מה קורה כשאני מגייס את הידע הרפואי שלי – שילוב של תואר בהיפוכונדריה וצפייה בסדרות בית חולים אמריקאיות

התעוררתי משנתי בעקבות מיחושים מרגיזים בבטן. ברגעים הראשונים ניסיתי להסתובב לצד השני, להתכחש להם, לחפף אותם, להגיד שזו טעות בכתובת ושימשיכו לשכן ממול. אבל הם המשיכו להציק, ומצאתי את עצמי ערני ועצבני.
הדבר הראשון שעושה אדם מסוגי זה לחשב את הנזק. לשם כך אני חייב לדעת בדיוק מה השעה, כדי למקם את עצמי על ציר הזמן, להבין כמה שעות כבר הספקתי לישון, ומה פוטנציאל ההפסד והסבל שצפוי עד לשעת ההשכמה המתוכננת. ידעתי שלמחרת יש לי יום עמוס, וחישבתי שאם לא אצליח להירדם בחזרה, ישנתי שעתיים־שלוש בלבד, מה שמבטיח לי יום נטול פוקוס ומלא בפיהוקים, עצבים והמון קפה. הלו"ז הצפוף גם לא יאפשר לי לפצות על עוגמת הנפש בשנ"צ.
בהיתי בתקרה. הבית היה שקט, אבל בתוך הבטן שלי ניגנה להקת כלי נשיפה. בשלב הזה אני בדרך כלל מגייס את הידע הרפואי שלי (שנובע משילוב של תואר בהיפוכונדריה וצפייה בסדרות בית חולים אמריקאיות), ומנסה לתת דיאגנוזה לגבי מקור הצרה. אני מודה שמעולם לא פגשתי את הלבלב או הטחול שלי פנים אל
פנים, ולא בטוח שהייתי מזהה אותם בקיבה חשוכה אבל אני בהחלט מודע לקיומם ויודע שעד עכשיו הם עשו את המצופה מהם באופן יעיל, שקט, צנוע ולא מתבלט. אז למה פתאום הם עושים לי אינתיפאדה בבטן? מה עשיתי להם רע? זה משהו שאמרתי? זה משהו שאכלתי? האם זה קלקול קיבה? צרבת? או הריפלוקס שאני סובל ממנו כבר שנים כשאני שם בפי שקשוקה, מנה פלאפל עם חציל מטוגן, יין אדום או קמפרי תפוזים? אבל לא צרכתי אף אחד מאלו ביממה האחרונה, וגם לא נרשמה אכילה בשעה מאוחרת מדי או הגזמה עם הקפה.
לאחר שהקיבה זוכתה מחוסר ראיות, ומכיוון שאני מכיר היטב את הכבד, הלבלב והטחול שלי ויודע שידם אינה במעל, עברתי לכליות. למרות השעה המאוחרת, זכרתי שהן קשורות איכשהו לשתן, ובצר להן נוטות לשדר כאבים באזור הגב התחתון. זה לא היה האזור הכאוב. המשכתי לחשוד הבא – הלב. האיבר החיוני והערמומי הזה אמנם ממוקם בצד שמאל, והכאבים שלי הם במרכז הבטן, אבל כפי שלמדתי ב"האנטומיה של גריי", לפעמים איבר מסוים מקרין על סביבתו, וכל הסימנים מראים שאני כנראה בתחילתו של התקף לב משמעותי.
עם כל השמחה על האבחון המבריק, החלק העצל שבי התנגד לדיאגנוזה ודרש לספק לעצמי חוות דעת שנייה. התקף לב זה אומר נסיעה למיון באמבולנס או במונית. אמבולנס עשוי להרעיש ולהעיר את כל השכונה ולהוציא לי שם של אדם סיעודי ומתפרק. מונית זה דווקא רעיון לא רע, אם כי במצבי, שיחה על השיר של איסלנד באירוויזיון עשויה להיות מעיקה בשעה זו של הלילה ולהוסיף לכאב הבטן גם מיגרנה קשה. אני יכול כמובן להעיר את אשתי, שישנה לצידי במתיקות, אלא שזה יהרוס גם לה את הלילה ואת מחר, והיא עלולה לקבל את העניין בעוינות. אם העניין יסתיים בפחות ממוות קליני, היא צפויה להאשים אותי בפינוק ובהפרעה לאישה בעת מילוי שעות השינה שלה.
התחלתי לדמיין מה צפוי לי במיון. לשכב שם כמה שעות באבחון, אולי להמשיך לצנתור, ניתוח לב פתוח או מה שהרופאים יחליטו – וכל זה ביום שהוא עמוס בעניינים והתחייבויות, שכבר קבעתי מזמן. בקיצור, ממש לא מתאים עכשיו התקף לב, תחזרו מחרתיים.
