אתי אלקיס-מזרחי, מנכ״לית עמותת רעים, הפכה דיפלומטיה רפואית לכלי אסטרטגי לחיזוק מדינת ישראל * מדוע בחרה לוותר על קריירה מצליחה, כיצד הרימה את פרויקט האמבולנס הממוגן – ואיך כאב אישי עמוק הפך לעשייה מצילת חיים * ראיון חשוף
יש אנשים שהמציאות דוחפת אותם לפעולה ויש כאלו שבוחרים בכך במודע. לא מתוך רגע של התלהבות, לא בגלל כותרת חדשותית, אלא מתוך החלטה עמוקה לקחת אחריות. אתי אלקיס מזרחי, שייכת לסוג השני בעשור האחרון ובעיקר בשנים האחרונות, היא בחרה להניח בצד את הקריירה המצליחה שלה, היציבות המקצועית והחיים הנוחים ולהקדיש את עצמה לעשיה שמחברת בין רפואה, מדינה ואנושיות. לא כסיסמא, היא אומרת, אלא כדרך חיים. הסיפור שלה מתחיל עוד לפני ה-7 באוקטובר, אך אותו יום, הפך את השליחות שלה לחדה, דחופה וכואבת יותר. זה סיפור על דיפלומטיה רפואית, על בחירות אישיות, על שותפות עמוקה ועל אמונה שלפיה הצלת חיים היא השפה החזקה ביותר שיש למדינה. נפגשתי אתה לשיחה מרתקת על מה הביא אותה להקדיש את כל זמנה למען הארגון אותו הקימה, רעים.
אתי, מי את בתוך כל העשייה הזו?
"קודם כל אני שליחה, מנכ"לית עמותת רעים ולפני כל תפקיד אני אדם שבחר לשים את חייו המקצועיים בצד. עזבתי בפועל משרד ראיית חשבון מצליח שבניתי במשך שנים ביחד עם בעלי ובשנתיים האחרונות כמעט ולא עסקתי בו כלל. עבדתי ימים כלילות ללא הפסקה למען מטרה אחת – הצלחת חיים וחיבור בין ישראל לעולם דרך הרפואה. זו לא הקרבה רגעית, זו היתה בחירה עמוקה, מודעת ומושכלת. לפעמים כואבת אמנם אבל שלמה".
זו לא בחירה פשוטה. מי עמד לצידך?
"בראש ובראשונה בעלי, שאול מזרחי, המשמש כיו"ר הדירקטוריון של עמותת רעים. הוא עבד אתי כתף אל כתף, שעות וימים. הוא היה מאחורי הקלעים ודאג לספק את היציבות הכלכלית, האחריות והתמיכה הנפשית כדי שאוכל להיות בשטח ולעשות".
למעשה, התחלת את הפעילות שלך עוד לפני ה-7 באוקטובר.
"בהחלט, אני עוסקת בזה כבר משנת 2021. בנינו שפה, יצרנו מושג וחיברנו בין מדינות דרך רפואה. רפואה היא המקום שבו פוליטיקה נעצרת והאדם עומד במרכז. אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר שעבדתי עליו הוא הקשר הרפואי בין ישראל לאזרבייג'ן. דרך הרפואה נוצר חיבור אמיתי בין הרופאים, המטופלים ומקבלי ההחלטות. בקרוב ייצא הסרט הדוקומנטרי Through The Blink Of An Eye, אותו אני ונורית גרינגר הפקנו. הסרט מתעד כיצד רפואה יוצרת גשר בין עמים וכיצד טיפול והצלת חיים בונים אמון עמוק ויציב יותר מהצהרה מדינית".
היו אנשים שהתייעצת אתם לגבי כך?
