מראיון מעצבן שעברתי בטלוויזיה למדתי משהו על החשיבות
(והסכנה) שיש במהירות תגובה
לכולנו קרה שהיינו חכמים לאחר מעשה. ברגע האמת, אנחנו אומרים לפעמים את הדבר הלא נכון ומצטערים שאמרנו (״ריקי, מזל טוב על ההיריון״. ריקי: ״אני לא בהיריון״), או שלא אומרים את מה שהיה צריך, ואז מצטערים ואוכלים את עצמנו על זה שלא אמרנו ("יאיר, יכולת להגיד לי מזל טוב על ההיריון")
אני כמובן לא שונה בעניין זה מרוב הבריות, נוטה להיות חכם לאחר מעשה ודביל עם הכנה למוח בזמן
אמת. ומעשה שהיה כך היה: לפני כשבוע הוזמנתי להתארח בתוכנית טלוויזיה מוכרת, כדי לקדם הופעה של הלהקה. אני עוצר כאן כדי לומר שבמשך השנים פיתחתי תזה שטוענת שאדם נורמלי לא צריך לרוץ להופיע בטלוויזיה מייד כשקוראים לו, אלא רק אם יש לו סיבה באמת טובה לזה, כי למרות הפיתוי, אתה אף פעם
לא יודע לאיזו מלכודת תיכנס. יש מצב שמרוב לחץ תזיע כמו סוס, תגמגם כמו משה רבנו בפרזנטציה, או סתם תדבר שטויות ותצא טמבל
להבנתי, יש רק ארבע אפשרויות שבגללן כדאי לאדם ללכת לטלוויזיה:
- הוא מקבל על זה כסף או בעל סיכוי לזכות בפרס (גם אם הוא יצטרך בשביל זה להיות חודשיים בבגד ים בפיליפינים עם ליהיא גרינר);
- יש בהופעתו אקט של כבוד (״נמצא איתנו ד״ר יענקלביץ׳, שהוא מומחה בעל שם עולמי לחקר כינים בעדה הבושמנית״);
- מצאו קלטת לוהטת שבה הוא נראה מְתנה אהבים עם השכן, השכנה או הכבשה של השכנים, והוא צריך להסביר מה קרה או לא קרה שם ("מנסים לפגוע בי");
- הוא צריך לקדם איזה פרויקט (זה אני).
אחרי שהחלטת שתופיע בטלוויזיה, אתה צריך לבחור באיזו תוכנית ובאיזה ערוץ תעשה את זה. כאן אפשר
להפעיל שיקולי רייטינג (כמה אנשים יראו אותך ויעבירו מייד ערוץ); יוקרה (כלומר, מעט צופים, אבל אף אחד מהם לא מילא בחג את הכנרת באריזות של מוצרי חלב); התאמה לנושא (קשה לקדם את מופע המחול
הפרובוקטיבי ״עורלות בחשיכה״ בערוץ המורשת); וסימפטיה למגיש (כלומר, הוא נראה נחמד בטלוויזיה,
אבל במציאות הוא כלב בן כלב שאני לא מאחל אפילו לנסראללה להתראיין אצלו).
ובחזרה לסיפורנו. כשקיבלתי את הפנייה להתארח בתוכניתם של צמד המגישים ששמה של הצלע הנשית
בו מתחרז עם תבן ושמו של המגיש הוא כשמה של עיר בירה של מדינה אירופית שחפצה להתנתק מהשוק
האירופי ולא מחכה לחוה אלברשטיין – הסכמתי. אני מסמפט כל אחד מהם בנפרד, ולא היתה שום סיבה
לחשוב שלא יהיה בסדר. הגעתי עם חברי ללהקה דני בסן, ושנינו נכנסנו לחדר האיפור כדי שניראה יותר טוב ממה שהמציאות מאפשרת. כשהתחיל הראיון, צמד המגישים קיבל אותנו בברכה ואז המגיש, שאותו אני מכיר הרבה שנים ומכבד מאוד, התחיל לירות עלינו אמירות ושאלות מרגיזות למדי.
הוא רמז שבעצם אנחנו להקת חובבים, שבוודאי נמאס לנו לנגן אותם שירים שוב ושוב במשך כל כך הרבה שנים ״עד שהם יוצאים מהתחת״, ושאם אנחנו לא חיים את הווי הסקס־סמים־ורוקנרול, מה זה שווה בכלל? המגישה נראתה נבוכה מהמתקפה המשונה, וגם אנחנו ענינו לשאלות באופן נוקב אך מנומס יחסית.
נער הייתי וגם זקנתי, אני לא באמת מתרגש מכל דבר שאומרים עלי, אבל הפעם נראה היה שהאיש, שיש לו
הרבה זכויות בטלוויזיה, נהנה מהפרובוקציה ה״בועטת״ ושאל שאלות ״נועזות״ עד מעצבנות, כדי שהתוכנית תהיה מעניינת והוא ייצא ״מגניב״.
