חדוה עמרני-דנוף מוציאה אלבום חדש – הקלטה של הופעה חיה במוזיאון תל אביב סיבה טובה לשיחה פתוחה בביתה בבוורלי הילס על הילדות, הסלבס של המאה שעברה, ההצלחה הענקית ביפן והאהבה העצומה לארץ שלא חדלה לרגע • אחרי ״אני חולם על נעמי ו״סאלם עליכום״ – חדוה כבר חולמת ועובדת על הלהיט הבא
מאת: מיכה קינן
הבית הגדול, ששופץ לא מכבר, הוא בן טיפוחיה של חדווה עמרני ועומד במעלה הגבעה התלולה ביותר של בוורלי הילס ומשקיף לנופה המדהים של לוס אנג׳לס. דלת המתכת הרקועה בידי חרש ברזל אומן, נפתחת אחרי מספר צילצולי מצילה אלקטרונית חרישית בידי רייעה, העוזרת האינדונזית המסורה. ״אתה רוצה קפה בוצי?״ היא שואלת/פוקדת בעברית במבטא מוזר וממהרת לקנקן נחושת תימני לשפות מים לקפה עלית שחור עם הל מ״סמי מכולת״. כעבור כמה דקות יורדת חדוה עמרני בגלימה יפיפיה רקומה רקמה תימנית ממרומי האולימפיה של ביתה עמוס האומנות מסיוריה ברחבי הגלובוס.
אנחנו עוברים לאגף שקט בטרקלין רבוד בספות משי ועטוף מרבצי כריות בוץ וארגמן.
״40 שנה עפו לי כאן כמו רוח״ מתלוננת חדווה בערגה אמיתית, ״הכתובת האמיתית שלי היא תל-אביב״.
״מותק, אני ישראלית אסלית, אל תסתכל בקנקן של כל הוואזות והאגרטלים הסינים האלה, בפנים בפנים אני היא חדוה עמרני הקטנה והחמודה מכרם התימנים״ היא פותחת מונולוג שימשך חמש שעות והרבה קפה בוץ ומיני תרגימא מלאכת ידיה הענוגות. ״אני מנהלת חיים של משרד נסיעות ואמרגנות פעילים , כל הזמן על הקו לוס אנג׳לס-תל אביב. לפעמים אני קמה בלילה ולא יודעת עם אני בארץ או פה״.
יש לה שתי מזוודות ממותגים יקרים, שעומדות בחדר ארונות, שיכול לאכלס משפחה של עולים חדשים. בשבוע הבא היא מקפלת את מיטב מחלצותיה התפורים מאריגים משובחים ומרשרשים ועולה לטיסה ישירה במחלקה ראשונה בנוחיות רבה, לישראל, להמשיך בעבודה על הפקת התקליט שלה הבא.
לאחרונה יצא אלבום מצוין בשם ״חדווה עמרני במוזיאון תל אביב״ שהוא אוסף שירים של גדודי המלחינים והפזמונאים בארץ וכולל מספר שירים שחדווה כתבה ואחד מהם עם בנה המוזיקאי דורון דנוף.
״זה הכול זמני,״היא אומרת, ״בסוף אני חוזרת לתמיד. קניתי כבר חלקת קבר בנחל יצחק, וזה יהיה ביתי הסופי והאחרון. אני מזמן משמשת שגרירה ישראלית של כבוד בכל העולם. טסה לכול מקום שיבקשו אותי, מתל-אביב לטוקיו, מלוס אנג׳לס ליוהנסבורג. הקונסוליה בלוס אנג׳לס יודעת את מספר הטלפון שלי בעל פה. גם הילדים שלי ישראלים, והם חייבים דרכון ישראלי כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה לתל אביב״.
״הבן דורון למד ב-NYU תואר שני במוזיקה, והיום הוא עושה חיל בניו יורק. הבת אוראל היא עורכת דין מצטיינת בלוס אנג׳לס״, היא מתגאה.