החלטתי לדחות את האשפוז ולבדוק איך אני מתפקד בעמידה. קמתי מהמיטה באופן העדין ביותר שאני יכול ויצאתי מחדר השינה על קצות אצבעותיי. הבטן המשיכה בשלה, אבל הגפיים תפקדו באופן סביר. סרקתי את המקרר בלי להזיז פיירקסים שעושים רעש ומצאתי כמה מועמדים לשאיבה מהירה. אבל למרות החשק והידע הרפואי המוגבל, הבנתי בעצמי שקציצות קרות ברוטב עגבניות, יוגורט כבשים וחצי בקבוק יין לבן הם לא בדיוק הדברים שיעכבו את התקף הלב.
בנוסף, המחשבה שנהג האמבולנס יאסוף אותי מהרצפה כשאני בתחתונים ולצידי סיר עם קציצות קרות, לא נראתה לי הולמת את הדימוי הציבורי שלי. עם כל הכבוד למאמצי ההחייאה, הוא עלול לא לעמוד בפיתוי, לצלם אותי ולהעלות לאינסטגרם עם הכיתוב היצירתי "עוד קציצה ועוד קציצה".
החלטתי למצוץ קצת לימון חמצמץ ולהכין לי תה. הפעלתי את הקומקום והקפדתי לעמוד לידו כדי לתפוס אותו על חם בטרם ישרוק ויעיר את כולם. בינתיים נכנסתי לאתרים לחפש המלצות מה עושים במצבי. הגעתי לאתרים של שאלות ותשובות שנראו אמינים ומדויקים כמו הקול של מדונה באירוויזיון. הבנתי שגם המשיבים באתר הם קלולסים עם נדודי שינה כמוני, וכדי לשפר את רמת המקצועיות שלהם, עברתי מייד לספק תשובות רפואיות לכל שואל – בנושאים שנעו מציפורן חודרנית באצבע ועד מה לעשות אם ירדו לי המים בהיריון. בטלוויזיה הקרינו שידורים חוזרים של תוכנית הבוקר של פאולה וליאון. הזוגיות העולצת שלהם לא נראתה רלוונטית ב־3:00 לפנות בוקר, וגם האייטם על מטהר אוויר טבעי שיעזור לריכוז, מתכון לברוקולי ובורגול בשום ולימון ודיון בנושא פוריות במגזר החרדי לא נראו לי מידע שדחוף לי להעמיס על הראש ועל הבטן הכואבת בשעה כזאת.
לשיפור מצב הרוח, שקעתי בהרהורים על מותי המתקרב, ואיך הוא יתקבל בקרב בנות המשפחה. הן יהיו עצובות בהתחלה, אבל בהמשך יש סיכוי טוב שרעייתי תתחתן עם רופא נחמד שהיא הכירה כשהביאה אותי למיון. עוד סיבה לנסוע לבד במונית. הוא בטח גרוש עם שלושה ילדים, ויחד הם יקימו להם מין משפחת בריידי חמודה וייסעו בוואן פולקסווגן להופעות כמו משפחת פרטרידג'. מעניין מה יעשו בפסנתרים שלי. אולי הרופא יהיה גם פסנתרן קלאסי בהכשרתו, שבשונה ממני ממש יודע לנגן יפה מנגינות עם יותר משני אקורדים.
מאחר שהבית שלנו מצויד בכל מכשור רפואי אפשרי שעשוי להועיל ברגעי האמת, החלטתי שזה הזמן לבדיקת לחץ דם עצמאית. אלא שהמכשיר מונח ממש קרוב לראשה של הגברת הראשונה, וחילוצו היה עלול להעיר אותה, ואז להגביר מאוד את לחץ הדם שלה, בעיקר באזור הראש.
התקרבתי על קצות האצבעות ושלפתי את המכשיר. עיניה של רעייתי היו פעורות לרווחה. התנצלתי שהערתי אותה, אבל היא מלמלה שהיא ערה כבר שעה ומודעת לכל פעולותיי ברחבי הבית. "שמעתי אותך קם, צופה בפאולה וליאון, מרתיח קומקום שורק, פותח מקרר ומחלץ לזניה". התנצלתי, אם כי הבהרתי שלא הזזתי את הלזניה אלא את הקציצות. חזרתי למיטה, ותוך דקה כבר ישנתי כמו תינוק. אשתי כבר לא הצליחה להירדם עד הבוקר.
בבוקר קמתי והלכתי לרופא, מוכן לשמוע את הגרוע מכל. בסיום הבדיקה הוא אמר שיש לו בשורה טובה ובשורה רעה. הטובה – לא נמצאו ממצאים קרדיולוגיים. הרעה – תצטרך לעבור בבית מרקחת ולקנות קרבוסילן…