הריח בבית עדיין חריף, ריח של אפר שיושב בכל מקום – כנען ליפשיץ מסכם את השבועיים הטראומטיים בחייו, אחרי השיבה הביתה לאגורה הילס
מאת: כנען ליפשיץ
קשה להאמין שרק לפני שבועיים היינו מוקפים בלהבות. אני זוכר את יום חמישי בלילה: טום הבן, ורדה האישה ואני בחדר השינה. מסתכלים בחלון על ההילה הכתומה מצפון מזרח ומנסים לנחש כמה היא רחוקה מאיתנו ואם נושפע ממנה.
כל שנה עם אותו ריטואל של סנטה אנה, וכל שנה תודה לאל מאיתנו והלאה. הפעם זה ניראה שונה: 11 בלילה והטלפונים מתחילים לצרצר. החברים מסביב וה-what’s up מהארץ ואנחנו מתחבטים עם אפשר לעצום עין לשעה. זה ניראה שונה הפעם, ההילה הולכת וגדלה ואתה מתחיל לנחש מרחקים. הסירנות של לוחמי האש, משטרות וגופים למיניהם נשמעים קרובים מתמיד ומתחילים להלחיץ את יושבי הבית. לי אישית זה עדיין נראה כמו סרט.
אני מחליף מבט עם אשתי. עיניה שואלות – עכשיו? אני מהנהן בראשי. אשתי מרוקנת את הקופסה עם הנייירת החשובה לתוך תיק, דרכונים, תעודות לידה, מעט דברי ערך. אני יוצא להוריד כלי רכב לרחוב, ואז זה מכה בי.
האש כבר למטה,לוחמי האש הקימו קו הגנה מתחת לבית ברחוב. הלהבות לוחכות מצידו השני של הכביש המהיר, ואתה יודע שאם היא עוברת – השכונה בצרות.
הפינוי עכשיו הוא מנדטורי, שוטרים עם מגאפונים ועקים להתפנות מיד, טום ו-ורדה באוטו, מחכים לי ואני אומר להם, אני בסדר, תעזבו מיד. האש קרובה. חברים מתקשרים מכל מקום. החברים שגרים קרוב נעלמים עם משפחותיהם ואני עכשיו לבד, מרגיש טוב שוורדה וטום מתרחקים.
אני חוזר לבית, מסתכל מסביב ושואל את עצמי אם זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו שלם. חושב מה השארתי מאחור חשוב; אה… האלבומים של הילדים, התקופה הפרה-היסטורית, לפני שכל החיים נדחסו לתוך אייפון, ובכל יום בחצות הולכים לענן (מה זה בכלל? חוץ מזה שכל חיינו שם…)
כל האלבומים הישנים מוצאים מקום במושב האחורי. אני יורד לרחוב. שם חצי מלחמה, האש למטה, חצתה את הכביש המהיר, מקיפה את השכונה שכבר פונתה וכוחות ההצלה מתרכזים בחיי אדם בלבד, ובצדק… שום דבר אחר לא חשוב. אני עונה לרובין. הוא בסאן מטאו. עונה לשלבי, היא בפאריז בדרך לארץ. ורדה וטום כבר בוואלי עם חברים. מרגיש טוב,יודע שאני יכול להכנס לאוטו ולצאת, סיבוב טלפונים אחרון ועוזבים… יהיה לאן לחזור?
שבועיים עברו, כולם חזרו מחג ההודיה, כל אחד מודה למי שהוא חושב שהוא חשוב לו, וכולם כבר בבלאק פריידי, לפני שנכנסים לסייבר מאנדיי ועולם כמנהגו נוהג, כמו שצריך להיות.
הריח בבית עדיין חריף, ריח של אפר שעדיין יושב בכל מקום. על הגג, על העצים מסביב, עצי אורן שכל גיץ היה אמור להדליקם, וממש לא!!! מישהו שם למעלה… ואני חושב חצי לילה… חושב על אסי שדאג כל הלילה ושלח את אחיינו לעזור לי עם צינורות המים. עוזי ומרסי שפתחו את ביתם למשפחתי בזמן הפינוי, וכל חבריי שעמדו מאחוריי.
וחושב שבזמן שהאש בערה מסביבנו, על לוחמי האש, השוטרים, עובדי חברת אדיסון, שסיכנו את חייהם. לבנים, אפרו אמריקאים, נוצרים, יהודים, מוסלמים, עם משפחות כמונו, עם בתים כמונו, ואותן בעיות…
כן, הם היו שם בשבילי, בשביל כולנו… כולנו אחד! מודה לכולם, ולהוא שלמעלה, על מה שנתן.
חג חנוכה בדרך, שנה אזרחית נגמרת ושנה חדשה בפתח, ועולם כמנהגו נוהג… נקווה שכולנו למדנו משהו.
