שי תמרי,היא לא בת 16, היא כבר בת 17, ויודעת משהו על העולם הזה.אתם באולם ההופעות של הילטון,בבוורלי הילס, אתם עוצמים עיניים, ומקשיבים לקולה . שי תמרי נשמעת לכם כמו איזו זמרת גדולה מהחיים. ואם מקשיבים למילים אתם משתכנעים שהשיר נכתב עלידי גדול כותבי הבאלדות האמריקאים, משהו שכבר עבר כמה וכמה דברים בחייו.אבל כשפוקחים עיניים משתאים לראות נערה תמירה ויפה ,דבר שלא רואים כל יום ולא שומעים כל יום והיא רק בת 17.
אנחנו עוד לא יודעים הרבה על שי תמרי, אבל שמענו שהיא לומדת משחק ואפילו נחתה על כמה תפקידים בחייה הקצרים. היא אוהבת לשיר, לכתוב שירים ולנגן אותם על הגיטרה. וזה פחות או יותר מה שצריך לנו לדעת כרגע. צריך להקשיב לה, חברים וחברות, שרה את ההמנון האמריקאי באנ. בי. אי. בוושינגטון הבירה ולהפנים שיש לנו שגרירה מוכשרת ביותר באמריקה, כזאת שיכולה לעשות בית ספר למוסיקה להרבה מאוד זמרים. עלי והצליחי שי תמרי!
אצל משפחת תמרי העץ לא צומח רחוק מידי מהתפוחים.על הענפים הנמוכים יושבת אמא אפרת תמרי ומשגיחה קרוב מאוד על תפוחיה, בה בשעה שאבא גיל תמרי ממשיך לשדר ממרומי צמרות, ממקום מושבו בוושינגטון, לטלויזיה הישראלית,לערוץ 10 בישראל. בפרה-היסטוריה שלו, לפני שרובכם ראה את אור העולם, גיל תמרי כבר היה משדר חדשות מאמריקה.גיל תמרי הוא חלק מהנוף העיתונאי שלנו בוושינגטון מאז ומתמיד. אולי הוא היה שם כשריצ'ארד ניקסון הונפץ' ,וכשפרצה מלחמת ויאטנם ואולי אפילו שפרצה מלחמת העולם השניה. אבל אני בטוח שהוא דיווח על מוניקה לויסקי מעשנת סיגרים עם ביל קלינטון והוא היה ממש ממש על הבמה בשתי הפעמים כשהנשיא אובמה נבחר. האמריקאים ממשיכים לרשום את ההיסטוריה הארוכה והמפוארת שלהם, מסביב יהום הסער. אבל גיל תמרי נותר בשלו, עלם חמודות ,עתונאי צנוע וענוו,כחול עיניים ,צעיר ושוקק. הבחור לא משתנה כהוא זה כבר שלושים שנה. כאילו רק ירד מכבש המטוס.כשאנחנו פוגשים אותו באירועי ידידי צה"ל , למשל, הוא מראיין את ברברה סטרייסנד או מסתודד עם חיים סבן, הוא לא משחק אותה איזה כוכב .הוא תמיד קשוב סבלני והעיקר החיוך כמעט אינו מש משפתותיו. כזה ביישני ושקט שלוקח הכל בקלות. אבל בנסיבות פרטיות יותר, נראה בעליל שאמריקה מתאימה לו ולמשפחתו כמו כפפה ליד. בתו הזמרת- יוצרת יושבת לבטחה בלוס אנג'לס ועושה את אשר לא רבים אחרים מסוגלים. היא נאבקת ומצליחה לקדם את הקרירה הצעירה שלה בג'ונג'ל ההוליוודי הסבוך. אמא אפרת נוסעת הלוך ושוב מוושינגטון, שם ,לרגל עבודתו של גיל תמרי בעלה, הם היוו את מושבם. אבל היא מגיעה לאל איי מדי שלושה שבועות או יותר, לפי הצורך. אמא אפרת חובשת כמה כובעים בבת אחת. היא המפרנסת העיקרית כארכיטקטית וקבלנית בניה בוושינגטון, היא אמא לארבעה ילדים כולל שי תמרי ולבסוף היא המנג'רית המוכתרת הזמנית, אם עבריה גאה, מתקתקת את הקרירה המתקדמת של ביתה הבכורה שי .
אנחנו פוגשים את משפחת תמרי בקפה שכונתי מבעבע ומגיר ניחוחות ארומה נהדרים.בחוץ קצת סגרירי אבל כאן בקפה ההביל חמים ומרגיש בבית עם משפחת תמרי.