עלילות משפחת עמרני
חדוה: ״נולדתי למשפחת עמרני הגדולה, בכרם התימנים. הרחובות לא היו סלולים, שיחקנו בחולות, לא היה חשמל, ישבנו עם ״לוקסים״ בערב ולמדנו עברית ותנ״ך בחושך, אכלנו לחם עם מרגרינה וסוכר ובבוקר אבא הכין סנדוויץ לבי״ס עם מריחה שקופה של גבינת תנובה. ביום שבת קיבלנו ג׳חנון וביצה קשה עם סלט תימני עם הרבה גרגיר מלח ומיץ לימון.
״אבא שלי נולד בארץ בשנת 1909. הוריו באו מתימן בשנת 1882 מאזור שנקרא ״עמרן״, סבתא מצד אבא היתה לוי אבל סבא הוא עמרני. אבא נבחר ליקיר תל אביב אחרי שהיה במועצת העיריה מטעם חרות. הוא היה, מה זה גבר יפה, נדבן ופעיל ציבור גדול. הסבתא לא ידעה קרוא וכתוב,אבל היתה לה אינטליגנציה גבוהה,היא הקימה את עזרת נשים יוצאות תימן (״ענית״) והן טיפלו בעולים, יחד עם הגברים באגודת התימנים, שאבא היה יו״ר שלה.
״העולים למדו בתלמוד תורה עברית וביום סללו כבישים ובנו את העיר החדשה תל-אביב שנולדה בחולות ופרחה ונתנה חיים. כשאני חוזרת לתקופה של מחוזות ילדותי, כמו שאומרים, אני נזכרת שבבית שלנו גרו חמש משפחות ולמטה היתה מאפיה, ואני זוכרת במיוחד שקרצפנו את המאפיה לפני פסח ואפינו מצות שמורות.
זה עבד כמו בית דפוס, היתה מכונה קטנה שעשתה חורים במצות ואנחנו עטפנו את התוצרת בנייר מיוחד. עבדנו כל הלילה ובבוקר הגיעו הקונים. עד הצהרים לא נשארה מצה אחת. בערב החג כבר ניקינו את המאפיה וסידרנו שטיחים וכריות על הרצפה וערכנו את השולחן שהיה דרגש עץ נמוך. אחרי בית הכנסת עשינו ליל הסדר לכל משפחת עמרני, אולי 50 איש באו, כולם שתו יין כולל הילדים.
״בסוכות מכרנו את ארבעת המינים בחצר של בית הכנסת הגדול באלנבי. הילדים מהמשפחה קלעו צמות מעלים של עץ תמר ריחני ועטפו את ארבעת המינים, אתה לא מבין איזו חוויה, איזה אתרוגים יפים היו, עטופים במוך כזה. אהבתי להריח את ההדסים ולדמיין נסיך התימני יפה מזמין אותי לסוכתו המלכותית״.
״באותם ימים, היה למשפחה רחוב שלם באמצע שוק הכרמל. קראו לו ״שוק העמרנים״ מכרנו שם חמוצים שעשינו בבית ופיצוחים שקלינו במאפיה וסבא עשה יין במרתף שלנו, הילדים דרכו על הענבים ביקב המשפחתי. הסבא נתן לכל בן חנות, לאבא נתנו חנות פירות וירקות אבל הוא הזניח אותה כי היה פעיל ציבור ואמא נשאה בעול הפרנסה.
״לסבתא כהן מצד אמא היתה חנות מכולת זעירה בשכונת שבזי ברחוב אחד העם.
הקליינטים הקבועים שלה היו גולדה מאיר, אחד העם, טשרניחובסקי ,שלוש, וכל מיני מנהיגים מפורסמים שהיו מכורים למעדנים שלה.
