מיתר זהבי גדלה כשחקנית תיאטרון בבאר שבע, שירתה
ביחידת המודיעין היוקרתית 8200 ועבדה כמדריכה בחברת סייבר ברחבי העולם עכשיו היא חוזרת למשחק ואורות הבמה בעיר הסרטים ומבינה שאין רק דרך אחת להצלחה • חשיפה נאה
לאבא של מיתר זהבי היה תיאטרון ילדים בבאר שבע, וכל הזאטוטים של העיר כמהו להיכנס בשעריו ולראות את מיתר, הבת של אילן זהבי, מרקדת שרה ומציגה את המחזמר הכי חם בשכונה. כבר מגיל שש מיתר הייתה מפזזת ומזמרת לתענוגם הצרוף של ילדי באר שבע וכולם הכירו אותה; ממש סטאר מקומי בבירת הנגב.
שבע עשרה שנים לאחר מכן אני פוגש את ילדת הפלא, עכשיו אישה צעירה (23) ויפה. אנחנו יושבים בדלפק 'קופי שופ' אמריקאי טיפוסי, כאילו נולדנו כאן בעיר המלאכים של הוליווד. אבל אל תטעו – אנחנו נטע זר ולא יעזור אפילו שיש למיתר זהבי מבטא אמריקאי וגם לוק קליפורני בלונדיני כחול-עיניים כזה. אלא שאנחנו ישראלים לגמרי, מייחלים לחומוס ופלפל חם ומסתפקים בפנקייק עם סירופ מייפל וקלאב סלט עם בייקון רחמנא ליצלן.
מיתר זהבי גדלה כאמור בעיר באר שבע (תרתי משמע היא מאוד תמירה), וחוץ מתיאטרון ילדים כמעט לא התענינה בשום דבר אחר. קצת כדורגל עם הבנים ובובות ברבי עם החברות, אבל תשעים אחוז מזמנה הייתה על הבמה. התיאטרון הוקם על-ידי אביה אילן ("אבא נחשב די כוכב בבאר שבע, והיה שחקן הרבה שנים לפני כן, שיחק בסרטים, בסדרות ועל הבמה") בשנת 1993 עוד לפני שמיתר נולדה.
למיתר יש שני אחים מוזיקליים ואחות גדולה, כולם אומרים שירה: אחד שירן השניה שיר והשלישי רן. מיתר נקראה על שם המיתר בגיטרה של אבא אילן. בהצגה הראשונה מיתר עוד לא ידעה לקרוא אבל למדה בעל פה תסריטים להצגה "תירס חם". עד היום היא זוכרת את מילים.
ההצגות עברו ממקום למקום, בערים, במושבים ובקיבוצים. מיתר ואביה עם כל הקאסט נדדו ממקום למקום ובשאר הזמן היא הייתה תלמידה מצטיינת כולל חמש יחידות מכל מקצוע. "לא חשבתי על המשחק כעבודה", נזכרת מיתר ולוגמת את תה הצמחים החם שלה," זה היה כזה כיף ותענוג שחייתי את זה כחלק מהחיים".
תמיד הייתי הכי מקצועית שאפשר", היא ממשיכה בזיכרונותיה, "שאתה גדל לאבא שהוא שחקן ובמאי אתה עושה את המקסימום. זה לא שהייתה לי שיטת משחק כמו היום למשל, אז זה היה אינטואיטיבי. מאוד נהניתי".
מיתר: "בגיל ארבע עשרה, נבע בי רצון להתחיל לדגמן. כולם סביבי העירו לי על הצורה החיצונית, הערות טובות ומפרגנות. אז בניגוד למה שהוריי רצו (שאהיה רופאה מינימום), התחלתי בקרירה של דוגמנית צעירה, עשיתי כמה קורסים לדוגמניות בתל אביב. אבל גם התחלתי להתנדב למגן דויד אדום. לאט לאט התקדמתי בסולם הדרגות עד שהפכתי להיות בעצמי מדריכה. עולם הדוגמנות הוא קשה למרות הדימוי החיצוני. זהו מרדף אחרי עבודה וכסף, כל יום אודישנים, אף הורה לא יכול לאחל את זה עבור הילדים שלו. ההורים שלי רצו שיהיה לי עתיד יציב בטוח ומכובד ולא דוגמנות.
״בגיל 15 התקבלתי לסוכנות הדוגמניות הכי טובה בישראל 'עלית' ועבדתי בתל אביב. כל הזמן נסעתי ברכבות מבאר שבע לתל אביב ואבא שלי היה נוסע איתי. עשיתי פרסומת ל"בזק", הייתי ילדה יפה. אחר-כך עבדתי עם כל מיני חברות עשיתי עשרות עבודות פרסום לטלוויזיה. אחרי הפרסומת הראשונה, פתאום המון אנשים בבית ספר ובכלל, התחילו לדבר איתי ורצו את קרבתי. אני לא מטומטמת ולא תמימה, ברור שמדברים איתי בגלל הפרסום והתהילה, אבל אני תמיד זכרתי את החברים האמיתיים שלי שהיו לצידי בכל שנות הילדות והנערות. איתם שמרתי על קשר עמוק.