"עוד לפני המלחמה התייעצתי רבות עם הלל ניומן, קונסול ישראל בלוס אנג'לס לשעבר וחבר קרוב מאוד. הלל היה מהראשונים שזיהו כבר אז את העומק, הפוטנציאל והחשיבות של האסטרטגית של דיפלומטיה רפואית. עוד בתקופתו בקונסוליה, הוא הבין שרפואה איננה רק כלי הומניטרי, אלא יכולה וצריכה להפוך לשפה מדינית שקטה, עמוקה ואפקטיבית. שפה שמייצרת אמון, מחברת בין מדינות ומניעה תהליכים משמעותיים לאורך זמן. השיח איתו לא היה תאורטי בלבד, אלא בנה בפועל את הבסיס הרעיוני והמעשי לעשייה שלי. ונתן לה עומק, כיוון והבנה רחבה של ההקשר המדינתי".
"את הדרך הזו ממשיך ומעמיק ישראל בכר, הקונסול הכללי הנוכחי שהוא גם חבר טוב ונאמן, אדם שאני מאוד מעריכה. ישראל הוא בעל חזון ופעלתן מאוד, אדם אחראי עם ראיה רחבה,, איש עשיה המחובר לשטח, למציאות ולאנשים. כל רעיון שהבאתי אליו זכה להקשבה אמיתית, לדיוק, לשאלות הנכונות, לייעוץ ופתיחת דלתות במקומות שזה באמת משנה. שניהם, כל אחד בדרכו ותקופתו נתנו לי גב מלא והבנה עמוקה שמה שאנחנו עושים, הוא לא רק נכון אלא חיוני למדינת ישראל".
איך השפיע עליך ה-7 באוקטובר?
"ה-7 באוקטובר הוא אירוע שישאר איתנו לדורות. קו שבר. הוא השפיע עלי באופן אישי, מטלטל ובלתי הפיך.ֿ בן דודי, בן בורשטיין, מפקד ביחידת דובדבן, נכנס עם כוחו לכפר עזה. בדקות הראשונות הם עדיין לא הבינו את גודל האירוע והיקף הזוועה. הם נכנסו כדי להגן ולהציל והוא נהרג שם. מאותו הרגע החיים שלי השתנו. לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי. יש את אתי שלפני כן ואתי שאחרי. עבורי זה אובדן אישי ומשפחתי עמוק. ודווקא מהמקום הזה נולד הדחף. לא מתוך כעס אלא מתוך החלטה להפוך את הכאב לעשיה. ה-7 באוקטובר לא התחיל את העשיה שלי, אבל נתן לה עומק, דחיפות וחדות".
מתי הבנת שיש צורך חדש וקריטי בשטח?
"בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה הוזמנו לסיור שטח בדרום על ידי איציק עוז, מפקד מחוז דרום כבאות והצלה לישראל, יחד עם פרופ' אלון בן נון. הם לקחו אותנו לזירות עצמן כאשר השטח עדיין פועל תחת עומס קיצוני. איציק עוז הציג את האתגרים המבצעיים, חילוץ תחת אש, הגעה לזירות מורכבות, שריפות והרס. פרופסור בן נון חיבר את המציאות הזו למשמעות הרפואית של דקות הזהב בטיפול בפצועים. שם הבנו בצורה חדה את החוסר הקריטי – אין רכב רפואי ממוגן בעל הנעה ארבע על ארבע שיכול להגיע לפצועים בתנאים האלו. זה היה מראה עיניים. שם נולד פרוייקט האמבולנס הממוגן".
איך פרויקט כזה יוצא לדרך?
"ניסינו את הדרך הקלאסית דרך המערכת, אך הבנו שנדרש אישור חריג. יצאנו למסע בירוקרטי מורכב שכלל פגישות עם ישראל כץ ועם אוריאל בוסו שהיו נפלאים. יחד עם איציק עוז ופרופ' אלון בן נון , עו"ד של העמותה, שוקי לברגר הוביל את המהלך המשפטי. נדרשו אישורים ממשרד המשפטים, משרד האוצר והמשרד לביטחון לאומי עד שקיבלנו את החלטת הממשלה. זו היתה דרך סיזיפית ומורכבת אך מלאה באנשים טובים ואנשי עשיה שהבינו שמדובר בהצלת חיים".
נשמע לא פשוט. היה מי שעזר לך?