״סבתא כהן דיברה מספר שפות, גם יידיש. סבתא עמרני ידעה חמש שפות וגם לדינו. הסבתות ניהלו את הבתים בזמן שהגברים התפנקו בבית הכנסת או בעיריית תל-אביב. הן עבדו קשה מאוד, ניהלו את המפעלים הביתיים, אפילו בית מלאכה מתפרת שמלות ״משכית״ שרקמו בו עשר תימניות זקנות.
״הוריי היו מקסימים והיתה לי ילדות צנועה ומאושרת. כולם עבדו קשה. אמא התרוצצה וניהלה את העסקים, אבא עזר לכל העולים ולנזקקים, עד שקיבל עבודה בעירייה ונבחר למועצת העיר.״
הקבלה ללהקת פיקוד מרכז
״בבית הספר התחלתי להשתתף בפעילות מוזיקלית. שרתי בהופעות, למדתי כינור וחליל. אחי מוני היה שר מגיל צעיר במועדון הלילה ״צברה״ ברחוב הירקון. יש לו קול אדיר, לא נולד זמר כזה. והנה יום אחד הוא בא אלי ואומר שנרשם כצמד לתחרות כשרונות צעירים בחסות מעריב, מה יכול לקרות כבר?
״לבשנו את בגדי השבת והלכנו להיכל התרבות, עם חצי מהמשפחה לחיזוק. כשקראו לנו לבמה אני מהפחד לא יצא לי קול איזה דקה שלמה. המנחה היה יצחק שמעוני ואמר לי בשקט לא להתרגש ומיד חזר לי הקול. קיבלנו מקום שלישי מתוך ארבעים מתחרים. למחרת התמונה שלנו היתה במעריב ואבא הלך בגאווה ענקית בכל המשרדים בעירייה להראות לאשכנזים מה זה משפחת עמרני מכרם התימנים״.
״בסוף התיכון בא אלי המורה למוזיקה, ששמע שעמנואל זמיר היה נותן לי לשיר שירים של שושנה דמארי ואסתר עופרים בערבי שירה בבית לסין ואמר לי שסידר לי אודישן בלהקת פיקוד מרכז. אני בכלל תכננתי ללכת ללמוד הוראה ולהיות מורה לעברית בצבא. אמרתי לו מה פתאום? הייתי ביישנית, אתה לא מתאר לך כמה ביישנית הייתי, מה זה ביישנית? נורא נורא בישנית. באתי מרקע של ביישנות וצניעות. כל התימנים היו ביישנים, ללא בטחון עצמי. לא היה לנו במה להתגאות, באנו על שטיח של קסמים אבל נחשבנו לשוורצעז. מקסימום היינו עוזרות בית כי היינו מסורות ונקיות. לכול אשכנזיה שכיבדה את עצמה היתה עוזרת תימניה, אז עוד לא היו פיליפיניות״.
״טוב, אז קיבלתי אומץ ותמיכה מעמנואל זמיר וקיבלתי יותר ויותר בטחון, והלכתי לבחינה של הלהקה והתקבלתי להיות הסולנית. באותו שבוע ההורים ביקרו את כל החברים בכרם ונתנו להם ממתקים כולל המשפחה של בועז שרעבי שאבא שלי ושלו היו כמו אחים וההורים של יזהר כהן שגרו מולנו.
״בלהקת פיקוד מרכז היו איתי אושיק לוי, שלמה וישינסקי, דני רווה, מיכל טל ודני ליטאי היה המנהל המוזיקלי. מיד קיבלתי לשיר סולו עם אושיק לוי את השיר ״שם הרי גולן״ שהפך ללהיט היסטרי בארץ.