אני שולח כמה שאלות מנומסות ומתבקשות לעבר גברת תמרי הצעירה:
אני:"מהיכן צץ הרעיון המוזר הזה,ששי תמרי תתחיל פתאום לתת קולה בשיר"?
תמרי: "אז מה שקרה זה, שמאז ומתמיד רציתי להיות שחקנית ואימא אמרה לי שכשאני אסיים תיכון ואהיה בת שבע עשרה אז אני אוכל לעבור ללוס אנג'לס, להגשים את החלום, וככה שסיימתי שנה מוקדם, עשיתי י"א ו-י"ב בשנה אחת, בוושינגטון,עלינו על המטוס.אבל הסיפור מתחיל כשהייתי בת שלוש, ובגלל העבודה של אבא עברנו לאמריקה. תכננו להישאר רק שלוש שנים, בסוף נשארנו עוד שנה ועוד שנה. כל הזמן אמרנו, עוד שנה נחזור לארץ. בינתיים אימא הלכה לקולג' בדי סי והתחילה לעבוד.ופתאום עבר תשע שנים. הלכתי לגן ולבית הספר יסודי ובתיכון ותמיד ידעתי שאני רוצה לשחק. בוושינגטון הייתי גם בצופים שבע שנים והכרתי המון חברה' והשבט של קליפורניה השתתף במחנות שלנו ועכשיו אני בקשר עם החברה' מהשבט.בהתחלה היו מופעי כישרונות והופעתי מול ההורים בבי"ס וגם כשחברים ושאורחים באים אלינו הביתה, אני תמיד שרה ורוקדת ומשחקת. מאז שהייתי בת שמונה הופעתי בעשרים הצגות בתיאטרון הציבורי וגם בהצגות בבית הספר.ההצגה שהכי אהבתי היתה,"הקסם מארץ עוץ", שזה היה מדהים, זו היתה החוויה הכי גדולה של חיי כנערה.אחרכך הזמינו אותי לשיר את ההימנון במשחקי האנ.בי.איי בוושינגטון ובווירג'יניה.בסוף שגמרתי את התיכון ארזתי את החפצים והגעתי הנה עם אמא שלי."
אני:"מה היתה החויה הראשונה שלך על הבמה בלוס אנג'לס?"
תמרי: "אבא הגיע הנה לסקר אירוע של ארגון ידיד צה"ל,אני עזרתי לו עם המצלמה בזמן שהוא ראיין את המכובדים.פתאום אני שומעת את דויד פוסטר המלחין המפורסם שהוא חבר של חיים סבן וניהל את החלק המוזיקלי של האירוע,שואל את הקהל: :"מישהו בקהל רוצה לשיר?" אז אמרתי:"כן! אני רוצה לשיר!".זה היה ספונטני לגמרי,קפצתי על המציאה ועליתי על הבמה והוא ליווה אותי בשיר אחד,ואמר לי ,"כל הכבוד" וזה מאוד עזר לי, זה שהוא הפגיש אותי עם כמה אנשים, לפני שבועיים כבר חתמנו עם בחורה שהיא מנהלת שחקנים כבר הרבה שנים והיא מאוד רוצה לייצג אותי.לפניכן פגשנו דיברנו עם כמה סוכנויות. החלטנו בערך לפני שבועיים שאנחנו רוצים בחוזה. אנחנו מנסים אותה עכשיו לאיזו תקופה ונראה איך זה הולך ונראה איך הוא עושה דברים. אני כרגע ממשיכה לבוא לאודישנים, וכבר קיבלתי כמה הצעות מענינות".
אני:"איך המשפחה לוקחת את קפיצת המדרגה שלך?"
תמרי:" ההורים שלי מאז ומתמיד תמכו בי, במאתיים אחוז, יש שלושה אחים ואחות בת שלוש שהיא כל יום מתקשרת ומתגעגעת ורוצה לראות אותנו, ואבא שלי שומר עליהם כשאמא נמצאת איתי באל איי.הוא מכין להם את כל הארוחות, עובד בטלויזיה, לוקח אותם לבית ספר ולחוגים. ואמא מאז שעברנו לפה ומסדרת לי פגישות. היא רק רוצה לשמור עליי ולהגן עליי ובגלל זה היא בעצם פה איתי. בכל זאת, עיר חדשה, אני רק בת שבע עשרה וחצי ואני צריכה מישהו שיהיה איתי בסט, כשאני מקבלת תפקידים, אני צריכה שהיא תהיה איתי,לפחות עד שאהיה בת שמונה עשרה".
