפי שנשים היו רוצות שיהיו, וב'הכלה מאיסטנבול' בהחלט ניתן לראות ביטוי לזה – פארוק הוא גבר רגיש מצד אחד, חזק ועשיר מצד שני, וכמובן גם חתיך. יש כאן גבר אידיאלי".
נשים רבות, לדבריה של ברנשטיין, מנסות להידמות לסרייה, הדמות הנשית הראשית, ורוכשות בגדי מעצבים טורקים שאותם לובשת השחקנית בסדרה. "יש לנו צורך אנושי בדמויות שנוכל להזדהות איתן", היא אומרת, "וגם במשהו שנוכל להיות חלק ממנו. עבור חלק מהאנשים זו קבוצת כדורגל, למשל, ועבור אחרים זו סדרת טלוויזיה שמשהו בה מאוד תופס אותם".