״כעבור חודש הצטרף ללהקה עולה חדש מצרפת בשם דויד רוזנטל שגר בקיבוץ עד הצבא. בקיבוץ היה מופיע ושר עם גיטרה בחמש שפות, היה לו קול יפה, מוכשר חבל על הזמן. כשכולם הלכו לשתות בדיזנגוף אחרי ההופעות, אותי הביאו הביתה, אבא שלי שמר עלי מכל משמר והודיע בצבא שהם אחראים על הצניעות שלי עם כל המשתמע מכך. המשאית של הלהקה עם הברזנט המטולא, היתה אוספת אותי בצהרים והחזירה אותי בחמש בבוקר. היינו יושבים על כל הציוד ונוסעים לבסיסים להופיע.
״באותם הימים, לא היה ללהקות ציוד הגברה ולימדו אותנו לצעוק מעל כל במה עד שלהקת הנח״ל קיבלה תרומה מאמריקה וקנו להם מיקרופונים אז קנו גם לנו.
במשך הנסיעות עשינו קילומטראז׳ לא יאומן. ישנו בדרך על הספסל ויום אחד דויד טל (עיברת את השם מרוזנטל) פינה לי מקום על הספסל לידו לנמנם, כי הייתי מה זה עייפה. למחרת שמתי לב שהוא נותן לי תשומת לב מיוחדת גם על הבמה, וככה מצאנו שפה משותפת. הוא היה כזה שרמנטי אירופאי כזה, ואני הביישנית הרגשתי פתאום מיוחדת ולאט לאט נשבתי בקסמיו ונמשכתי אליו. הפכנו לזוג.״
״לפני דויד היו לי המון מחזרים, אבל אבא לא נתן לי לצאת עם אף אחד. הייתי תמימה, זכה וברה. כשהבאתי את דויד הביתה. ההורים נדלקו ומיד נתנו את הברכה, אבל זה היה כבר אחרי שהיינו רישמיים ורומנטים״.
״באותה תקופה היה מקובל בלהקות שהטובים יותר עושים חלטורות בחוץ ומופיעים תמורת כסף. אושיק, דויד טל ואני הקמנו שלישיה והתחלנו להופיע, בתחילה באופן מוצנע ולאחר מכן הצטרפו עוד חברים מהלהקה וקיבלנו בטחון מוגזם. אפילו קיבלה הלהקה הזמנה מחברת התקליט להוציא סינגל של ״שיר השכונה״, משום שה״תרנגולים״ לא חשבו להקליט את זה. התוצאה היתה מהממת, התקליט יצא לשוק ואברהם פשנל, שהיה האמרגן של התרנגולים, רצה לרצוח אותנו״…
ההצלחה של חדוה ודויד
״אחרי השיחרור הקמנו את ״רביעית הטיילת״ שכללה את גבי ברלין, אריה גרנות, דויד ואני והספקנו לבצע את הלהיט ״רוצה איתך הלילה בטיילת״ של דויד קריבושה ורפי בן משה. אבל השותפות הזו לא החזיקה מעמד ודויד ואני התחלנו לאסוף חומר לתקליט ראשון שנקרא ״חדוה ודוד – צמד זמרי עם״.
״בשנת 1966 חיבר אותנו האמרגן שלנו שמואל צמח עם חברת ההפקות ״בימות״ שהמנהלים שלה היו חיים חפר ויענקל׳ה אגמון והתקליט שיצא בחברת ישראפון הכיל את הלהיט ״סתיו״, שחיברו לנו שלום חנוך ושמרית אור, כשהיו תלמידים ב״בית צבי״. זה היה השיר המוקלט הראשון של שלום חנוך. בצד הראשון של האלבום היו לנו גם שירים מקוריים כמו ״השועל״, ״חלומי״ ו״אם לא תבוא״, שקיבלו המון השמעות ברדיו. בצד השני של האלבום היו שירי עמים כמו ״על החלון חנה יושבת״ ושיר החתונה הגרוזיני ״גוגלי גוגלי״, שהצליח מאוד בהופעות שלנו. (האלבום יצא בהוצאה מחודשת בשנת 2000 )״.
