עד כה, גיל השמונים היווה השג משמעותי, בעל ערך מיוחד • אך עתה השתנו פני הדברים ואינם כבר כתמול שלשום
כתב וצילם: ארי בוסל
עמית לכתיבה ולדאגה לארץ ישראל מזכיר כבר זמן מה לכל מי שנקרה בדרכו שהוא הגיע לגבורות. והנה, בשיחתנו האחרונה הוא אמר לי, כך פתאום, ״קפצה עלי הזיקנה״. עד כה, גיל השמונים היווה השג משמעותי, בעל ערך מיוחד, אך עתה השתנו פני הדברים ואינם כבר כתמול שלשום.
עמיתה אחרת שכבר הלכה לעולמה לפני שנים מספר, היתה שולחת חיצי תרעלה כלפי כל מי שהעז להתייצב נגד ישראל או העם היהודי באשר הוא. בתיה דגן ז״ל היתה מסוגלת בחצי משפט לתקוע סכין בלב אדם, ולסובב את הסכין עד צאת הנשמה כך שתמיד נזהרתי מאד להיות לצדה ולא נגדה). היה זה לפני ועם עליית הנשיא אובמה לשלטון, ובתיה דגן הזהירה, לא נחה לשניה שכן היא ידעה שמצבה של ישראל ידרדר, וחלק מהתהליכים (כמו השנאה המתלהטת המצדיקה כל מה שעלול לקרות לעם היהודי) הם בלתי הפיכים.
זכורים לי הביקורים בביתם של בתיה ז״ל ובעלה מנחם. הבית היה מלא וגדוש באוספים – חדר האוכל הפך לחממה לסחלבים. הסלון וחדר הכניסה היו מלאים במפתחות ושאר דברי מתכת שהם אספו. במטבח היו כלי זכוכית כחולה. על קירות הבית התנוססו מאות ציורים פרי מכחולה של בתיה. אפילו בחצר לא היתה פינה פנויה מאוספים.
באותו בית-שתי-קומות, בין כל האוספים, חי לו מנחם לבד. כל החיים בתיה והוא היו עצמאיים, ולא היתה סיבה לשנות סדרי עולם לאחר לכתה של בתיה. מנחם היה יוצא להליכות בוקר ארוכות (עד שרגליו כשלו, והיציבות התערערה, ונאלץ הוא להפסיק מנהג זה). הוא היה קורא מדי יום שני עתונים – הלוס אנג׳לס טיימס וניו יורק טיימס. הוא בקושי שמע, ומשיבון לא היה בבית. כך שלתפוס אותו בטלפון הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית, וגם כשהוא היה עונה, הוא לא היה שומע, והייתי מתרגז אחרי שחזרתי שלוש, ארבע או יותר פעמים על כל משפט.
הניתוק היה כמעט מוחלט, עדיין היו (מעט) חברים שזכרו, אלו היו שולחים אובר להביא אותו, אחרים היו קופצים לביקור. קשה להאשים – כל אחד ומשפחתו, צרותיו ועיסוקיו. לדוגמא, חיים סבן, שהיה חבר של בני הזוג דגן עוד טרם הפך לאחד מעשירי עולם. אך בסך, כל כך הרבה שעות ביום, והבדידות היתה רבה.
ניסיתי לשדל את מנחם לעזוב את הבית ולעבור לאחד מבתי האבות היותר יוקרתיים. כיוון שהשוק השתולל, שווי הבית עבר את שני המיליונים, כמו גם את רף השלושה, וניתן היה לחשוב אפילו על ארבעה. אפילו מיליון אחד היה מספיק, לחיות עד סוף ימיו עם מטפלים צמודים, בנוחות ובמקום מרכזי, עם חברה וחברים ותעסוקה (פעילות גופנית ורוחנית כאחד).
הס מלהזכיר, כי מנחם שהיה עצמאי ועקשן (ואיני יודע איזו תכונה ביתר תוקף) אפילו לא חשב שיבוא יום ויהיה צורך בכך. (נקל לזכור שאפילו להגיע לקנות לחם פרוס וגבינה צהובה פרוסה הוא לא היה מסוגל כבר לבדו, שלא לדבר על ארוחות חמות ומזינות. הוא לא זקוק לכך.) עד שהגיע היום ובנם העביר אותו לבית אבות סיעודי, בסוף העולם (אפילו בממדי לוס אנג׳לס רחוק
מאד להגיע לשם). מי יבקר? מי יתקשר? פשוט לקבור אדם בעודו בחיים. מספר תמונות של בתיה תלויות על הקירות, ולצידן מנחם בשחריתו (עם ״הזקן״), קצין נאה תואר.
פעם דובר להשאיר את הבית עם האוספים הרבים כמוזיאון. אך עם ״סילוקו״ של מנחם, הבית רוקן לחלוטין, נצבע והוצע לשוק. הבתים לימינו ולשמאלו נהרסו ונבנו מחדש, כשמחיריהם מרקיעים שחקים, אך בית משפחת דגן עומד לו בתווך, צוחק ממרום שנותיו – אותי אין צורך לבנות מחדש, אני כאן לעד!
