בריחת המוחות מעסיקה את הגורמים הרלוונטיים בישראל מחקר חדש מזהיר שלהגירה של עשרות אלפים יכולות להיות השלכות קטסטרופליות על המדינה כולה
הישראלים המשכילים ביותר ובעלי הכישורים החיוניים ביותר להצלחת הכלכלה הישראלים מהגרים לחו"ל בקצב גובר והולך – כך טוען הכלכלן פרופ' דן בן־דוד במסמך מטעם שורש", מוסד למחקר כלכלי־חברתי שהוא עומד בראשו. בן־דוד מזהיר כי מדיניות ממשלת ישראל מרחיקה אותם, במקום שתמריץ אותם להישאר בארץ או לחזור אליה.
בן דוד בחן את שיעורי ההגירה מישראל לחו"ל (בעיקר לאמריקה), והתמקד בשלוש אוכלוסיות: חוקרים באקדמיה, רופאים ועובדי תעשייה בתחום ההיי־טק. אלה מונים יחד פחות מ–130 אלף מתושבי ישראל – רק 1.4% מאוכלוסיית המדינה. למרות מספרם המצומצם, יתרון האיכות של המשק הישראלי נשען עליהם וממדי ההגירה לחו"ל בקרבן צריכים להטריד את מקבלי ההחלטות. "בגלל גודלה השברירי של קבוצה זו, לעזיבת מסה קריטית מתוכה – גם אם מדובר בכמה עשרות אלפים יכולות להיות השלכות קטסטרופליות על המדינה כולה", אומר בן־דוד.
בן־דוד, מרצה באוניברסיטת ת"א, חוקר כבר שנים את תחום בריחת המוחות מישראל. הפעם הוא מתמקד בהגירה לארה"ב, שהאוניברסיטאות בה "נמצאות בפסגה האקדמית באופן כמעט בלעדי", לדבריו. הוא בחן את 40 המחלקות המובילות באוניברסיטאות בארה"ב בשישה תחומים: כימיה, פיזיקה, פילוסופיה, מדעי המחשב, כלכלה ומינהל עסקים. במחלקות למדעי המחשב בארה"ב, מספר אנשי הסגל הישראלים הוא 21% ממספרם בישראל, במחלקות לכלכלה 23% ובמחלקות למינהל עסקים השיעור מזנק ל-43%. "בכמה מהמחלקות המובילות למינהל עסקים בארה"ב יש מספרדו־ספרתי של אנשי סגל ישראלים", כותב בן־דוד.
ההבדל בין התחומים טמון, להערכתו, בפערי שכר. בתחומי מדעי המחשב, הכלכלה ומינהל העסקים, המשכורות במגזר הפרטי בארה"ב גבוהות יחסית, ובהתאמה לכך האוניברסיטאות האמריקאיות מציעות לחוקרים בתחומים אלה שכר גבוה. לעומת זאת, האוניברסיטאות הציבוריות בישראל משלמות שכר זהה ללא קשר לתחום. גם בקרב כלל אוכלוסיית העובדים, ולא רק בקרב חוקרים באוניברסיטאות, פער השכר לטובת ארה"ב מתרחב ככל שעולה רמת ההשכלה.
ההגירה מישראל דווקא אינה ערה במיוחד בשנים האחרונות – לפחות עד 2016, השנה האחרונה שנתוניה פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מספרם של העוזבים (ישראלים שיצאו לחו"ל ושהו שם שנה ברציפות) ב-2016 היה הנמוך ביותר מאז תחילת שנות ה-90. אבל אף שבקרב כלל האוכלוסייה לא נרשם זינוק בהגירה מישראל, בן־דוד מודאג מהמצב בקרב המשכילים. שיעור העזיבה גדל ככל שהמוסד האקדמי נחשב יוקרתי יותר. למשל, מבין מי שקיבלו תואר ב–2010–1980 מהמכללות להוראה, רק 1.8% עזבו את ישראל (ושוהים בחו"ל שלוש שנים ברציפות לפחות). לעומת זאת, בקרב בוגרי האוניברסיטאות בתחומי מדעי החברה והרוח, שיעור העוזבים עולה ל-6.7%; ובתחומי המדעים המדויקים וההנדסה, הוא מזנק ל-9.2% – "ואלה האנשים החיוניים ביותר לעתיד המשק", טוען בן־דוד.
מקור נוסף לדאגה הוא הזליגה של רופאים ישראלים לחו"ל. המחסור במשאבים להכשרת רופאים בישראל מביא לכך שנתח גדל והולך מהישראלים המעוניינים ללמוד רפואה, עושים זאת בחו"ל – ורבים מהם אינם חוזרים לישראל לאחר לימודיהם. בארה"ב לבדה עבדו ב-2016 כ-3,500 רופאים ישראלים. כשבוחנים את מדינות המוצא של הרופאים הזרים העובדים כאן מתברר כי רק בריטניה, קנדה ומקסיקו עוברות את ישראל, בדירוג לפי מספרים מוחלטים – אלא
שאוכלוסיותיהן גדולות בהרבה מזו של ישראל.
"העדיפויות הלאומיות בישראל מובילות לשיעור עזיבה גדל והולך של הישראלים המשכילים ביותר", טוען בן־דוד. "תמריצים כאלה ואחרים אינם מספיקים כדי לשנות את זרימת המוחות ממדינה ההולכת ומתרחקת מהעולם המפותח". רשימה של גורמים התורמים, לטענתו, להגירה מישראל: השכר הנמוך, הנלווה לפריון הנמוך בישראל; יוקר המחיה הגבוה, ובייחוד יוקר הדיור; ונטל מס ההכנסה על שני העשירונים העליונים בהתפלגות ההכנסות, הגבוה בכמחצית מבארה"ב. שיעור העזיבה גבוה במיוחד, לדבריו, "בקרב אלה שישראל זקוקה להם יותר מכל, החל במהנדסים בעלי ההכשרה הטובה ביותר, דרך הרופאים, ועד החוקרים האקדמיים הנחוצים כל כך להבטיח את מקומם של המדינה – והדורות הבאים של הסטודנטים – בחוד החנית של הטכנולוגיה והידע".
מה אפשר לעשות? בן־דוד סבור כי השקעה בהשכלה ובתשתיות יכולה להוריד את שיעורי העוני בישראל, שהם מהגבוהים במדינות המפותחות, לתרום לצמיחת המשק, ולעודד ישראלים להישאר בישראל. ייתכן אפילו שהיא תתחיל למשוך בחזרה את מי שעזבו את המדינה.