״ההצלחה הגדולה והראשונה שלנו על הבמה הייתה בפסטיבל הזמר תשכ״ו (1966), שבו זכינו במקום השלישי עם השיר ״השניים״. בפסטיבל 1967 שרנו את ״דבש ניגר״, שיר שכבר נכנס לקלאסיקה ובעקבותיו הוזמנו על ידי ״קול ישראל״ להקליט שירים עבריים ישנים בעיבודים חדשים. בין השאר הקלטנו אז את השירים ״שם שועלים יש״ ו״למולדתי״.
״ככה הפכתי לסלבריטאית, אלא מה, ביישנית גמורה. יום אחד אני יוצאת מהמשרד של שמוליק צמח ובדיוק יורד מהקומה השניה, מהמשרד של פשנל, אורי זוהר. אני מנסה להצמד לקיר ולהבלע בתוכו אבל אורי תופס אותי ואומר לי עם הפה הגדול שלו דחילק חדוה, לא חבל, תרדי מהשירים המתוקים שלך, חאלס בן אדם, תלכי הביתה, תתחתני עם דויד ותהיי עקרת בית, עם שני תימנים צרפתים כאלה. תשכחי את כל החרא הזה, מה יש לך לחפש בתוך הגועל הזה, זה לא בשבילך. אין פלא שאורי זוהר עזב את הקריירה וחזר בתשובה!
״אחרי ההופעות בלילה, יצאו כל האמנים לאכול ב״גמליאל ״ בכרם, וכולם היו חברים מהברנז׳ה, אותי גם הכירו אנשים מהשכונה והיו מבקשים חתימה. ברחוב היו רצים אחרי ונאלצתי להתעלם ממבטים, אבל זה לא כמו היום עם ההתנפלות של הפפארצי. כשאני בארץ ושואלים אותי ברחוב ״זו את?״ אז אני אומרת, כן, בלי בושה.
״אז, גם היו מעט סטארים בארץ, השוק היה קטן ולא היו הרבה זמרים וגם לא היתה טלוויזיה, כך שחוץ משני הערוצים ברדיו, קול ישראל וגלי צה״ל, היו רק תמונות מהעיתונים והופעות מעל במות תיאטרון, החשיפה היתה קטנה הרבה יותר מהיום״.
״באותו זמן היתה לדויד ולי הופעות ב״עומר כיאם״ ביפו. היתה לנו הצלחה עצומה והמועדון היה מלא מפה לפה כל ערב. יונתן כרמון יצא לחו״ל עם להקת הריקודים שלו לייצג את ישראל עם הגראנד מיוזיקל של ישראל. בין האומנים שהופיעו וליוו את הרקדנים היו ״החלונות הגבוהים״ עם ג׳וזי כץ, אריק אינשטיין ושמוליק קראוס. איך שהם מופיעים בפריז, מגלה ג׳וזי לתדהמתה שהיא בהריון משמוליק קראוס. הרופאים החזירו אותה ארצה מיד לשמירת הריון והלהקה הלכה בעקבותיה. באותו ערב מגיע אלינו ל״עומר כיאם״ גברי לוי, שהיה המנהל העסקי של להקת כרמון. הוא ניגש אלינו בהפסקה ומבקש לדבר איתנו. יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה,״ הוא אומר בהתרגשות, ״אנחנו צריכים להקת זמר שתחליף את ה״חלונות״ בסיבוב הופעות בעולם ותייצג את המדינה״.
״מרגע זה החיים שלנו מקבלים תפנית של 180 מעלות. עוד באותו לילה אירגנו לנו ממשרד החוץ דרכונים וכרטיסים ולמחרת בצהרים היינו בפריז להמשיך את ההופעה שנקטעה באיבה. היינו טריים ירוקים ורעננים. רק השתחררנו לפני שנתיים מהצבא, עדיין לא שכחנו את ריח הברזנט של המשאית וכבר הסתובבנו והופענו במקומות הכי מדהימים בעולם. בכל מקום התקבלנו כמו גיבורים. זו היתה התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. אחר חודשיים בניו יורק בברודווי חזרה להקת כרמון ארצה ואז אמרנו, יאללה, הגענו עד אמריקה, נישאר פה קצת״.