אפרת: "יש לי עבודה קבועה בוושינגטון, אני אדריכלית, אני עושה שיפוצי בתים, כשאני כאן אני עוזרת לה ככל שאפשר. היא הפוקוס ואנחנו מאמינים בה מאה אחוז, אני מאמינה בה בכל ליבי, ובעלי מאמין בה ואפילו האחים שלה מוכנים לזה שאחותם הגדולה תהפוך לשחקנית גדולה ביום מן הימים. אני רוב הזמן פה, שלושה ארבעה שבועות ואז כמה ימים בבית בוושינגטון, ובעלי כשהוא יכול הוא גם בא לכמה ימים, זה קשה לו הרבה יותר, הוא חייב להיות שם כל הזמן. אני יכולה להחליט מתי לעשות שיפוץ, מתי אני עובדת,או מתי אני חוזרת הנה לאל איי. לפי הצורך. אני מסיעה אותה לכל הפגישות והאודישנים, כי היא לא נוהגת, אני נוהגת אותה לכל מקום,( שי תמרי: "אמא , אני צריכה לעשות רישיון") עכשיו מצאתי לעצמי מחליפה, יש לנו פה משפחה קרובה והם יעזרו לנו".
אני: "מה החלום שלך?"
תמרי:" אני שחקנית, וגם זמרת, החלום שלי הוא להיות שחקנית . אני שחקנית דרמטית, אולם אני גם מאוד אוהבת קומדיה, העדפה של היא דרמה כי אני שחקנית דרמטית, לגמרי. אפילו שאני מצחיקה מאוד. אבל אתה יודע, מוזיקה זה משהו שמאוד קרוב לליבי ומשהו שאני גם משקיעה בו המון זמן ואנרגיה, והייתי רוצה לחבר את השניים. אבל באתי לפה לעשות סרטים. אין לי אופציה אחרת. מעניינים אותי גם דברים אחרים, אני מאוד אוהבת פוליטיקה ואני רוצה ללמוד באוניברסיטה כל מיני דברים ולהתפתח ולהיות כמה שיותר עולמית. אבל משחק, אני יודעת שזה מה שאני הולכת לעשות, זה מה שאני רוצה לעשות. אני גם כותבת שירים, אני רוצה להשתמש בשיר שלי בסרט שאנחנו מתכננים כרגע. זה הכל בדיבורים כרגע אבל זה אולי יקרה ואולי לא. בינתיים אני הולכת לשני בתי ספר למשחק, בהוליווד ובבברלי הילס ( בברלי פלייהאוס) זה בית ספר מאוד טוב, זה בית ספר בעיקר לטלוויזיה. ארבע פעמים בשבוע שיעורי משחק, שזה חמש שש שבע שעות שיעור ואני הולכת לאודישנים כל הזמן ולפגישות. אז אין לי הרבה זמן חופשי לבילויים. אנחנו פוגשים בבית הספר אנשי טלויזיה ,מנהלים, במאים, כותבים ואנשים שקשורים למידיה, המורים מעולים ואני לומדת המון. היום בבוקר הייתי ביוגה והכרתי כמה זמרים ומוזיקאים ושחקנים, זו עיר מלאה בכאלה ".
אני:"ספרי לי על ההצעה האחרונה שקיבלת?"
תמרי :" צולמתי לאחרונה לכמה סרטים (סרטי סטודנטים וסרטים קצרים) ויש לי סוכנת מדהימה מסוכנות Paradigm שזו אחת מ10 הסוכנויות הגדולות ביותר . שובצתי כבר ב music department משום השסוכנת הספציפית שלי מתמחה בזמרים שהם גם שחקנים. יש לי גם הצעה לשחק בסרט חדש שיש בו תפקיד מאוד חשוב, בו יש שיר מאוד מתאים על ילדה שבאה לאל איי והיא כותבת שירים והיא רוצה להיות זמרת ורוצה לשיר ולהיות שחקנית וזה הכל דרך האינטרנט, זה כאילו סרט שאתה רואה באינטרנט. יש סצינה מפחידה שאני הולכת על חבל מתח ואני מסתכלת למטה ופוחדת שאני אפול ויש לי המון מכשולים בדרך ובכל זאת אני יודעת שאני צריכה להגיע לסוף ולהגשים את החלום שלי. הסוכנת דואגת לי וגם המנהלת שעומדת להחליף את אמא שלי בקרוב. אבל בינתיים אמא עוד מסדרת לי את הדברים הקטנים יותר ודואגת לצרכים היום יומיים והכל מוושינגטון".
