כל זאת אפילו לא על קצה המזלג, והתגובה אחידה: ״חופש אקדמי!״ בשמו הכל מותר, בעיקר לנסר את הענף עליו יושבים מעל לתהום. ראשי האוניברסי- טאות מודעים לאשר קורה תחת השגחתם אך טוענים ש״ידיהם כבולות״ (כך לדוגמא פרופ׳ רבקה כרמי בביקור בלוס אנג׳לס בו היא סירבה להפגש אלא עם התורמים הגדולים ביותר, להסביר להם שאין ממש קביעת הקריאה לחרם).
אנו מתנדנדים על חבל דק מאד, בקושי מצליחים לשמור על שיווי משקל. תנועת החרם צוברת תנועה, ולמרות שאין אנו מרגישים את המכות על בשרנו ממש מבחינה עסקית או אפילו אקדמית), השנאה כלפי היהודים והישראלים כולם – אלו התומכים בחרם, אלו המתנדנדים ואלו הפועלים נגדו – מרימה ראשה וכבר הרקיעה שחקים. לא רחוק היום וכולנו ללא יוצא מן הכלל נרגיש את המשמעות האמיתית של מה שקורה.
הזדרזו האוניברסיטות והוציאו מכתבים לתומכיהן עד כמה הן נאבקות בתנועת החרם. כשאני קורא את אותם מכתבים שאספתי לי לאוסף נפלא והזוי ביותר, אני מבחין בתחרות שעיקרה מי עושה יותר להלחם בתנועת החרם. כמובן שהכל מס שפתיים ותו לא, הלא התנועה צמחה לה באוניברסיטת תל אביב, הקרקע הוכשרה באוניברסיטת בן גוריון, והאוניבר- סיטה העברית כמו גם בת דודה מהכפר, אוניברסי- טת חיפה, לא ישבו בחיבוק ידים. בטכניון ובמכון ויצמן קצת יותר מרוכזים במדעים המדויקים, וההגיון הבריא עדין שולט.
פרופסור למשפטים באוניברסיטת ת״א שלחה את ההודעה הבאה לסטודנטים שלה: ״מתוך כבוד לפלסטינים שנטבחו בעזה, אני מכבדת את הקריאה לשביתה כללית; שיעורים ושעות קבלה מבוטלים״
כמה אני מתמוגג, איך האוניברסיטאות ״נלחמות״ בחירוף נפש עז בתנועת החרם. רק שאז מוגנב לאוזני שבאוניברסיטת תל אביב הוחלט שלא לנגן את המנון מדינת ישראל בטקס סיום, שמא יעלבו להם סטודנטים ערבים-ישראלים (אין בעיה שסטודנטים יהודים-ישראלים יעלבו אם לא ינגנו את ההמנון הלאומי), זאת לאחר שלפני מספר חודשים קראו שם לאינתיפדה ולאחרונה ביטלה פרופסורית את השיעורים לאות הזדהות עם העזתים הנטבחים ע״י חיילי צה״ל בהנאה.
איתן מאיר, האחראי על יחסי חוץ של ארגון ״אם תרצו״ מרחיב על שתי דוגמאות מני רבות:
״בדצמבר שעבר, סטודנטים באוניברסיטת ת״א קראו בגלוי לאינתיפאדה ולאלימות ברחבי הקמפוס. לא ננקטו צעדים נגד הסטודנטים. סרטון בן שתי הדקות פשוט מפחיד. עוד יותר מפחיד לחשוב שהמדובר בהפגנה בתוך מדינת ישראל. הכי מפחיד הוא כשמבינים שלמרות שיש הבדל בין ״חופש דיבור״ ל״דיבור שנאה״ אין הדבר מיושם בארץ. ארה״ב, לעומת זאת, ההבדל הובהר בחוק וקיימים חסמים לגבי ״חופש דיבור.״ מסתבר שלא הכל מותר״.