״ואז באו לנו המון הופעות בכל המועדונים והבמות הכי מכובדות בניו יורק וברחבי אמריקה. הופענו והופענו בלי סוף. לאחר מספר חודשים שמתי לב שדויד שהיה בן הזוג שלי מתחיל לזייף. לא על הבמה, אלא באופן יותר אינטימי. התחלנו לריב ולהתקוטט כמו ילדים והיה ברור שהעסק הרומנטי בינינו גמור אבל המשכנו להופיע. אני זוכרת הופעה מסוימת שדויד ואני לא דיברנו מאחורי הקלעים, לא ידענו גם עם איזה שירים נופיע וזה הפך לפיאסקו אמיתי, אבל איך שהוא ההופעה נגמרה בהצלחה״.
״יום אחד יושב בשורה ראשונה בחור אמריקאי חתיך עם החברה שלו ולא מפסיק למחוא לי כפיים. מיד אחרי ההופעה אנחנו נפגשים באפטר פרטי, מסתבר שהוא רופא סטאז׳ר וזה משאיר עלי רושם מצויין. האמרגן שלנו, רני, בחור די גבוה ורזה, שם לב לקטע ומחליט לארגן לי איתו שידוך, ובלי שאני אדע הוא פוגש את העלם האמריקאי בטיול סקי באוסטריה ומספר לו שאני חמה עליו רצח. בינתיים הוא נותן לו את הטלפון שלי וחוזרים לניו יורק.
״מיד שהם נוחתים רני מצלצל אלי ואומר לי ״את זוכרת את החתיך מהמסיבה, פגשתי אותו והוא מה זה דלוק עליך, ממש אש. איך שיצלצל את תצאי איתו לארוחת ערב״. ואני אומרת לו, ‘רני אתה לא נורמלי, מה אני הולכת לעשות עם רופא אמריקאי חנון? אני בשואו ביזנס והוא מטפל בפרוסטטות אמריקאיות, אין לנו שום דבר משותף. אבל אם אתה מצטרף אני באה׳, טוב הדוקטור מצלצל, שמו דרך אגב דדלי , שם שלקח לי די זמן להרגע ממנו, ומבקש להפגש״.
״הוא מופיע אצלי בדירה ושלושתינו יורדים לחניה, שם מחכה יגואר ספורט קטנה. רני נדחק פנימה בקושי רב, ויושב צפוף בכסא ואין לי יותר מקום, אז אני מצטמקת על הברכיים שלו ואנחנו יוצאים לדייט הראשון שלי עם בעלי לעתיד דדלי דנוף ומכאן התחיל הרומן״.
״דויד ואני מוזמנים לסידרת הופעות בארץ, לאחר שנתיים שלא ביקרנו את המולדת. פונים אלינו מחברת התקליטים אר.סי.איי ומציעים לנו שנשלח שיר שייצג את ישראל ואם יתקבל נופיע איתו בפסטיבל בינלאומי ביפן. פנינו לדויד קריבושה שאמר שיש לו שיר פרסומת לקפה ״עלית״, שיש לו ‘הוק טוב׳ ואפשר להפוך אותו למשהו מאוד קליט.