החבר הראשון הרציני היה לי בגיל שש עשרה. הייתי בחורה מאוד עסוקה, עולם הדוגמנות חמס כל רגע בחיי וגם הייתי מתנדבת שלוש ארבע פעמים במד"א… בקושי נשאר לי זמן לחברה ולחבר. פתאום בגיל שבע עשרה עבר לי הג'וק הזה של דוגמנות, הייתי בשיא הקרירה והפרסום. התחיל לנקר לי בראש שאני זקוקה למשהו יותר יציב אולי בכל זאת אלך ללמוד רפואה.
היה לי יותר מידי קשה עם הביקורת, כדוגמנית את צריכה להיות פרפקט. יש כל הזמן ביקורת פיזית איך שאת נראית, 'הגבות לא ישרות', 'הרגליים מזגזגות' ,'את שמנה או רזה', דברים שבתור נערה לא ידעתי איך לאכול אותם. אני זוכרת שהמאפרת העירה לי: 'למה את לא עושה גבות לבד בבית', התגובה שלי בתור נערה הייתה 'מה לא בסדר איתי?' לא הצלחתי להתמודד עם זה. החלטתי שאני לא רוצה להיות בעולם הזה. עשיתי קאט חד משמעי ועזבתי".
חזרתי לבית ספר פול טיים למגמת תיאטרון. החיידק הזה לא הירפה ממני. תוך כדי הייתי דוהרת באמבולנסים ברחבי באר שבע. חשבתי שזה המקצוע הכי מדהים בעולם. במיוחד כי אתה עוזר לזולת ועושה משהו מועיל לאנושות. המשכתי להיות מאוד פעילה גם בתחומים חברתיים שצריך ולתת החלטות בכל מצב, זה מה שהשירות הצבאי העניק לי. גם מבחינת קשרים, כשיצאתי לאזרחות רצו אחרי הרבה היי-טיקיסטים שאצטרף לחברות שלהם. השוק היה פתוח בפני ביג טיים".
״היום אני כבר שונה לגמרי מאותם ימים. אנשים יכולים להעיר לי כמה שהם רוצים, זה לא מזיז לי. אני יודעת מי אני ומה אני שווה. למרות המראה אני חנונית גדולה וקשה מאוד להגיע אלי. היו לי כמה חברים, אבל אני לא גדולה במערכות יחסים ממושכות. אני בדיוק הפוכה למה שמצפים ממני ותמיד הבחורים שאני פחות נמשכת אליהם הם שמגיעים לכיוון שלי. אני פחות אלך על המאצ'ואים אני אוהבת את החנונים. כמעט כל החברים שלי היו מתכנתים ומנתחי מערכות.
במשך השירות הייתי עושה המון הדרכות וזה מצא חן בעיני, זה כמעט תיאטרון אתה נותן שאו (הצגה) לפני המודרכים וצריך לשחק היטב כדי לשכנע אותם. אחרי הצבא החלטתי ללכת להדרכה. חודש אחרי השרות עברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד בחברת ג'ון ברייז. זו חברה חובקת עולם שיש לה חטיבת הדרכה. שם הייתי מדריכה של מערכות מידע. ממש אהבתי את, נסעתי ברחבי הארץ והדרכתי לכל מיני חברות. ואז הגיעה הזדמנות לנסוע לאמריקה לכמה חודשים להדרכות. שחזרתי משם התחלתי לעבוד בחברת הדרכה אחרת אבל זה לא עניין אותי יותר וחיפשתי עבודה בתחום ההיי טק אבל היו לי חסרים כמה כישורים.
התפקיד שלי בצבא היה יותר רוחבי ידעתי קצת מהכל. אבל לא הייתה לי התמחות ממש ספציפית. אז למדתי תוך שבוע רשתות מחשבים והתקבלתי לעבודה כמדריכה בחברת סייבר. זו הייתה עבודה בכל העולם; הייתי בהודו, יפן, דרום אפריקה, לוקסמבורג, ובכל מקום שהיה צורך בכישורים שלי. האנגלית שלי, למשל, שלא הייתה אף פעם גרועה, כי אני חקיינית מלידה ולמדתי מסדרות טלוויזיה אמריקאיות את המבטא האמריקאי, השתפרה לאין ערוך.
