חיים גורי, איש תש"ח, חזר בערב יום הזכרון למלחמה ההיא ש"נפתחה בסרוב הערבי להצעת החלוקה". רעיון ההגדרה העצמית הפלסטינית לא היה עדיין בנמצא אז ("פלסטינה" היתה שם היישות המנדטורית, שם שאומץ למרבית האירוניה בידי היישוב היהודי לצורך תאור מוסדותיו), אך חוסר הנכונות לראות ריבונות יהודית כלשהי היה גם היה.
הסרוב עדיין בעינו: אבו מאזן, כזכור, פוסל גם הוא רעיון של הגדרה עצמית יהודית, ופוטר עצמו מנימוק בנימוק שזהות המדינה היא ענין פנימי, זניח. קשה להבין את הקלת הראש של ישראלים רבים בעמדה פלסטינית זו. זה הרי אותו סרוב מ-1947, זה שבבסיס הקונפליקט. אז הוא נישא ברהב, עם הבטחות לשחוט את היהודים, היום הוא מנוסח בנכלוליות. ח"כ ג'מאל זחאלקה חזר על אותה תורה באוזני רזי ברקאי לפני מספר ימים: מגן בתשוקה על זכות ההגדרה העצמית, אך לא מבין מה פתאום היהודים צריכים מדינה. ידעו מצביעי בל"ד שמאבק למען זכויות סלקטיביות לא מצביע על מעלה מוסרית, כי אם על אופורטוניזם אכזרי.
מאז טבח מגיני כפר עציון ועד רצח משפחת פוגל לא השכילו הפלסטינים להביא גרם אחד של רצון טוב, נכונות, הבנה או התחשבות לזירתנו. תמיד העדיפו לאיים בנחילי דם ובאותו זמן להכביר גוזמאות על אכזריותו של האויב הציוני, במקום לעשות מעשה סאדאת ולהחליט להביא סוף למלחמות ולאלימות. סאדאת, האיש שהביא על ישראל את אסון מלחמת יום הכיפורים, מצא אצל הישראלים סימפטיה ואפילו חיבוק – כך התנהגו היהודים העיקשים עם מי שהביא עימו בשורה אמיתית של פיוס.
החלטה על שלום מגובה בשפה של שלום, עיקשות הסרוב עטופה בשקרים, תרמיות ותחבולות. כזה היה יאסר ערפאת: איש מושחת וחובב דם שחיבל תחבולותיו כל הדרך לטקס הנובל. כזה הוא גם הקמפיין הפלסטיני השיטתי לשכתב את ההסטוריה בכדי לגרוע ממנה את תולדות העם היהודי בארץ ישראל. לא משימה פשוטה: כאילו להכעיס, הקשר של היהודים העתיקים עם ארץ ישראל מתועד ברב המכר הפופולרי בכל הזמנים – ולא משנה כרגע אם הוא מסמך היסטורי או בסך הכל מאושיות הציוויליזציה המערבית.
כוונות הזדון שבבסיס המאבק הפלסטיני הופכות אותו מראוי למגונה. הרקבון המוסרי שמייצגת הרצחנות מדושנת העונג של השאהידים הפלסטינים לדורותיהם הוא נגזר הכרחי של מאבק שכבר הגדרת מטרותיו אינה מוסרית בעליל. מאבק בזוי זה, שבראש מעיניו מניעת זכויות האחר אם לא גרוע מזה, גונב את ההצגה ממאבקי חופש ראויים ואת התקווה מהמנהלים אותם. מחוללי מאבק בזוי זה פיזזו כל הדרך אל האו"ם, זחוחים מתמיכת המשטרים הרעים והאכזריים ביותר בעולם, ובדיוק 65 שנה אחרי סירובם המקורי, זה שמוכתם בדם עשרות אלפים, הציגו עצמם כקרבנות. יש להצטער שבעשותם כך זכו לתמיכת העולם, שאינו מפנים שסרוב לשלום ימנע שלום – אף בהמצא הסכם.
לפני מספר שנים שוחחתי עם ידידה ישראלית על "יזכור", הסמפוניה הראשונה שלי (והיחידה עד כה) שהיא תרומתי לתרבות הזכרון הישראלית. הידידה שאלה מדוע לצד אלתרמן, גורי וגלבוע לא בחרתי גם טקסט ערבי שייצג את השכול הפלסטיני. אני לא מבין את נקודת המבט שלה, יש בה ביטול עצמי בלתי ראוי ובלתי מוצדק. תרבות השכול הישראלית שבה גדלתי ואותה אני חווה גם היום, יום הזכרון 2013, היא עדינה ואצילית, מקור ליצירתיות רבת יופי, אך גם ביקורתית. אינני מכיר את תרבות השכול הפלסטינית אם קיימת, ואיני מרגיש, ביום הזה, שותפות גורל עימה.
נהפוכו. ביום זה, בינות 364 ימים של רגשות אשמה, אפשר וגם ראוי להפנות אצבע מאשימה לעבר התרבות הפלסטינית, שעינה עדיין צרה בקיומה של מדינה יהודית כלשהי, שלא יודעת להתפשר, להתגבר על השנאה או לכתוב שיר שלום. תרבות שלא מציבה סייגים מוסריים ואנושיים לשימוש באלימות, שמחה במתינו ופצועינו ולא מכירה אינסטיקט עז יותר מלאומנות ודת. תרבות עקשנית בסרבנותה, ועזת מצח בטענותיה.
סירובם המקורי מ-1947 עדיין מהדהד.
=====