"ד"ר אווה דלומי.אווה היא חברה של המשפחה ואישה יוצאת דופן. מהרגע ששמעה על הצורך באמבולנס, היא נרתמה מייד. עבדנו יום ולילה. החלטנו שיש לנו חודש אחד בלבד. אמרנו לעצמנו שאין דבר ששתי נשים חזקות ונחושות לא יכולות להשיג כשמדובר בהצלת חיים".
איך גוייס הכסף?
"בזכות אמונה וקהילה. המשפחות שלנו גייסו כשלושה רבעים מהסכום, את היתרה גייסנו מתרומות, בעיקר בזמן חג הפסח. במקביל, בארץ התנהלה עבודה אינטנסיבית מול הרשויות. זה היה מרוץ כפול, חודש אחד אינטנסיבי והצלחנו".
היו לכם גם מתנדבים?
"בהחלט. הם היו נהדרים. כבר בתחילת המלחמה מעל 100 מתנדבים עזבו את העבודות שלהם והתגייסו לעמותה. את חלקם מעולם לא פגשתי פנים אל פנים. הכל נעשה דרך שיחות טלפון, פגישות זום ועבודה יום יומית. הם נתנו את הנשמה ואת הזמן בלי לבקש דבר בתמורה. כל אחד הגיע עם ניסיון עסקי, ניהולי או מקצועי בתחומי הפיננסים, האסטרטגיה, תפעול, משפטים ולוגיסטיקה וחידדו בזמן אמת את תוכנית העבודה של העמותה. בלעדיהם, זה פשוט לא היה קורה. היתה זו עבודת צוות יוצאת דופן".
למי הוקדש האמבולנס?
"האמבולנס הוקדש לזכרו של בן ברונשטיין ולזכר הוריה ואחיה של ד"ר אווה דלומי. עבורי זו סגירת מעגל, להפוך כאב אישי לכלי שמציל חיים".
מעבר לאמבולנס, יש עשיה נוספת שאתם גאים בה במיוחד?
"בנוסף לפעילות סביב פרויקט האמבולנס פתחנו לראשונה בישראל את המעבדה הראשונה לפרוסטטיקה בשותפות עם עדי נגב, נחלת ערן, אוניברסיטת בן גוריון ו- JNF. במסגרת שותפות זו נפתחה לראשונה מגמה לתואר שני בפרוסטטיקה. המעבדה הזו היא אחד הדברים שאנחנו גאים בהם מאוד בעמותת רעים. לצד הקמתה, נדרש המשך פיתוח, ציוד מתקדם וחיזוק התוכנית הלימודית וזהו יעד נוסף ומשמעותי לגיוס משאבים".
מה היעד הבא?
"העשייה שלנו ממשיכה ומתרחבת. היעד הבא הוא חיזוק מערכי הרפואה והחירום בצפון הארץ כולל גיוס משאבים רפואיים ייעודיים ואמבולנס ממוגן נוסף לאזור הצפון. בנוסף, אחד האתגרים הגדולים ביותר של הצוותים הרפואיים הבכירים בשדה הקרב באירועי חירום מורכבים הוא הצורך לקבל החלטות מצילות חיים תחת אש בתנאים קיצוניים ותוך שניות. כדי להגיע לרמת מקצועיות כזו, נדרשים אימונים מתקדמים שמדמים מציאות אמיתית. לכן, אחד היעדים המרכזיים שלנו הוא רכישת בובות סימולציה רפואית היפר ריאליסטיות מתקדמות, המדמות גוף אחד חי, פציעות קשות ונתונים פיזיולוגיים בזמן אמת. הבובות מאפשרות לצוותים רפואיים לתרגל עצירת דימומים מסכני חיים, ניהול נתיב אוויר, החדרת עירויים, טיפול בטראומה מורכבת וביצוע פעולות מצילות חיים בתנאים המדמים שדה קרב אמיתי. שילוב של מספר בובות מאפשר לדמות אירוע רב נפגעים, לחזק עבודת צוות, דיוק, מהירות תגובה וביטחון מקצועי. זו לא סימולציה תיאורטית, זו הכנה לרגעים שבהם כל שניה קובעת אם אדם יחיה או ימות".