.אני:" בתור כוכבת לעתיד עם כמה סרטים באמתחת שלך,מה התובנות שהספקת לרכוש?"
תמרי:"לדעתי לכל תפקיד חייבים להביא משהו, חייבים להשתמש בעצמך, אתה התפקיד וההבדל היחיד זה השם. יש דברים שאני לוקחת כמובן מעצמי אבל אני גם משחקת במצבים קומיית לא טבעיים או שאני רצינית או קצת לא רצינית. בתוך שנתיים אולי לפני כן אני רוצה לכבוש את הוליווד ואני רואה את עצמי משחקת בסרטים גדולים. אני מאוד טובה בלזכור תפקידים, אולי אימא אומרת שאני לא זוכרת את המפתחות שלי או את הפלאפון שלי אבל תפקידים אני זוכרת. משחק זו אומנות כמו כל אומנות אחרת, אני יכולה להביע את עצמי, לא להיות בנאדם אחר, אם אני משחקת איזה תפקיד או דמות, זה לא אומר שזו לא אני עצמי, בדיוק ההיפך, ככה אני יכולה להביע את עצמי ולהתחבר עם אנשים אחרים וללמוד על אנשים אחרים ולפתח את ההבנה שלי לחיים, נראה לי ששחקנים היום, הם המראה שלנו, הם האנשים שאנחנו מסתכלים עליהם כדי ללמוד על עצמנו. אני מאוד אוהבת את מריל סטריפ היא שחקנית מדהימה, אומרים לי שאני מאוד דומה לנטלי פורטמן והייתי רוצה לפגוש אותה. נראה לי שנטלי פורטמן, מבחינת הקריירה שלה, יש לה דברים מדהימים. היא גם התחילה בגיל מאוד צעיר, היא מאוד מוכשרת והיא יודעת לשמור על כך שהפפראצי לא תוקף אותה כל הזמן כמו שחקנים אחרים. היא לא מתקשרת לפפראצי. בשקט בשקט אני גם מעריצה של אורלנדו בלום ואת די קפריו".
, וזה דבר רציני! אני חושבת שזה הדבר הכי מרשים שהיא עשתה עד אז. NBA אפרת:"בשנה שעברה, לפני חמש עשרה אלף איש, בחרו אותה לשיר את ההמנון האמריקאי במסגרת משחקי הגמר של ה-
שי תמרי: "שיחקתי גם בתוכנית טלוויזיה בארץ, קוראים לה "חמש וחצי" שזה חדשות לילדים, הייתי גם בתוכנית הבוקר בערוץ עשר, עשיתי תוכנית לטלוויזיה של ערוץ המקומי בוושינגטון בתוכנית ילדים. פה כבר עשיתי כמה פרסומות, , שרתי כבר ג'ינגל של פרסומת לאומית בטלויזיה הצטלמתי למודעות,ועכשיו סרטים ואני פה רק שלושה חודשים.זה זמן כל כך מרגש ואני כל כך שמחה להיות פה וזה באמת חלום שמתגשם, אני עדיין בהתחלה של החלום. פה זה המקום להיות, בשביל הקריירה, אני לא יכולה להיות שחקנית בוושינגטון בירת הסרטים זו הוליווד! לחיות בלוס אנג'לס זה באמת לחיות כמו בסרט, לא האמנתי שיש דברים כאלה, האנשים שאני רואה פה והאווירה שיש פה והמסעדות שיש פה והחנויות שיש פה.הוליווד היא לא וירטואלית היא ממשית ".
אני:" מה עם הבית האמיתי שלך,מה עם ישראל?"
תמרי:" יש לי קשר מאוד חזק לישראל, למרות שעברתי לאמריקה כשהייתי בת שלוש אבל תמיד הרגשתי שישראל זה הבית שלי, כי כל שנה אני נוסעת הביתה לישראל לחודשיים- שלושה. בכל הקיץ אנחנו מגיעיםלשמה ואני מרגישה שזה הבית שלי. ובקשר לצבא, יכול להיות שבעתיד אני אעשה צבא, יש לי עד גיל עשרים ואחת להתגייס, כרגע אני פה מאוד בפוקוס על המטרה שלי.אני לא יודעת מה ילד יום, אבל בעתיד אני רוצה לחזור לארץ, אני לא יודעת אם לתמיד או לכמה שנים, אבל מאוד רוצה את החוויה הזאת, של המשפחה שלי שכולם בארץ .