״תוך יומיים התחלנו לעבוד על ״אני חולם על נעמי״ ושלחנו אותו לתחרות ביפן. קיבלנו הזמנה להופיע איתו בפסטיבל ״יאמהה״ הבינלאומי ביפן. מתוך 47 ארצות זכינו במקום ראשון זו הייתה סנסציה ענקית. כתבו עלינו בכל העיתונים, התמונות שלנו הופיעו בכל לוחות מודעות ביפן. למדנו את התרגום היפני ביומיים, היפאנית שלנו היתה כל-כך טובה, שרוב האנשים ששמעו את השיר ולא ראו את הפסטיבל, לא ידעו שאנחנו לא יפאנים. מכרנו מיליון ומשהו עותקים וזה פתח לנו דלת לקרירה ארוכה ביפן. בהמשך הקלטנו עוד שמונה אלבומים נוספים ביפנית ונחשבנו שם בשנות ה-70 לכוכבי על, שרנו הרבה שירים ישראלים ביפנית״.
חדווה עושה סולו
״כשחזרנו מיפן חיכה לי דדלי בניו יורק,כבר בשדה התעופה קנדי הוא אמר שנשבר לו מהעיר הקרה הזאת ושנעבור לקליפורניה. האמת היא שגם אני הייתי מוכנה לשינוי למרות שהיה לי מאוד נוח שם מבחינת הקריירה. אמרתי לדדלי שאהיה מוכנה למעבר כזה רק אם אני מקבלת טבעת והוא הבין את הרמז. נסענו לסן פרנסיסקו לגשש וחשבנו לקנות בית בסוסליטו, אבל מזג אוויר עם האובך הניצחי לא התאים לאופי שלנו. בנוסף לכך לא היתה תעשיית בידור והקלטות או טלוויזיה בסן פרנסיסקו. או-קיי, אמרתי לארוסי, אני מוכנה לעבור ללוס אנג׳לס״.
״משנת 1977 התחלתי לבנות לעצמי קריירה עצמאית באמריקה ובארץ. ואז התחלתי להלחין ולכתוב לעצמי. ב-76׳ שרתי בפסטיבל המזרחי את ״מי אני״ שכתבתי אבל ה׳ילדה׳ עפרה חזה זכתה במקום ראשון. אחר-כך הגיע תור ״בלב אחד״ (״סאלם עליכום״, לחן של דובי זלצר ומילים של חיים חפר), בפסטיבל הזמר של 78׳, זו היתה ההחמצה הגדולה ביותר שלי.
״היה תיקו בין ‘אבניבי׳ של יזהר כהן, שהוא חבר טוב שלי, לשיר שלי, והשופטים החליטו ש׳אבניבי׳ זכה. אני חושבת שזה היה מתוכנן למפרע, אחרת אין לזה הסבר.
בדיוק באותה תקופה, אחרי הסכם השלום עם מצרים, ‘סאלם עליכום׳ היה שיר אקטואלי לתקופה ולמצב. עד היום הוא להיט ענקי.
את ‘סאלם עליכום׳ משמיעים הרבה יותר וזוכרים יותר. היה לו מסר, והטיימינג היה כל-כך נכון, אולם העובדה שחייתי בארה״ב לא מצאה חן בעיני השופטים ולכן לא זכיתי במקום ראשון. היתה תקופה שיורדים נחשבו ״נפולת של נמושות״. נכון ש׳אבניבי׳ זכה באירוויזיון, אבל גם ‘סאלם עליכום׳ היה זוכה והופך להיות להיט ענקי באירופה״.
״אני זוכרת איך כשיצאתי למחרת בבוקר מהמלון ולקחתי מונית, הנהג אמר לי: ‘סידרו אותך׳. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ואומרים: ‘אח, איזו אכזבה. כל-כך היית צריכה לקבל את הפרס׳״.
״הכישלון הזה לא גרם לי לוותר. שנה אחרי הגעתי עם ״שנינו יחדיו״, שכתבו שמעון קופלנסקי ומשה טימור. הפעם קיבלתי רק מקום שלישי: גם השיר הזה, תאמין לי, היה יכול לקבל מקום ראשון. אמרו לי שזה בגלל שלבשתי לבוש מאוד נועז. זה היה בתיאטרון ירושלים, היו בקהל הרבה דתיים, ובארץ היו אז יותר קונסרבטיבים. הלבוש היה סקסי ונועז – זה היה מין מדונה כזה בזמנו, וזה הקדים את זמנו״.
