בראש השנה של היהודים ביקשתי סליחה מהמשפחה ומכל החברים; ביום כיפור עשיתי קומבינה עם האלוהים; ועכשיו סוף סוף הגיע הרגע שלי, בסילבסטר של הגויים, לבקש בשביל עצמי: אני רוצה להשיל מעל עצמי את כל משקלי העודף… / מאת מיכל אשכנזי
שלום לקוראים; קוראים לי מיכל אשכנזי, ישראלית שבמקרה חיה בלוס אנג׳לס, או-טו-טו שלושים שנה, נשואה לגבי אשכנזי ואמא לשלושה ״ילדים״ כבר לא כל כך קטנים, רון, מאיה וטל. בעקבות עידודם של חברי הטובים, שקוראים בנאמנות כל פוסט שלי, החלטתי לשתף אתכם מעל דפי העיתון ביומן הרזיה שהתחלתי לכתוב (באנגלית), בפייסבוק ובבלוג האישי שלי. אז בבקשה חגרו את חגורות הבטיחות וצאו איתי למסע:
***
חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי, וסוף סוף היא הגיעה — שנת 2016. קמתי בבוקר, ממש עם זריחת החמה, התקלחתי, צחצחתי שיניים ולבשתי את בגדי המלך החדשים. בראש השנה של היהודים ביקשתי סליחה מהמשפחה ומכל החברים; ביום כיפור עשיתי קומבינה עם האלוהים; ועכשיו סוף סוף הגיע הרגע שלי, בסילבסטר של הגויים, לבקש בקשה קטנה בשביל עצמי: אני רוצה להשיל מעל עצמי את כל משקלי העודף…
אל תבינו אותי לא נכון – אני הכי אוהבת בעולם את עצמי. כל בוקר אני מסתכלת בראי ומודה לעולם שנתן לי אותי. לא מושלמת, אבל בדיוק כמו שצריך. יש רק דבר אחד (חוץ מהמשפחה והחברים) שאני אוהבת יותר ממני: אני אוהבת לאכול; לא מרחמת על עצמי, אוכלת כל מה שטעים, מלוח, מתוק, בישולים, חטיפים, שוקולד, ממתקים לחם ועוגות — כשאני רעבה, אני לא בררנית. במשך שנים נלחמתי במשקל; עשיתי את כל הדיאטות שאפשר, מכוני כושר, מאמנים אישיים, הליכות, ריצות, כדורים, זריקות, בלי פחמימות, בלי שומנים, בלי סוכר, בלי שומן, בלי טעם, בלי ריח…
בקיצור, כל דיאטה חדשה שיצאה לשווקים, חברתכם הנאמנה ניסתה. וכל פעם אחרי שרזיתי, ואהבתי את השתקפותי במראה, החלטתי פעמיים כי טוב, והתחלתי לזלול מחדש. לפני כארבע שנים, בעלי האהוב גבריאל חלה בגיל 56 באלצהיימר "של צעירים". החברות הטובות אמרו לי שמותר לי לבכות, הפסיכולוגית אמרה שאפשר להיות חרדה, הפסיכיאטרית נתנה לי כדורים משמחים, וקבוצת התמיכה אמרה לי שזה בסדר לרחם על עצמי. אני שמעתי: מותר לך להפסיק להתעמל ולהתחיל לטרוף כל מה וכמה שאפשר…
ארבע שנים אחרי, וחמישים קילו נוספים, נתנו לי סיבה נוספת לדיכאון. אם אני אהיה חולה, מי יטפל בבעלי? בקיצור, קיבלתי החלטה לשנה החדשה: אני הולכת לרדת במשקל! ומאחר שבכל מה שנוגע לאוכל אין לי אמון בעצמי, הלכתי לחברתי קארין, תזונאית במקצועה, שמאז שהגיעה ללוס אנג׳לס לפני כשלוש שנים ״הרזתה״ לי את כל החברים הטובים, או, כדבריה, ״לימדה אותם לאכול בריא״, והודעתי לה שהכל טוב ויפה, החכמה היא לא להרזות את הרזים, נראה מה היא יכולה לעשות עם שמנה אמיתית.
קארין, שתחיה, אמנם נראית רזה ושברירית, אבל בעצם היא הכי קשוחה שבעולם, לא נבהלה ומייד ענתה, ״אין בעיה, הרי לרגע הזה חיכיתי שנים, אבל מי ערב לי שאת רצינית?״
***
אל תסתכלו עלי, בכל דבר אחר, אני לגמרי סומכת על עצמי, אבל כשזה בא לתזונה נכונה, אני נוטה להקשיב לקולו המפתה של הרעב, שלוחש כל הזמן באוזני. אז ישבנו ביחד, קארין ואני, והגענו להחלטה שאם אני רוצה להצליח, הפעם אני הולכת עד הסוף, לגמרי חושפת את עצמי לכל העולם ואשתו, ומאחר ובורכתי בכשרון כתיבה (ולאו דווקא בצניעות), אני אכתוב יומן מסע אל המשקל הנכסף.
יש לי בקשה אחת מכם, קוראים נאמנים: לוו אותי במסע המפרך, שילחו אלי כל עצה ועידוד אפשריים, האירו פניי מהניסיון האישי שלכם ואל תניחו לי להיכשל, כי הפעם אין לי ברירה, נגמרו התירוצים, אני כבר בת 58 וארבעה חודשים והייתי רוצה לקבל את פני השנה החדשה עוד הרבה הרבה שנים. מחכה לתגובותיכם. מיכל ב-michelleesk@gmail.com