״אז התחילו הדילמות והרצון לחזור המשחק שוב. תמיד זה היה שם אפילו שהייתי בהיי טק היו לי 'גיגים' קטנים פה ושם אבל זה היה משהו צדדי. עשיתי גם כל מיני סדנאות פיתוח אישי והתחלתי להסתכל לתוך החיים שלי יותר לעומק. שאלתי את עצמי, איך את רוצה שהעתיד שלך יראה? הסתכלתי חמש שנים קדימה ולא ראיתי את עצמי בהיי טק. תוך שניה ראיתי את עצמי על הבמה. לא הייתי צריכה לחשוב זה היה שם. התחילו התהיות.
לפני זה שמישהו עצר אותי ושאל למה אני לא על הבמה, אמרתי: 'לא, לא, זה כבר לא בשבילי, ניסיתי, זה לא עבד'. אבל אז התחלתי לראות שאני הולכת על זה שוב פעם. אבל אני לא יודעת איך ואיפה להתחיל. היו לי מיליון ואחד פחדים מזה. גם בגלל הפן הכלכלי, שמהיכן תבוא הפרנסה? איך אני אגדל ילדים? כל מיני מחשבות קיומיות חרדתיות. תהיתי איך זה יהיה לחזור לתחום הקשה הזה שכולם צבועים וכולם ינסו לדרוך לי על הרגל.
רוצה להיות שחקנית
ואז פגשתי שחקן ידוע ומורה למשחק בשם בועז נחום, שהדליק אותי חזרה לתחום ויצר אצלי הרגשה של תשוקה, שבא לי גם. הוא גם שבר לי הרבה סטיגמות. הייתי בטוחה ששם כולם אנשים רעים. אני לא חלק מזה, אני חנונית מדריכת מערכות היי טק. אלא שהתחלתי ללכת ברחוב ולהגיד את זה בקול רם. החלטתי לחזור למשחק. אמרתי אני הולכת על זה, אני הולכת על זה, זה היה מאוד מפחיד. בדיוק אחרי זה טסתי ליפן ולתאילנד והייתי הרבה עם עצמי. יפנים שאלו אותי מה אני עושה בחיים, התחלתי לגמגם. בתחילה אמרתי מדריכה טכנית שבדרך להיות שחקנית. לאט לאט שראיתי שלא קורה כלום ואנשים לא תוהים או שואלים שאלות, התחלתי לומר שאני רוצה להיות שחקנית.
״באוקטובר 2018 יצאתי לדרך. ישבתי וכתבתי על כל הסיבות שאני רוצה להיות שחקנית ופרסמתי את זה בפייסבוק. אנשים מאוד התרשמו. התחלתי לחפש ולומר לכולם שאני שחקנית, אבל היה לי קשה למצוא עבודה. אמרתי למה לחכות עד שיתנו לי עבודה. אני איזום ואפתח בשבילי את הדלת למשחק. לקחתי את השיר של 'בל' מה'יפה והחיה' ועשיתי לו גרסה משלי. עשיתי הפקה שלמה. דאגתי לתפאורן למסך ירוק, לציוד תאורה והקלטה, לציוד צילום, להכל. בניית תוכנית הפקה מושלמת, להשיג בובות ומפעילים ותקציב.
לא ידעתי לעבוד עם בובות והייתי צריכה ללמוד את זה ותוך שישה שבועות הייתי מוכנה. אחי הגדול שהוא מפיק מוזיקלי עשה את המוזיקה וההורים שלי שהיו בתיאטראות שנים בנו לי את הבובות. כולם עזרו לי וזו הייתה הפקה משפחתי. פתאום התחילו להגיע הצעות והתעניינות.
בשלב הזה החלטתי לנסות את מזלי במקום הכי טבעי ומתבקש לשחקנים ולטוס להוליווד. לבוא הנה ולהכיר כמה שיותר אנשים, אנשים בתחום כמובן. אחרי שהגעתי הנה הבנתי שלעיר הזאת יש כל כך הרבה מה להציע בתחום שפשוט רציתי לטעום וללמוד כל דבר.
״אחרי שבוע באל-איי כבר כתבתי תסריט. 30 עמודים. לקח לי יומיים לכתוב. תראה כמה השראה קיבלתי מהמקום הזה. אמרתי לעצמי שיש פה את כל התנאים והאמצעים להפיק את זה. ושהתחלתי לחפש אנשים התחילו להגיע אלי. הזמינו אותי למפגשים ופגישות. דברים התחילו לקרות והזדמנויות התחילו להגיע.
״עדיין לא פענחתי לגמרי מה הדרך, אבל אני ממשיכה לעשות. הבנתי שאין רק דרך אחת להצלחה. אף אחד לא ממש יודע, כל אחד עשה משהו אחר, לכל אחד יש טיפ אחר, אין חוקיות אך יש עקרונות והם: אל תפסיקו לנסות, זה כיף גדול, יצירתיות זה חשוב מאוד, לא לוותר ולהאמין בעצמך!!"
