חיים יבין, חתן פרס ישראל לתקשורת, שהגיש את מהדורת "מבט" בערוץ 1 וזכה לכינוי "מר טלוויזיה", מת ביום רביעי בגיל 93. "בצער עמוק אנו נפרדים מבעלי, אבא, סבא, שהגיע לשיבה טובה", נמסר בהודעה מטעם משפחתו. הלווייתו תתקיים בבית העלמין גבעת השלושה ביום שישי.
יבין נולד בספטמבר 1932 בגרמניה. הוא עלה עם משפחתו לארץ ישראל כשהיה בן שנה, לאחר שאביו זיהה את הסכנה ליהודים בגרמניה עם עליית הנאצים. שאר המשפחה שנותרה מאחור נספתה באושוויץ. הוריו, ששימרו בביתם תרבות ייקית קפדנית, התיישבו בקרית בנימין (לימים קרית אתא) ונאלצו לעבוד בעבודות דחק. יבין התקשה בלימודיו וסולק מבית הספר. כנער עבד כמסגר במפעל פיניציה ורק בזמן שירותו הצבאי השלים בגרויות. כשהשתחרר מצה"ל החל ללמוד ספרות עברית ואנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. עוד כסטודנט, ב–1956, החל לעבוד כקריין בקול ישראל וב–1963 עבר לרשת ב' שנקראה אז "הגל הקל".
יבין היה ממקימי אגף הטלוויזיה של רשות השידור והפך למגיש הראשון של "מבט לחדשות", מהדורת החדשות המרכזית, שאותה הגיש משנת 1968 ועד 2008, תקופה שזיכתה אותו עם השנים בכינוי "מר טלוויזיה". מהדורת "מבט" הראשונה שודרה ב–23 ביולי 1968 והכותרת הראשית באותו ערב היתה חטיפת מטוס אל על באלג'יריה. תשע שנים אחר כך זכורה במיוחד הכרזת "מהפך" שלו, כשפניו מביעות חוסר שביעות רצון מתוצאות המדגם — שהתקיים בפעם הראשונה בטלוויזיה הישראלית — ובו נקבע תום עידן מפא"י ועליית בגין והליכוד לשלטון.
בביוגרפיה שפרסם יבין ב–2010 "עובר מסך" (הוצאת ידיעות ספרים), כתב כי אותו מהפך הוביל גם לשינוי מבני עמוק ברשות השידור. "מנהליה החדשים של הטלוויזיה עשו הכל כדי להטמיע בשידורים עולם ערכים חדש, ימני, הגובל בפשיזם, שהגיע לשיאו עם רצח רבין ב–1995". עם זאת, יבין סיפר בכמה הזדמנויות כי ניסיונות התערבות בוטים בתכני החדשות של רשות השידור התקיימו החל מימיו של בן גוריון ועד לימיו של בנימין נתניהו כראש ממשלה.
לצד תפקידיו כמגיש "מבט" שימש יבין בתפקידים רבים ברשות השידור, בהם הגשת "מבט שני" ו"יומן השבוע". הוא היה גם שליח רשות השידור לארה"ב. בהקשר זה ציין כי המחדל הגדול בקריירה שלו התרחש כשפספס את הכרזת ההתפטרות של נשיא ארה"ב, ריצ'רד ניקסון, בעקבות פרשת ווטרגייט. בין השנים 1986–1990 היה יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית. כחלק מתפקיד זה הוציא לפועל תוכניות כמו "בשידור חוקר", "רואים עולם", "סיבה למסיבה" ועוד.
לקראת סוף שנות ה–90 עזב יבין לזמן קצר את הערוץ הראשון ויצר לערוץ 2, שהיה אז בתחילת דרכו, את "הערב החמישי" — תוכנית תחקירים ששודרה עונה אחת בלבד. בסופה חזר להגשת "מבט" ברשות השידור. ב–5 בפברואר 2008 הגיש בפעם האחרונה את "מבט", לאחר 40 שנות שידור.
לצד פועלו כמגיש יומי של "מבט", יבין יצר וביים כמאה סרטים תיעודיים שבהם עסק לא פעם בסוגיות פוליטיות וחברתיות. הוא אמר כי דווקא עשייה תיעודית זו היתה המשמעותית בחייו המקצועיים. לא פעם גם הביע את דעותיו הפוליטיות בתוכניות אלה. ב"ארץ המתנחלים", סדרה תיעודית בת חמישה פרקים ששודרה ב–2005 ב"טלעד", הפנה זרקור למפעל ההתנחלויות ולהפיכתם של המתנחלים לאדוני הארץ הנוקטים גישות לאומניות וקיצוניות. בעקבות שידור הסדרה דרשו גורמים במועצת יש"ע כי יבין יעזוב את כיסאו כמגיש "מבט" מכיוון שחשף את דעותיו הפוליטיות. ב–2008 יצר את הסדרה "תעודה כחולה" ששודרה ב"רשת" ובה התמקד במצבם של הערבים בישראל. הוא שם דגש על הקיפוח הממסדי שהביא בין השאר למהומות אוקטובר 2000. ב–2011 ביים סדרה נוספת ל"רשת", "צבא העם", ובה בחן את יחסם של הישראלים לסוגיית השירות הצבאי.
בראיון ל"ידיעות אחרונות" ב–2016, שבו נשאל על יחסו לתנועת "מי טו", אמר יבין: "היתה אווירה הרבה יותר חופשית. אם היית אומר משהו, או טופח או מחבק או אפילו מנשק — זה היה דבר חצי לגיטימי. היום כולנו היינו מואשמים בהטרדה. אבל אהבתי יותר את התגובות של הנשים אז. אם היית צובט מישהי בתחת היא היתה מורידה לך סטירה. היום רצים לעורך דין. אני בעד שתיתני סטירה ונגמור את העניין".
יבין היה נשוי ליוספה ואב לארבעה. לאחר שפרש מרשות השידור ומהגשת "מבט", התבטא לא פעם באשר לדעותיו הפוליטיות. מצד אחד, סירב להגדיר עצמו שמאלן ומנגד הגדיר עצמו כרביניסט. בראיון ל"מקור ראשון" ב–2010 סיפר כי רצח רבין היה גם הרגע הקשה ביותר בקריירה שלו כמגיש חדשות. "כשדיווחו לי באוזנייה שרבין הלך לעולמו. לא הצלחתי להכריח את עצמי לומר, 'מת' או 'נרצח', אז אמרתי: 'כבר לא איתנו, בין החיים', ובהחלט דמעות חנקו את גרוני".