מה החזון הרחב יותר של דיפלומטיה רפואית?
"החזון שלנו הוא שכל אזרח במדינת ישראל, במיוחד באזורי הפריפריה, יקבל גישה לרפואה מתקדמת, מקצועית וזמינה, בדיוק כמו במרכז הארץ. אף אדם לא אמור לנסוע שעות כדי לקבל טיפול מציל חיים. הפריפריה היא קו החזית. המלחמה הזו הוכיחה עד כמה אזורי הדרום והצפון קריטיים לביטחון הלאומי ולחוסן האזרחי. בניית תשתיות רפואיות בפריפריה היא צורך אסטרטגי, לא מותרות. מי שמרגיש קריאה פנימית להיות שותף לעשיה הזו בגיוס משאבים, בשותפות, בחיבור או בתרומה, מוזמן לפנות אלינו. זו הזדמנות אמיתית לקחת חלק בבניית עתיד רפואי, שוויוני וחזק יותר למדינת ישראל".
כשאת מסתכלת על הדרך המקצועית שעברת, מה דוחף אותך קדימה ומאפשר לך להתגבר על רגעים מאתגרים?
"אני מאמינה בבני אדם, באמת ובתמים. חלק גדול מהדרך שלי, וגם מההצלחות שלי, נבנו על אמון וחיבור, אמון באנשים וחיבור בין האנשים שאני מכירה. בחרתי לראות את האדם לפני התפקיד, את הכוונה לפני האינטרס. לעיתים האמון הזה ניתן גם ברגעים שלא בהכרח היה נכון או בטוח להעניק אותו, אך גם אז הוא לא נבע מתמימות אלא מבחירה ערכית מודעת. לאורך השנים פגשתי גם אכזבות, אך הן היו מעטות וחריגות, ולא נתתי להן לעצב אותי, להגדיר אותי או להסיט אותי מהדרך. בחרתי גם שלא לאפשר לחוויות הללו להקשיח אותי או לצמצם את האופן שבו אני פוגשת בני אדם, אלא להמשיך לפעול מתוך אמונה בבני אדם ומתוך חיבור. בעיניי, היכולת להישאר נאמנה לערכים שלך גם לאחר אכזבה אינה ביטוי לחולשה, אלא לעוצמה פנימית ולבחירה מודעת. זו בחירה להמשיך ולהאמין שרוב בני האדם הם טובים, ושאמון איננו נאיביות אלא אומץ, אחריות ועמידה ערכית.
"יש מי שרואים בטוב לב, בהיעדר אגו או בפתיחות אנושית סימן לתמימות או לחוסר חדות מקצועית. אני מאמינה בדיוק להפך. אנשים טובים ונטולי אגו הם מן האמיצים ביותר שיש. זו אינה רק תפיסת עולם מופשטת, אלא דרך חיים שמעצבת את האופן שבו אני פועלת, בוחרת ומובילה."
ממי למדת את זה?
"מהבית, מההורים שלי ומהדרך בה גדלתי. אנחנו משפחה ציונית ומעשית עם שורשים עמוקים של שירות למדינה. דורות של בני משפחה ששירתו בצבא קבע, מתוך אמונה בעשיה ולא בדיבורים. הערכים האלו עברו לדור הבא. בתי הבכורה, ד"ר אליזבט קליין, היא רופאה כירורגית וממייסדות העמותה. בתי האמצעית אריאל, לומדת בבית הספר למשפטים ב'אמרי' ולוחמת בחזית הקמפוסים באנטישמיות ובתי הצעירה, אליעם, לומדת בביה"ס שלהבת. היא מנהיגה צעירה, מחוברת לזהות לערכים ולאחריות.
"בסופו של דבר, דיפלומטיה רפואית היא ערבות הדדית, הלכה למעשה. היא האמונה שאפשר לבנות מדינה חזקה לא רק דרך כח, אלא דרך חמלה, מקצועיות ואחריות. שהצלת חיים היא השפה המשותפת החזקה ביותר שיש. כפי שנאמר במקורות: "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו".
Etielkiss@reim.life