בסיום הראיון ניסיתי להרגיע את עצמי. נזכרתי שגם לי יצא לראיין אנשים בתוכניות טלוויזיה, וייתכן שלעיתים גם אני הייתי חמור חסר התחשבות, שמנסה לצאת ״קוּל״ על חשבון המרואיין, שמפרפר מולי בלחץ.
שכנעתי את עצמי שהעניין מאחוריי, אבל כנראה אינני בן אצולה מאופק ובלתי פגיע כמו שחשבתי. כבר בדרך הביתה קיבלתי כמה שיחות טלפון כעוסות ממקורבים שלא אהבו את הקטע. עניתי להם בצורה בוגרת שהם צודקים, אבל מה שהיה היה ואת הנעשה אין להשיב. כמובן שמייד קפצו לי לראש כל מיני תשובות אלטרנטיביות שהייתי צריך לענות. כולן היו חכמות, חדות, עוקצניות, והפוכות ב־ 180 מעלות מאלה שנתתי בשידור. נכון שלא אמרתי אותן למנחה במהלך השידור, אבל הייתם צריכים לראות אותי יורה אותן באופן מבריק ומדויק לעבר הדשבורד באוטו שלי במהלך נסיעה! גם ראיתי על העיניים של הווישרים שהם התרשמו מכל מילה, עובדה שהם לא העזו לענות לי.
אצל כל בני זוג יש מריבות, שבמהלכן מוטחים עלבונות שמשאירים אותך חסר מענה. אלא שהחיים בצמידות פיזית מאפשרים לך לקום בבוקר שלאחר האירוע, ואחרי 14 שעות של שתיקה רועמת, להגיד לאישה
בלי קשר לכלום: ״לא, כי אמא שלך נורמלית…״
כשבני זוג צעירים ומאוהבים נפרדים אחרי כמה חודשים ואחד מהם מודיע לשני שזה נגמר (״זה לא אתה, זה
אני״, או כל תירוץ אחר שמכסה על העובדה שכבר יש לו מישהו אחר), ייתכן שהצד הננטש והפגוע ימלמל עלבון לא מוצלח, ולחלופין יגיד באצילות שהוא מבין לגמרי, מאחל הצלחה עם הפרטנר, ובטוח שתישארו ידידים. בפועל, כבר באוטובוס בדרך הביתה הוא יפרוץ בבכי מר, יצלצל לאמא שלו ויגיד שהוא רוצה
לגור בחו"ל, ולא יבין איך לא אמר לבת הזוג שלו שהיא ״כלבה בוגדנית, למרות שכלבים הם נאמנים, מה שאומר שבזוגיות הזאת אני הייתי הכלב ואת הקרציה שמצצה לי את הדם והאוברדראפט״.
תזמון זה הכל בחיים. אם יש ילדה בכיתה שאתה אוהב ולא העזת להזמין אותה לסרט, למרות שהיא הראתה
סימנים של מעוניינת, אפשר לתקן את הטעות ולהרים אליה טלפון – אבל לא באיחור של 30 שנה, כשהיא סבתא לנינים ותתקשה לשמוע מה אומרים בסרט בגלל מכשיר השמיעה. תזמון יכול להיות קריטי גם בתחום התעסוקה והעסקים. אמנם לא נכחתי בישיבה שבה הודיע מארק צוקרברג לשותפיו להמצאת פייסבוק שהוא ממשיך עם הרעיון שלהם בלעדיהם, ואין לי מושג מה הם ענו. אני, רק מההלם וכדי לצאת קוּל, הייתי בטח אומר לו שהכל בסדר, לא קרה כלום, ונישאר חברים בפייסבוק. הם, לעומת זאת, שלחו לו עורך דין ולקחו לו 65 מיליון דולר. בדיעבד, כסף קטן.
בבואך להגיב באופן מיידי חשוב לשים לב למכלול המרכיבים של הסיטואציה. אם עמדת ברמזור והנהג
שמאחוריך נכנס בך וריסק לך את המכונית כי היה שקוע בווטסאפ, יש בהחלט מצב שתרצה לצאת ולצעוק לעבר הפוגע שאמו מועסקת בתעשיית המין, ושאתה מאחל לו תאונת דרכים עם קומביין. כדאי רק שתוודא קודם שהבחור אינו איש גדול מאוד שהרגע הגיע מקטטה בבית מלון, וכיסא הכתר פלסטיק שלו עוד לא הספיק להתקרר. אם זה המצב, תגיד שמאוד התרשמת מההופעה שלו בסרטון, הוא כוכב מלידה שכבר מוכן לעשות את קפיצת המדרגה מסרטוני הווטסאפ לסרטים באורך מלא, ולגבי השטות הזאת שקרתה עכשיו בכביש – "שטויות, כנראה נגעתי בטעות במוט ההילוכים ונסעתי אחורה בלי לשים לב"…
.