יום ראשון בערב. בירושלים, קתי ליבוביץ', פילנטרופית מלוס אנג'לס, השתתפה בעצרת בכותל. אבי ליברמן, קומיקאי יהודי-אנג'לוסי המופיע דרך קבע למען ארגוני צדקה יהודים וישראלים, היה בדרכו חזרה מהארץ ללוס אנג'לס וסיפר לי על העצרת בכותל. נציגים מקומיים משלנו – כולנו איש אחד. בעוד כאן מתקבלים אי-מיילים במהלך סוף השבוע על תחרות זמר וכשרונות נהדרים, מניו יורק מתקבל אימייל על עצרת תפילה למען שלושת הנערים החטופים. העברתי אות הלאה. נראה היה לי שאנחנו יכולים ללמוד מהקהילה הישראלית בניו יורק,
לא עברו שתי דקות וקיבלתי תשובה מהקונסול הכללי של ישראל בחוף המערבי: "9:15 בית יעקב" (בית הכנסת בית ג'קוב שעל שדרות אולימפיק בבורלי הילס). לא רק בניו יורק התארגנו מיד לאחר השבת, גם כאן בלוס אנג'לס.
ללא פרטים נוספים שלחתי הודעה לאנשים שגרים בסביבה – מרחק הליכה או נסיעה קצרה. אפילו דובר צה"ל שיפר את יכולותיו התקשורתיות ובשבת בצהרים לפי שעון לוס אנג'לס שלח מסר באי-מייל, שכלל פוסטר של שלושת הנערים החטופים.
מסתבר שארגונים גדולים ומשופעים בכספים עברו את סוף השבוע וחיכו עד יום שני בבוקר, אז הוצפתי באי-מיילים מהימין (עוד מעט יגיעו גם הבקשות לתרומות) ומהשמאל (בעיקר מס שפתיים ריק מתוכן ממשי). אך הם, דומני, קצת באיחור. למה דומה הדבר? למשטרת ישראל שמשך חמש שעות לא ביצעה את נוהל חניבעל. סיבות ותירוצים למכביר, העובדות מדברות עבור עצמן. דווקא בשל כך התפעלתי מהיוזמה הניו-יורקית ומצאתי לנכון ליידע רבים עליה.
בשתי דקות לתשע היו במקום שישה אנשים, ואני ביניהם. לא הבנתי למה דווקא תשע ורבע בערב, והוסבר לי שזה יום האב, טקסי סיום בית ספר ומרובות השמחות, והמארגנים נאלצו לקבוע את הארוע לשעת ערב מאוחרת. והנה התחילו לנהור אנשים פנימה. שלוש מאות, ואולי אף יותר, והאולם התמלא כפי שהוא מלא אך ורק בימים נוראים. גברים במרכז, מהבמה עד לשורה העליונה מעלה הגבעה. משני הצדדים עזרת הנשים גם היא מלאה מפה לפה. ובין כולם נערים ונערות, בני אותם הגילאים של החטופים. קהילה שלמה התלכדה לה יחדיו – קהילת הכיפות הסרוגות של פיקו-רוברטסון.
נזכרתי בכאב בעצרת שארגן ידידי שלמה מירויס, שליח בני עקיבא בלוס אנג'לס, לזכר חמשת בני משפחת פוגל הי"ד שנרצחו על ידי שני פלסטינים. נזכרתי באמו של אחד הבחורים-שונאי-היהודים שנשבעה שבנה היה בבית, שאצלם לא מחנכים לרצח בדם קר. דיבורים לחוד ומציאות איומה. באותה עצרת בבית כנסת בני דוד-יהודה שעל שדרות פיקו השתתפו בעיקר אנשי אותו בית הכנסת. חשבתי שהרחוב יהיה סגור לתנועה, ושאלפי אנשים יתקבצו ויבואו. לא כך היה. משפחת פוגל, להזכירכם, היתה משפחה דתית, מתנחלים בשטחים הכבושים, ועל כך יצא קצפה וזעמה של הקהילה היהודית, שכן הם, רק הם וילדיהם, המכשול לשלום.
בתשע ורבע בערב בבית יעקב הייתי מוקף מאות אנשים, ורב אחר רב – כל אחד ראש קהילה אחרת – הוביל בקריאת פרק מתהילים. אחר כך תפילה לשלום חיילי צה"ל ולשלום מדינת ישראל, ואז זמר, שאחז את כולם ועלה השמיימה. לא היו נאומים. היתה קהילה מאוחדת, מבתי כנסת שונים, שהתקבצה ובאה לאחר יום מלא שמחות למיניהן לתפילה, תחינה ובקשה שכוחות הבטחון יצליחו לאתר ולשחרר את שלושת הנערים החטופים.
הסתכלתי סביבי. גל בן נעים. ברד גרינברג. ד"ר גפט. רבי מסקין. דיויד סיגל, נציגה הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי. קהילה אחת. מאוחדת. קומץ ישראלים אך מלבדנו, כל השאר דתיים, אורתודוקסים מודרנים. היכן היו הרפורמים והקונסרבטיבים? היכן היו הישראלים בהמוניהם?
שלושה נערים חטופים, ומחול השדים נגד ישראל כבר החל: אנחנו עכשיו אשמים בתפישתם של מבוקשים ומעצרם של פעילי חמאס. הקהילה הבינלאומית ממתינה בקוצר רוח להתחיל את המתקפה, שתהיה חזקה ואיומה מקודמותיה, נגד הצורר היהודי ומכונת המלחמה הישראלית. הכל מותר, ודם יהודי הפקר. לכל מי שמשתמש במושג "דה-לגיטימציה", בואו נראה איך המושג מוצא אל הפועל בהקשר זה. מי שמטיף לחטיפת חיילים ויודע שיקרה מה שיקרה, ישראל תאלץ לשחרר מאות ואלפים מאנשיהם, יוצא תמיד וידו על העליונה. בואו נצוד לנו ילדים יהודים. בשאיפה שמנמנים, כאלו נחמדים. ממילא הם נשאי מחלות, וצריך להיפטר מהם. הם והוריהם, ודודיהם ודודותיהם. הם וכל המתנחלים בפלסטין. הפיתרון הסופי לא עבד עד הסוף. מתוך 14 מיליון יהודים ערב מלחמת העולם השניה נשארו שמונה, והמספר היום הוא שוב 14 מיליון! הנה – עד היום עומלים ושוקדים על סיום המלאכה. פעם היו אלו הנאצים. היום אלו הם הערבים המוסלמים, ובראשם אלו הקוראים לעצמם "פלסטינים".
על מדינת ישראל להתלכד, כולנו כאחד. לא רק הדתיים (כיפות סרוגות, חסידים וחרדים) בעצרת תפילה, בקריאת פרקי תהילים ובהדלקת נרות. כל ישראלי באשר הוא, וכל יהודי לא ישראלי באשר הוא צריך להתמקד בדבר אחד, ואחד בלבד: ההבנה שהאויב שלנו לא שואף לשלום. האויב הוא אכזר ומתוחכם מאין כמוהו. עלינו להתעשת ולהשיב מלחמה שערה.
מי יתן שגיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ישובו לחיק משפחותיהם, ששיערה לא תגרה מראשם, ושמדינת ישראל והיהודים בתפוצות יבינו – תודות לחטיפתם – שאם ברצוננו לשרוד, עלינו להילחם. שכן הבטחנו הבטחה – "לא עוד", ומזה שנים אנחנו לא מקיימים אותה.
