האקטיביסט מלוס אנג'לס ניצב בחזית המאבק למתן חופש דיבור בקמפוסים של אמריקה * ועושה זאת עם כיפה שחורה על הראש / מאת גל שור
מאז שגיליתי אותו אונליין, לפני כשנה, אני מודה ומתוודה: בן שפירו עושה לי את זה. בגיל 33, יש לו מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות, הוא ידוע כאחד הדוברים המובהקים והמבריקים של הזרם הקונסרבטיבי באמריקה, וברזומה שלו גם כלולה משרת עורך ראשי באתר ברייטבארט אותו הקים סטיב באנון, יועצו של הנשיא טראמפ.
שפירו נולד בלוס אנג'לס ולמד בבית ספר היהודי-אורתודוקסי YULA ("ישיבה יוניברסיטי"). הוא סיים תיכון בגיל 16, לאחר שקפץ שתי כיתות ונחשב כמחונן. בגיל 20 סיים בהצטיינות תואר ראשון במדעי המדינה ב-UCLA ובגיל 27 קטף תואר במשפטים באוניברסיטת הרווארד. הוא הוסמך לעריכת דין בקליפורניה ובין השאר מעניק ייעוץ משפטי בנושאי מדיה.
שפירו נשוי לאחת משלנו, מור (טולדנו לשעבר), ישראלית ממוצא מרוקאי. הוא אב לשניים; בנו הצעיר נולד בשנה שעברה ובתו, ליה, נולדה ב-2014 עם מום בלב, וחייה ניצלו בניתוח לב פתוח ע"י הרופא שביצע ניתוח דומה בבנו של מנחה תוכנית הלילה ג'ימי קימל.
שפירו כבר הספיק לכתוב 7 ספרים. האחרון – Bullies: How the Left’s Culture of Fear Silences Americans, ניצב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. בספר אחר הסביר איך התעשייה ההוליוודית מייצרת תעמולה ליברלית-שמאלנית במסווה של תוכניות כמו "רחוב סומסום". אחד מהסרטונים הכי מפורסמים של שפירו ביוטיוב מראה את נאומו המבריק בן הדקותיים בדיון שערכה בשנה שעברה מועצת התלמידים של UCLA בהצעה להטיל חרם על ישראל. התומכים הפרו-ישראלים באולם קמו ממושביהם ופצחו במחיאות כפיים סוערות, וההצעה נדחתה ברוב דחוק 5-7.
כיום, שפירו הוא העורך הראשי של The Daily Wire, אתר חדשות ודעות. בנוסף הוא מספק אונליין תשדיר למנויים בשם “The Ben Shapiro Show”, שהוא הפודקאסט הקונסרבטיבי הפופולרי ביותר בארה"ב. באתר הפייסבוק שלו מראה שפירו כשרונות נוספים, כמו נגינה בכינור של המנגינה הפותחת של הסדרה "משחקי הכס".
שפירו הוא עילוי; גם מתנגדיו החריפים ביותר יודו בכך. הוא רהוט, שנון, מהיר מחשבה, בעל חוש הומור ובעיקר – נואם בחסד המספק עובדות, סקרים, מחקרים וגם ציטוטים מהתנ"ך כדי להילחם באג'נדה האולטרה-ליברלית שמכה שורשים לאורכה ולרוחבה של היבשת בחסות הפלג השמאלני-קיצוני של המפלגה הדמוקרטית, המדיה והעליתא האקדמית במדינה. שפירו ניצב בשנים האחרונות בחזית המאבק למתן חופש דיבור והשמעת רעיונות ואידיאולוגיה קונסרבטיבית בקמפוסים האמריקאים.
עוד לפני בחירתו של טראמפ לנשיא (שפירו, אגב, נמנה לפני הבחירות על מבקריו החריפים), הוא הירצה באוניברסיטת ברקלי, מהמעוזים האקדמיים הידועים של השמאל האמריקאי: "נאמתי בברקלי באפריל 2016; לא היתה אלימות, וגם לא הפגנות קולניות", הוא מספר בטור שפירסם בשבוע שעבר ב"ג'ואיש ג'ורנל". "במקום זאת, שוחחתי עם כמה מאות סטודנטים שרבים מהם לא הסכימו איתי. האירוע היה לבבי, ידידותי ומהנה. בשבוע שעבר הודיעה UC ברקלי שהיא לא תוכל להבטיח מקום לנאום המתוכנן שלי בספטמבר. גורמים רשמיים אמרו כי אין להם מקום זמין בתאריך המדובר, ולאחר מכן לא סיפקו תאריכים חלופיים. רק אחרי הסערה הציבורית שקמה עקב כך הם התחייבו לאפשר לי לדבר בקמפוס וגם לכסות את העלות הרלוונטיות".
מה השתנה? בין אפריל 2016 ליולי 2017, חוותה ברקלי כמה מחאות אלימות קשות שנערכו על ידי מתנגדי הנשיא דונלד טראמפ. בפברואר 2017, אמור היה מילו יאנופולוס לדבר בקמפוס. מפגינים נגד הפאשיזם, לכאורה יחד עם כמה מתלמידי ברקלי, התנגשו עם כוחות הביטחון במקום, החלו להרוס רכוש ולהצית דברים, והציבו סיכון ביטחוני רב מדי כדי שהאירוע ימשיך כמתוכנן. באפריל 2017, ביטלה הנהלת אוניברסיטה אירוע עם הסופרת והפובליציסטית הימנית אן קולטר, והעבירה את התאריך והמקום לאירוע, בטענה שהאוניברסיטה "לא הצליחה למצוא מקום בטוח ומתאים". הליך קבלת ההחלטות של ברקלי, כותב שפירו, הפך נפוץ ברחבי היבשת. ככל שהסטודנטים והמפגינים-שמאלנים הופכים ליותר ויותר אגרסיביים , מנהלי האוניברסיטאות נראים כמוכנים להיכנע והעניק להם ויתורים, עד וכולל ביטול אירועים שמכעיסים את המפגינים.
שפירו: "כשדיברתי בקאל-סטייט בלוס-אנג'לס בפברואר 2016, ניסתה ההנהלה לבטל את האירוע על הסף; בכל אופן, הגעתי. המפגינים חסמו את הכניסות ותקפו תלמידים שרצו להגיע לאירוע; לבסוף הם הפעילו את האזעקה במקום. כשדיברתי באונ' ויסקונסין, הפריעו המפגינים לנאום בניסיון להשתיק אותי. כשביקשתי מהמשטרה לפנות את המפגינים, הם השיבו שההנהלה אמרה להם שאם הם יעשו זאת, הם יצטרכו לסגור את האירוע לחלוטין".
שפירו מתוכנן לנאום בברקלי בחודש ספטמבר הקרוב. בשבוע שעבר העיד בקונגרס בדיון על התרבות המיקרו-אגרסבית המתנהלת כיום בקמפוסים. "אנחנו לא יכולים לנהל שיח פוליטי אם אנחנו מתכוונים לתייג את הטיעונים של הצד השני בצורה של ברוטליות, כדי למנוע ממנו ביטוי בכל מחיר", הוא כותב. "זה רק מעודד את האלימות כתגובה רציונלית למילים.
״יתר על כן, התרבות המיקרו-אגרסיבית, שהגיעה לשיאה בפרעות השמאל בקמפוסים ובמיומנות הניהולית, יוצרת כאן דור של אנשים לא בריאים…. נהיה מדינה טובה יותר אם נעצור את הקידוד, נילחם באלימות ונתחיל שוב להקשיב זה לזה".
