מאירועי השבוע האחרון:הרגשתי לחלוטין "בבית" לנוכח חביבותה של השותפה לדירה. "אני מתקלחת ואז נראה,טוב?" היא כיוונה אותי אל ארון המגבות.
צנחתי לתוך המיטה הזוגית של דנה. התעוררתי רק כשהיא ליטפה את פניי בדאגה "את בסדר מותק? ישנת המון שעות וחששתי שאולי את לא מרגישה טוב"
התרוממתי לישיבה ונחתתי שוב.כל שריר בגופי כאב,התכווצתי מקור.
"כנראה שאני באמת לא מרגישה משהו,אכפת לך שאני אשאר במיטה?" מלמלתי לעברה. חשתי בחום הגוף מטפס ברעידות בלתי רצוניות.
דנה מיהרה לארון ושלפה ממנו שמיכה עבה נוספת. היא כיסתה אותי עד הצוואר והתיישבה לצידי "בטח שזה בסדר,מה את נורמאלית? יש לך חום מטורף!איזה מזל שאת כאן,אני אטפל בך".
קדחתי כל הלילה. לפנות בוקר, כשאור עמום חדר מבין התריסים הוונציאנים שעיטרו את חלונות החדר, הרגשתי שנשבר החום וזיעה כיסתה את גופי.
הגחתי מן המיטה החמה,דנה שכבה לצידי נתונה בשינה עמוקה. בדממה סגרתי אחריי את דלת החדר ומיהרתי למקלחת.
ירדתי אל המטבח לחפש אחר קפה מעורר של בוקר, קימברלי ישבה ליד שולחן האוכל,לוגמת קפה פילטר מהביל.
"הכנתי קנקן מלא, את מוזמנת.איך את מרגישה? מאד דאגנו לך אתמול"
"אני בסדר,עבר עלי לילה מיוזע אבל עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני מניחה שהיום זה כבר לא יום חופש שלך נכון?" שאלתי בחיוך מתנצל.
"לא מותק, היום רגיל אבל כשאחזור לקראת חמש, נוכל לצאת לקניות או מה שיתחשק לך. דנה עובדת עד מאוחר היום לדעתי" סיכמה קימברלי באחריות.
"אני אמתין לך ונעשה משהו,איפה אני יכולה לעשן עם הקפה?"
כשיצאו מפתח הדלת, ריחפתי בדילוגים אל המטבח ומזגתי לעצמי עוד כוס קפה חמימה. שלפתי סיגריה מן החפיסה ויצאתי אל החניה האחורית שקימברלי הפכה לפינת עישון חביבה, עם ספות,שולחן קפה ומאוורר תעשייתי עצום,שהתאמץ להפיג את החום הבלתי אפשרי של העיר המדברית.
תפסתי מקומי על אחת הספות. הבחנתי בחסרונו של הסלולארי שלי אך העדפתי לשבת וליהנות מן השקט. כשסיימתי ללגום מן הקפה ,קמתי וקרבתי אל המאוורר. "אלוהים אדירים, איזה חום מזעזע" סיננתי לעצמי.
סיבוב מהיר של ידית הדלת העגולה שינתה את התנאים ברגע,אני נעולה כאן!
לקחתי נשימה עמוקה וקרבתי אל הדלת בניסיון חילוץ נוסף שעלה בתוהו. דלת הברזל הכבדה שסגרה על החניה הייתה ידנית, קימברלי הייתה היחידה שהצליחה בהזזתה,נזכרתי בשיחתנו מן הערב הקודם. חיפשתי אביזר חד שיסייע לי לנסות ולשבור את המנעול. כחצי שעה מאוחר יותר ,כשאני מכוסה זיעה וחסרת נשימה, החלטתי להלום בדלת הברזל ,בתקווה לסיוע חיצוני. השכונה השקטה בה התגוררה דנה, הפכה לסיוט בלתי אפשרי בבוקר ההוא.
לא נשמע ולו רחש של עגלת תינוקות,מכונית חונה,נביחת כלב או שקשוק הקטנוע של הדוור. השעון על הקיר הראה 9:30. "הן יחזרו הביתה בעוד 8 שעות לפחות,אני לא אחזיק מעמד" מלמלתי לעצמי. קרבתי ונשכבתי אל מול המאוורר, סחרחורת אדירה ותחושת עילפון הלכה וסגרה עלי. עצמתי את עיניי והתפללתי
" אלוהים, אם אני אמורה לצאת מכאן בחיים,בבקשה תן לי סימן.."
המשך בשבוע הבא…..
2 תגובות
וואו איזה סיפור ואת ממש גיבורה מנסה להיות רגוע אני מזמן הייתי נכנסת לפחד נוראי אבל את משהו מיוחד. אין לי סבלנות להמשך הפרק הסקרנות שלי לא תיתן לי מנוחה עד שיהיה פרק נוסף.
את מדהימה בגדול אהבתי.
ערב טוב !!!!
===================
לסיפוריך אין סוף למתח שאני מחכה בכל פרק נוסף . אני מרגיש שזה אנרגיות מיוחדות שזורם אצלי בגוף כל פעם מחדש. אז יקירתי תמשיכי שנים על גבה שנים לכתוב ולרגש את כולם . את מדהימה . אוהב אותך כאילי שהכרתי אותך תמיד. ערב מקסים שיהיה לך ….