לילות הוואלי: אין כמו מועדון ספיר במערב העמק בשעות המאוחרות של ימי חמישי... - Shavua Israeli

ביקור בהפנינג השבועי של מיכל בונה ומשה היפה בוודלנד הילס * מסיבה כנענית במועדון פרסי עם עשן סיגריות והאמר לימו בחוץ ומגוון עינטוזים וסיפורים עסיסיים בפנים * כתב וצילם: מיכה קינן

כבר מאוחר בלילה. קר מאוד בשדרות ונטורה במערב סן פרננדו ואלי. אנחנו מחוץ למועדון "ספיר" בוודלנד הילס. אצל רוב המבלים רק האלכוהול שבדם מצליח להפשיר את הגוף המצטמרר. כמה חבר'ה עומדים בחוץ; חבורת ישראלים פולטים עשן בשרשרת בהפסקת סיגריה מהחפליאדה הסוערת הנערכת בפנים. האירוע: מסיבת יום הולדת של ג'קי, ישראלי שהיגר מהארץ לפני שנים ארוכות, עשה הון בשיפוצים ובנדל"ן, התחתן והתגרש ואז מצא את ג'ניפר, בח"ל בלונדינית יפהפייה שהתגיירה למענו.

כמו בכל חמישי בלילה המתקיימת מסיבה כנענית נוצצת במסעדה-מועדון הפרסי האותנטי. התחושה היא בדיוק כמו בארץ, עם החברה והתלבושות והמוזיקה המזרחית, רק שבפנים אסור לעשן. אם במועדון באשקלון היו מודיעים לחוגגים שאסור להם לעשן היו כבר עפות מכות אש לפקחים שיבואו לרשום דוחות. אבל אצלנו הישראלים באנג'לוסיה לא מתחכמים. אולי האמריקאים לא כל כך חזקים בטרור עולמי, אבל אם יש משהו שהם יעילים בו זו מלחמת שמד אמיתית בציר הרשע של המעשנים. בשדרות וונטורה הודיעה לי אישה גבוהה ורזה בלי סנטר וגבות אבל באדיבות שאסור לעשן בציבור. אפילו ברחוב פתוח אסור להדליק סיגריה. הקנס, שתדעו, כבר עומד על 20 דולר. למזלנו אנחנו כרגע במרפסת של המועדון ולא נחשפים לרחוב ולמכשפת הסיגריות השדופה, כאן מותר לעשן בחינם, בינתיים.

בצמוד למועדון מגרש חנייה ענק. הישראלים מגיעים ומחנים בכבוד את צי רכבי הפאר שלהם. רואים שם ג'יפ 'האמר' לימוזינה, ששייך לניסן מהלימוזינות. זו מיני משאית מאובזרת בצורת שיכון רכבת ארוך, שחורה ונוצצת על גלגליה, חלונות כהים, פרוות, פלזמות, מערכת סטריאו משוכללת שיכולה להרים דיסקוטק בנמל תל אביב וספות ארוכות מעור צבי צעיר במושב אחורי. אין ספק שלנו, שירדנו מהמולדת לא מזמן, זה יכול היה להיות תחליף הולם לדירת סטודיו ממוצעת בתל אביב.

למבלים ב'ספיר', החיים מעולם לא נראו נוצצים יותר באותו הרגע. ולמרות זאת, אולי בגין האלכוהול, אולי בגלל הציונות של משרד הקליטה והבית הישראלי, ברם, באכסדרה בפינת העישון, צחי אמסלם, אחד מעמודי התווך, מודיע שהחליט לחזור לארץ. צחי רק בשנות הארבעים לחייו, מלא חשמלים ואנרגיות כמו חפ"שניק טרי מהצבא. כבר יש לו הכל. חיי בסטייל, סטיפות של כסף, בית מהמם באנסינו, מכונית סלון בנטלי ואישה מסודרת עם מזונות לפני שיעלה על המטוס בחזרה הביתה. צחי: "יאללה חאלאס, מספיק, ראיתי הכל, טעמתי, עשיתי לביתי, הגיע הזמן לקפל ולארוז. נמאס מכל העניינים כאן אני כבר מת לחזור לארץ. אולי יצא לי לטייל בעולם כל כמה חודשים, אבל בסוף אני רוצה לחזור לישראל. אין כמו בארץ; יש שם המסעדות הכי טובות, הבחורות הכי יפות. אין כמו ישראל", הוא מתלהב וזורק את בדל הסיגריה למדרכה.

ישראלית שחורדינית (בלונדה עם עבר שחור) חוגגת גם היא עם סיגריה ביד ומחשוף עמוק ומרטט. היא מספרת שהיא 'מתעסקת' בנדל"ן, מנסה לפתות אותי לבוא לראות איזה בית בחוף מאליבו. בהזדמנות, הבעלים גוסס ואישתו רוצה לעבור לקונדו בווילשייר. אני מראה סימני רתיעה נחושים אבל היא מאנפפת לי בקול סקסי חשוד: "או-קיי, לפחות תן לי למכור את הבית שלך. כמה הוא שווה?". "שני מיליון דולר", אני עונה לה בלי למצמץ. "אני אשיג לך שני מיליון ומאה אלף. איך אני?". "לא יודע, צריך לחשוב על זה", אני נלחץ. השחורדינית מזהה הזדמנות ובשיניים צחורות היא פוערת חיוך פתייני ואחרכך פותחת עוד קצת את הריצ'רץ' של מחוך העור הצמוד שלה. "אני עדיין לא בטוח", אני אומר לה, אבל אני אוהב את הטקטיקה שלה –היא מנצלת את העדיפות הגיאו-בוטנית שלה, ככל שהריצ'רץ' יורד, היא מעלה את המחיר. אין מה לומר, מפתה למכור את הבית שלי.