ניתן היה לקחת לעבודה מספר ישראלים, שיבואו וינעימו את זמנו של מנחם, שלא יהיה בדד, שיוכל לקרוא עיתון בעברית, לצאת לבית קפה או למסעדה או סתם לפארק. שיהיה בחברת אנשים, ישראלים, אנשים שחיים את חייהם והיו שמחים לראות אדם מבוגר בקרבם, לא זקן-בטל-מנותק לחלוטין. ומנחם את סוף ימיו מבלה לו בדד, הכסף שלו שהיה יכול להנעים את חייו כבר עבר ידיים.
בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם
(ציטוט מהמשנה)
כשביקרתי את מר מרקמן בבית החולים ביום שבת לפני שנים רבות, הוא כבר היה מבוגר מאד. ממיטת בית החולים הוא הסתכל בי וכבר היה מוכן לקפוץ להתייצב להשלים מניין. הוא ידע יום שבת היה זה, שכן מופיע הייתי רק בשבתות בבוקר, לבוש בקפידה לכבוד השבת ועם כיפה על ראשי. במבט לאחור אני מבין שהוא חשב שבאתי לקרוא לו, וכנראה לא ידע שהוא בבית חולים ושעת צהרים היתה זו, קרי שהתפילה הסתיימה לה זה מכבר. (בבית חולים קל להתבלבל במנין הימים ובחלוף הזמן. כך לגבי אנשים צעירים, על אחת כמה וכמה אצל אנשים מאד מבוגרים.)
מר מרקמן נפטר ימים ספורים אחר כך, והרבתי לכתוב עליו ועל אשתו ועל שבע תמונות שאגאל שהיו תלויות בחדרם-הכפול בבית האבות. כל תמונה ציינה תרומה מאד משמעותית לבית חולים הדסה שבירושלים הבירה, ושבע מהן ציינו הרבה מאד כסף והתמדה, שנה אחר שנה, כנראה בעשור שאחרי מלחמת ששת הימים. רק שעם השנים, נשתכחו התורמים הגדולים מהעבר, אפילו לוח שנה או אגרת שנה טובה (בדואר רגיל, זה הדורש הדבקת בול) הם הפסיקו לקבל. עברו השנים, ומדי שבת הייתי פוגש את הגברת מרקמן. תמיד היא היתה מטופחת, לבושה בטוב טעם, עם מטפלת לצידה. ״שבת שלום הגברת מרקמן,״ הייתי מקדם את פניה, והיא במלוא הרצינות היתה מתקנת אותי ״ג׳רי, ארי, קרא לי ג׳רי.״ ״כן, הגברת מרקמן,״ הייתי עונה עם בת חיוך על שפתי. הייתי רוכן לעברה ומנשקה על הלחי. “לא ארחץ את פני משך שבוע שלם״ היא הייתה מכריזה קבל עם ועדה, ואני, נבוך כל פעם מחדש, הייתי מוסיף, ״את נראית כה נאה הגברת מרקמן.״ לאחר שבע העליות לתורה (חדרה של הגברת מרקמן היה שתי דלתות מהחדר המשמש אותנו כבית כנסת), היינו אומרים ״מי שברך,״ ראשית לגברים ואחרי כן לנשים, ובמנין כולם גם ״שיינדל בת לאה״ היא הגברת מרקמן שלי.
הגברת מרקמן היתה פעילה כל ימיה עד שהגיע הזמן שרגליה כשלו, והיא נהיתה מרותקת לכסא גלגלים. היא הייתה יושבת לה ליד החלון בחדרה, בחום ואור השמש, ועושה תרגילים בידים, ״אחת ושתים ושלוש וארבע״ בעולם קצת משלה.
לפני שבוע לקחו אותה לבית החולים. בשבת הגיעו הבן ואשתו ורוקנו את חדרה. כשהגעתי לבקרה בבית החולים, היא שרה לי שיר ביידיש ואף חזרה ואמרה ״אתה נראה כה נאה, גדלת להיות גבר כה נאה.״ רק בשביל זה היה כדאי לבוא לבקרה, אך יודע אני שהיא כבר לא קישרה אותי, לא זיהתה אותי, את ארי.
הגברת מרקמן (״קרא לי ג׳רי, ארי, קרא לי ג׳רי״) נולדה ב-24 בספטמבר, 1918. בעוד פחות משלושה חודשים ימלאו לה מאה שנים. שיינדל בת לאה המשיכה בצעדתה, כשהיא מתקרבת לאותו קו בלתי יאומן, קו גיל ה-100. לכל אחד נתן אלוהים מנת חלקו, קו סיום משלו.
בין כל החוטים והצינורות המחברים את גופה למכשירים מסביב ולאינפוזיות שונות ומשונות גם שני תגים – אחד עם שמה, תאריך לידתה ותאריך הכניסה לבית החולים, והשני בצבע סגול ועליו שלוש אותיות: די-אן-אר (לא להחיות, לא לעשות מאמצי החייאה). יצאתי מחדרה של הגברת מרקמן במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים כשאני חוזר לעצמי פעם אחר פעם על הכתוב בעברית על הכרטיס שחולק בערב שבת ע״י רב בית החולים וילדיו ונשאר לו יתום על השולחן: ״רפואה שלמה״.
התחזקי, הגברת מרקמן, צאי מבית החולים, חזרי לבין החיים, אנחנו רוצים לחגוג יחד אתך את יום הודלתך ה-100.
לתגובות: bussel@me.com
