אנחנו כבר לא מסוגלים יותר לענות על שאלות פשוטות כמו "מה שלומך?" או "מה נשמע?". אין מילים נכונות. גם המילים הנכונות התפרקו בשבעה באוקטובר
לפני חודש התהפך עלינו העולם. לפני חודש מתה ישראל שבה חיינו עד השבעה באוקטובר 2023. היום לפני חודש נולדה ישראל חדשה. דמותה העתידית נמצאת כרגע מחוץ לטווח כנפי הדמיון שלנו, אבל דבר אחד אינו מוטל בספק: טראומת השבת השחורה תותיר שריטה עמוקה בנשמת האומה החדשה הזו, ותעצב בעשורים הבאים את אופייה, את הפוליטיקה שלה, את היחסים בין אדם לחברו, בין אדם לאויבו, ובין אדם לאומות העולם האנטישמיות, טפו על הנשמה השחורה של כל הנאצים שונאי ישראל.
גם אחרי חודש, הממדים המדויקים של האסון עדיין לא ידועים לנו. המספרים עוד לא סופיים. אנחנו עדיין מקדימים להם את המילה "לפחות" או את האות כ'. כ-1,400 נרצחים. בהם תינוקות וילדים, קשישים ועובדים זרים, חיילים וחיילות, שוטרים ואנשי שב"כ. לא כולם זוהו. רבים מהם נרצחו תוך מעשי התעללות מעוררי פלצות, שתועדו והועברו בשידור חי ברשתות החברתיות – להעצמת האימה. הסרט שהכין דובר צה"ל המתעד כמה מהאירועים המזוויעים כבר מחליף את הביקור ב"יד ושם", כטקס שכל אורח רשמי המגיע לביקור בישראל מתבקש לעבור, כדי להבין את נפש הישראלים.
לפחות 4,834 פצועים. עשרות מהם עדיין מאושפזים. לפחות 242 ישראלים וזרים, בהם תינוקות, ילדים, נשים וקשישים, נחטפו לרצועת עזה וכלואים שם בחודש האחרון בתנאים לא ידועים, שבויים בידי ארגון טרור תחת הפצצות חיל האוויר שלנו. הצלב האדום לא פגש אותם, וכבר תמונותיהם נתלשות מעמודי המודעות במערב על ידי אנשים שצועקים "שחררו את פלסטין". מעל 120 אלף ישראלים נאלצו לעזוב בחיפזון את ביתם והפכו פליטים בעל כורחם. לרבים מהם אין בית לחזור אליו. הוא נשרף עד היסוד. קהילות חרבו. מאות אלפי ישראלים הצטרפו החודש למעגלי השכול, האלמנות, היתמות, הגעגוע, הדיכאון, הפוסט טראומה, החרדה.
המספרים הבלתי נתפסים הללו וגלי הצער והכאב שהם מעוררים – הממו אותנו כמהלומת קורנס על הראש. בהתחלה גאה בנו זעם נורא, מעוור, שטלטל את הארץ מקצה לקצה. הזעם הזה עיצב את הכרזת המלחמה הראשונה, שבה הוגדרה מטרה אחת בלבד: מיטוט מוחלט של שלטון חמאס. ואז רבים מאיתנו נבעתו והתעשתו וזעקו – וגם מטרת המלחמה עודכנה למיטוט מוחלט של שלטון חמאס והחזרת כל החטופים הביתה. האם אפשר להגשים את שתי מטרות המלחמה? איזו מהן מוגדרת על ידי ההנהגה כחשובה יותר? אין תשובה.
ובינתיים חיל האוויר מפציץ. צה"ל נכנס לרצועה ומנתק את הצפון מהדרום. עוד חיילים נהרגים. מאות אלפי עזתים גודשים את מחנות האוהלים בדרום הרצועה. הדיווחים מהחורבן בעזה דוחקים בערוצים הזרים את סיפורי הזוועה מהשבעה באוקטובר ומלהיטים עוד יותר את ההפגנות נגד ישראל ומפגני האנטישמיות – במזרח התיכון, באירופה ובאמריקה. יהודים בכל העולם מדווחים שמעולם לא הרגישו מאוימים כל כך.
זה בעולם. אנחנו בישראל לא מצליחים להינתק מהשבעה באוקטובר. חודש עבר. רק חודש עבר. אנחנו עוד מפורקים. והמציאות ממשיכה להתפרק. הח'ותים בתימן יורים טילים שמיורטים על ידי ערב הסעודית. ארה"ב שולחת נושאות מטוסים וצוללת גרעינית. חזבאללה מרעיש את יישובי הצפון שפונו מתושביהם. במלונות בדרום הארץ אתה פוגש פליטים שנאלצו לעזוב את בתיהם בעוטף. לרבים מהם חרב העולם. רואים את זה בעיניהם גם בלי לומר מילה. בצימרים בצפון הארץ אתה פוגש חקלאים מגבול הצפון, שנאלצו לעזוב את המשק, ודואגים ללולים ולמטעים שהשאירו מאחור. במלונות בנתניה ובפתח תקווה מתגודדים פליטים מאשקלון ומשדרות.
חזיתות המלונות משדרת פאר, כמו לפני השבעה באוקטובר. אבל כשאתה חוצה את הסף אתה נכנס ליקום מקביל. רועש. מפוחד. צפוף. נשים עומדות מעל מכונות הכביסה הגדולות במרתף ומכבסות סלים עם בגדי ילדים ותינוקות. הילדים הלומי סוכר וממתקים, מתרוצצים במסדרונות ומחפשים הרפתקאות. ואף אחד לא יודע כמה זמן כל זה יימשך. מדברים עכשיו על חודשים אחדים. לפחות. וכולם לא מצליחים להבין לאן נעלמה מדינת ישראל הגדולה והחזקה, שהפקירה אותם בשבעה באוקטובר – ומזניחה אותם מאז.
מול בית ראש הממשלה בירושלים הפגנה הקוראת לו להתפטר מייד. עכשיו. באמצע מלחמה. וגם את זה עוד קשה לנו לעכל. קשה לדמיין מצב שבו ראש ממשלת ישראל מתפטר מתפקידו באמצע מלחמה. אנחנו כבר לא מסוגלים יותר לענות על שאלות פשוטות כמו "מה שלומך?" או "מה נשמע?". אנחנו מתפתלים. מחפשים את המילים הנכונות. מגמדים את כאבינו לנוכח סבלו של הזולת. אין מילים נכונות. גם המילים הנכונות התפרקו בשבעה באוקטובר. איזו תשובה קצרה ותמציתית יכולה לתאר מה שלומנו בחודש האחרון?
כדי לעודד את עצמנו אנחנו נאחזים בהתנדבות. בסולידריות. בגבורה. ביכולת האלתור. בהתגייסות. בכישורי ההפקה והארגון האזרחיים. בנחישות. בנדיבות. בחיבוק שמקבלים מזר מוחלט אבל מרגישים שהוא יוצא מעומק הלב. לאומה הישראלית שנולדה לפני חודש יש גם כמה תכונות מעוררות השראה ותקווה. "העם האדיר הזה ראוי להנהגה יותר טובה" – זה מה שישראלים רבים אומרים זה לזה כבר חודש. יש לקוות שהם גם ידעו לבחור בה בהזדמנות הבאה.