בעצם, נזכרתי, אין לי בית.

על הבמה שופעת מיכל בונה בצלילים מזרח תיכוניים בליווי בוזוקי של לילו הוירטאוז. מת עליה,על מיכל; שרה בשמונים שפות, במאתיים סגנונות, והקול ערב ונעים ועושה חשק לימים של מועדון 'אריאנה' ביפו. עוד רגע יעלה אריס סאן לבמה, אבל בינתיים עולה פיני כהן ומשה קבסה והחגיגה תופסת אנרציה. אנחנו מענטזים ומעכסים במרץ. אני מסכית את אוזני לשמוע את משק כנפי העלמה שמולי, אבל אני שומע רק את הבומפ פם בומפ פם שעושה החזה הכלוא שלה ומהצד אני רואה את החבר שלה מפצח גרעיני עפולה בעצבנות. צריך לעבור הלאה, אני מחליט בשיקול דעת רב.

בינתיים מתקרב משה היפה עם אישתו העוד יותר יפה ברידג'יט ובחיוך כובש זיתים הוא מגיש לי כוסית עראק זאחלאוי מדאון טאון טיחחואנה. כולם מבקשים להצטלם. מתחילים להתקרב אלי באופן טקטי לבל יצאו מהתמונה. המצלמה שלי מתקתקת, האדרנלין עולה וכולם מפזזים בהתרגשות גוברת והולכת. ישראלים, זה ידוע, אוהבים להיות מונצחים בשימחתם.

אווה אילוז משגיחה על הכניסה, שלא יתחמקו לה התורמים הפוטנציאלים. "אני רק רוצה לראות אם החבר'ה שלי הגיעו", נדחף אחד. אילוז חוסמת את המעבר באומץ ובתקיפות. "הכניסה בתשלום יא חביבי", היא מכריזה,"אפילו רק בשביל שאלה אחת. זה לא קופת חולים פה!".

"תגיד לי, איך ביבי לא מתבייש?", שואג לעברי דודי ישראל ויורה סדרת שאלות חסרות תשובה: "איך הוא לא הולך הביתה? למה לא מדיחים אותו? איך הוא מרשה לשרה לקנות ג'מבו והיכל ראשי הממשלה במיליארדים? אנשים בארץ מבינים בכלל מה זה עושה לתדמית שלנו בעולם? תגיד לי, כולם בישראל השתגעו שם לגמרי?".

"לפני 17 שנה הגיעה המשפחה שלי", הוא ממשיך וצועק לי באוזן," בהתחלה בא הדוד שלי, עם ארבעה ילדים, לוואלי, הקימו עסק משפחתי של כספות, מנעולנים, עבדו קשה, הרוויחו טוב, התקדמו לחיים טובים עם הרבה שלווה. הילדים גדלו כאן אבל חזרו לשרת בצבא, אבל אחרי השרות חזרו. עכשיו יש להם כבר נכדים בוואלי, שבט שלם התפשט בכל לוס אנג'לס. אבל הם מגיעים לארץ לערוך את הברמצוות של הילדים והנכדים".

אני ניגש לציפי ציפורן, סלבריטית ידועה בוואלי, והיא מסבירה לי על רגל אחת (השניה רוקדת) את הפרינציפ של החלום האמריקאי. "אין חוכמות באמריקה, מי שהיה מצליח בארץ מצליח גם כאן. מי שמשחק משחקים יעוף גם מכאן, יעיפו אותו לכל הרוחות. זו מערכת שמכוונת אותך ללכת ישר, לשחק לפי הכללים .אם אתה מזייף, הלך עליך, אין חוכמות. הם יודעים לדפוק אותך במקום הכי כואב, בכיס.

"אם תחפף או תעשה עוקץ אחד, הם אומרים לך – 'או-קיי, דפקת אותנו פעם אחת, אבל זה לא יקרה שוב'. אחר כך אתה מסומן לכל החיים ולך תצא מזה. לא ימכרו לך כלום בלי קרדיט. אם ימכרו לך באשראי, יקרעו אותך בריבית רצח. עכשיו בעסקים לוקחים ארבעה-חמישה אחוזים, לך ייקחו 29 אחוז ריבית. אין הצעה יותר טובה אצל מישהו אחר. אתה טועה, כי יודעים עלים הכל זה מופיע במספר הסושיאל סקיוריטי שלך. אם ליכלכת, זה כתם לכל החיים". כל התורה כולה על רגל אחת.

אז מה היה לנו? עישונים, צחוקים, ריקודים, חפלה,קואוצ'ינג, עסקים וקצת תרבות מזרח תיכונית..הו מה יפים לילות הוואלי בלוס אנג'לס הישראלית.