״שנה אחר-כך שוב הזמינו אותי. שרתי שיר של יאיר קלינגר, ‘בוא אלי׳, וקיבלתי אכזבה ענקית. כל הקיבוצים שהיו בהם נקודות הצבעה נתנו לי אפס. זאת היתה הפעם האחרונה שנתנו לאמנים שבאו מחוץ-לארץ להשתתף בפסטיבל זמר. התנגדו לי, אמרו שאני יורדת, למרות שאני בחיים לא החשבתי את עצמי כיורדת״.
״הרגשתי מאוד פגועה. מאוד מאוד כאב לי. מה לעשות שמצאתי את הבן-אדם הכי מתאים לי בחיים? שוברים נישואים בגלל המדינה? לא חושבת. בעלי ניסה לגור בארץ, ולא התאים לו. הוא כל-כך אמריקאי, כזה פדנט, מאוד קונסרבטיבי״.
לא תיכננתי להישאר באמריקה
״אני לא יכולה להפסיק לשיר. מזמינים אותי גם היום להופעות בכל מיני מוסדות ישראלים ויהודים בארצות-הברית.הסגנון ורמת ההופעה שלי לא בהחלט מתאימים להופיע במסעדות בחתונות ובר-מצוות. אני אומנית-יוצרת. אני כותבת את החומרים שלי. אני רוצה לעשות דברים חדשים, רוצה שישמעו שלא נשארתי מה שהייתי פעם, שאני יותר ממה שהייתי שהתקדמתי עם הזמן״.
״כמה זמרות בגיל שלי או פחות נראות כמוני? לא הרבה. אני עובדת על עצמי. אני מתעמלת יום-יום, אני שומרת על דיאטה נכונה, אני מטפחת את עצמי. אני ילדה שלא רוצה להתבגר. אני גם מתלבשת כמו צעירה, מפחיד אותי להראות זקנה. יש לי אנרגיה, מה לעשות. אני יוצרת. בחיים אני לא אצא לפנסיה.
״יצרתי משהו בארצות-הברית, זה שוק בלתי חדיר, עד שאמרתי: ‘זה לא אני. אני צריכה אמא, אני צריכה בית׳. אני לא רוצה להופיע בפני היהודים האמריקאים, כי אני לא רוצה לשיר רק את ‘הבה נגילה׳ ו׳צאנה צאנה׳. אני רוצה לשיר משהו שמדבר אלי ועושה לי טוב על הנשמה. אשמח להופיע בבתי-ספר ולשיר שירים ישראליים ישנים ולהחדיר את המורשת הישראלית והיהודית לדור הצעיר״.
״בארץ אני חיה כמו ישראלית. גם בחו״ל אני חיה כמו ישראלית. אני לא אמריקאית, ולעולם אלא אהיה אמריקאית. יש לי פספורט, אבל זה לא אמיתי עלי. אתה לא משנה תדמית בגלל פספורט. אתה לא משנה את האישיות שלך, את האמונה שלך, את הרגשות שלך, את האהבה שלך.
״לא תיכננתי להישאר באמריקה, אבל הכרתי את דדלי ונוצר קשר מאוד מיוחד. בניתי משפחה לתפארת, השנים עושות את שלהם, חברים נעלמים או נפטרים.
״שותפי לצמד, דויד טל נפטר לפני חמש עשרה שנים. הוא היה חלק חשוב מחיי, תמיד. ירד לי משהו מהחיים כשהוא הלך, כי האמנתי שאולי עדיין נוכל להתחדש כצמד. במופע הקרוב שלי, עליו אני עובדת בימים אלה אני משלבת הרבה להיטים שלי ושל חדוה ודויד. מי ייתן ויוולד יום ואמצא את ‘דויד׳ החדש ונחדש את הצמד שוב״…
