כשחזיתי ושמעתי בטיווי בשתי הפצצות אחת כמעט בקו הסיום של הבוסטון מרתון, והשנייה כעשר שניות אח"כ ח-400 משם נזכרתי באותו רעש. אני לא מתכוון לרעש הפצצות שהתפוצצו במחנה חיל הים הבריטי בבת גלים בשנת 1943 או 1944 כשמחסן תחמושת שלם עלה באש, ואני לא מתכוון לרעש התותח מהטנק בו רכבתי ב-1956 במבצע סיני. אני מתכוון לאותו רעש פצצה במאורע ספורט. זה היה ב-27 ליוני, 1996 כשהייתי בבית העתונאים באטלנטה, לא יותר מ-300 מטרים מאולימפיק פארק באטלנטה, באולימפיאדה ההיא כשאיזה מטורף ללא קשר טרוריסטי או ארגון לבן "עליון" אלא סתם אדם החליט להרכיב פצצת בית מלאה במסמרים שהרגה אשה ופצעה 100 אנשים.
אז עתה גם בוסטון נוספה לרשימת הפיגועים בספורט:
1. מינכן 1972. 11 ישראלים נהרגו.
2. אולימפיאדת אטלנטה ב-1996.
3. בוסטון מרתון, 15 לאפריל, 2013
המטורפים, הטרוריסטים, בני הבלי-יעל יודעים בדיוק היכן זה הכי כואב: בדבר היקר כל כל ללבנו – הספורט. אנחנו תמיד יודעים שהיום הזה יבוא, אבל לא יודעים מתי, היכן, ועל ידי מי. עכשיו אנחנו יודעים: בריצת המרתון שהיא אחת המסורתיות ביותר בכל העולם – את הבוסטון מרתון רצים כבר מעל 100 שנה – ובמקצוע הספורט המכתיר רצון, דבקות במטרה, ואהבה יוקדת לכושר גופני הרבה יותר מממון ומקצוענות. כן, בוודאי, ישנם מנצחים מאיטיופיה ןקניה, ופרס המנצחים הוא מיליון דולארים. אך אולי 100-200 מהרצים הם מקצוענים. 27,000 הם אנשים כמוך וכמוני – צעירים וצעירות, גיל העמידה, אפילו קשישים כמוני ונכים בכסאות גלגלים. כולם שם לעבור את 42 הקילומטרים האלה באביב הנפלא של העיר המקסימה הזאת, במסלול הקשה מאד יחסית בגלל הגבעות המפורסמות של המרוץ.
אנשים באים מכל רחבי ארה"ב והעולם. זוהי חגיגה לספורט לשם עצמו. 27,000 אלמונים שעבורם לחצות את קו הגמר, ולא משנה אם זה ב-2:10 שעות, 3:10 שעות, 4:10 שעות, ואפילו 8 ו-9 ו-12 שעות, העיקר לסיים את המרתון. ודווקא במקום הזה החליטו מטורפים, אנשי רשע אכזרים, או טרוריסטים היודעים בדיוק היכן היא הנקודה החלשה של האמריקאים – ספורט – להכותם, ולהרוס את החגיגה. כשאני חושב על כך אני יודע שאנחנו ברי מזל שהספורט לא ניפגע יותר מאשר ניפגע. כשאיצטדיון בן 80,000 צופים נמצא במרכז לונדון עם מאות אלפי מהגרים מכל הדתות והמינים זה נס משמיים שעדיין לא קרה שם אסון. או בכל איצטדיון אחר בעולם בעיר גדולה. כמה פשוט לשכור מטוס קל ולהטיסו ישר אל תוך לב האיצטדיון.
אז באופן כללי אנחנו ברי מזל שאסונות קולוסליים עדיין לא קרו, ונתפלל שלא ייקרו לעולם, אך ככל שהעולם נעשה מטורף יותר, ככה גדלים הסכויים לפיגוע איום ונורא, ודווקא מאורע ספורט הוא המרתק ביותר את הטרוריסטים בגלל הקונוטציה הנקייה והטהורה בספורט (אנא, אל תתחילו עם הליכלוך בספורט; אני מדבר על הספורט כמיקשה אחת גדולה של נערות, צעירות, שמחת חיים, ובריאות).
הספורט הוא ה-PILLAR של נפש האזרח האמריקאי, ומישהו החליט להרוס אותו ברח' בוילסטון הפופולרי כל כך בדאונטאון בוסטון, לאלה מכם המכירים את העיר. מאחר וכשני שליש מהרצים כבר סיימו את ריצתם, תזמורת הטיילת של בוסטון המוכרת ברחבי העולם כבר ניגנה בפארק ליד נהר צ'ארלס שהיה מלא כבר בסירות חתירה של סטודנטים מהארווארד ו-M.I.T, שתיים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם, ולצידן סירות מפרש ויאכטות במעלה ומורד הנהר. קווינסי מרקט הידוע היה מלא עד אפס מקום, והבארים הנפלאים של בוסטון – רק בלונדון ישנם בארים ופאבים כאלה – כבר החלו להתמלא ברצים שסיימו את הריצה, עטופים בשמיכת כסף לשמירת חום הגוף, והם מוכנים לפיינט הראשון של גיניס להרוות את צמאונם, ולהחזיר לגוף גלוקוזה ששימשה כמקור האנרגיה הראשי בשעות הריצה הללו, ומה טוב ונעים יותר מגלוקוזה אלכוהוליסטית מוקצפת וקרה?
ואז הפיצוצים. אחד אחרי השני. לכמה אלפי רצים שלא סיימו הפיצוצים הרסו להם חלום חיים ממש של סיום המרתון כשהם נעצרו חצי קילומטר מהמטרה. חלום שהפך לכמעט מציאות אחרי שנים של אימונים רק לומר 'עשיתי זאת' נעצר באיבו. במקום לראות את קו הסיום הם חזו באנשים שוכבים על הכביש, רבים מהם עם אברים קטועים. מראה איום ונורא. דם מכל עבר. בבגדד ובדמשק אני משער שאלה מראות יומיים. בבוסטון זה מראה שהמוח מסרב להאמין למה שהעיניים רואות.
זה המצב. ספורט אינו מחוסן מטרוריזם. למעשה הוא צריך היה להיות המקום המועדף לטרוריזם כי ספורט הוא המקום בו אנשים נמצאים לראות, לחגוג, ליהנות, וגם לבכות כשהקבוצה האהובה או האתלט האהוב לא מנצחים. זה המקום ל-JOY, ולכן לטרוריסטים הוא המקום FOR DESTRUCTION. אנחנו ברי מזל שזה לא קורה יותר. כי אתמול 999,999 איש באו לחגוג על המסלול ועל המדרכות. לאף אחד לא היתה פצצה. אבל לאחד שעשה את המיליון כן היתה פצצה, והיא התפוצצה אתמול והרסה יום שהיה יכול להיות נפלא כל כך!
