שלום רב שוב לקוראיי היקרים. היום, יום רביעי, הוא היום ה-29 לדיאטה שהתחלתי לעשות בהדרכתה של קארין, ושוב, בחששות נוראים ובבטן מפרפרת, עליתי על המשקל. תשאלו למה לא הלכתי ביום שני? חברים, אכן הלכתי אבל — הפלא ופלא — לא ירדתי גרם, כלום, נאדה, זילץ׳. הסתכלתי ממורמרמרת על המשקל שיושב לו שם באמצע הקליניקה, ומביט לעברי בעיניים יודעות סוד: מי אתה שתפלוט לי מספרים?!
– אני זו שנאבקת מדי יום ביומו בשכבות השומן שעוטפות את גופי.
– אני היא שמשתדלת, מדי יום ביומו, לא לאכול יותר ממה שצריך.
– אני זו שמשתיקה את קולו המפתה של הרעב שהשתלט על מוחי והכפיל את גופי.
– אני זו שהלכה ברגל לקארין בוודלנד הילס את כל הדרך מביתי בטרזנה, כדי להוריד עוד כמה פאונדס ממשקלי.
– אני זו שמסתכלת במראה מדי יום ביומו ורואה ורסיה קטנה יותר של עצמי, או מצליחה להידחף לבגדים שלפני חודש לא עלו עלי.
– אני זו שהוזמנה לארוחת ערב במסעדה הכי אינית בעיר, ואכלה חסה ודג מיובש שנתקע לי בגרון.
– ואני זו שהסתכלה בעינים מורעבות על העוגה המדהימה שהכינה מיכל חברתי בעודי אוכלת גזר גמדי.
אבל המשקל הוא רק השליח, הוא לא ממציא את המספרים, קארין ניסתה לרומם את רוחי. ספרי לי מה עשית בשבוע שעבר, אולי נגלה היכן שגית. התיישבתי בכסא מולה ובקול ענות חלושה (רבאק, חברתכם רעבה) תיארתי לה את קורות חיי המשעממים בשבוע שעבר. אההה, המשקל חייך בידענות וקארין אמרה בוודאות, לא פלא שלא ירדת במשקל. עשית שתי טעויות: אכלת מעט מדי, ואת מדלגת על ארוחות. לקחת בנדריל נגד האלרגיות שהציקו לך, וזה מנפח את הגוף. תבואי ביום רביעי ונבדוק שוב, אבל בינתיים תשתי כל יום שלוש פעמים שוט של כורכום וג׳ינגר.
קארין דחפה לעברי את המתכון לתרופה נגד האלרגיות ונפנפה אותי לדרכי. הגעתי לקארין ביום רביעי נושמת בכבדות מההליכה, שתיתי כוס מים והלכתי שוב להתמודד מול המשקל הארור. ירדתי ארבעה פאונדס, ממש כמו שצריך. עשרים פאונדס מאחוריי, ועוד שמונים להוריד. מיד הפכתי להיות הכי נחמדה שבעולם, כולי מלאה חיוכים. מדהים איך איבוד המשקל משפיע על מצב רוחי! עכשיו יש על מה לדבר! אני לא צריכה לאכול קש, ואני יכולה להסתכל לכולכם ישר בפנים. זה לא קל, זה גם לא מהיר, אבל זה מה שאני צריכה לעשות. ואסור לוותר, חובה להמשיך.
ולסיום סיפור קצר עם מוסר השכל:
הוזמנתי השבוע לתערוכת תכשיטים של חברתי מיכל גרינולד. מיכל התחילה לעצב תכשיטים יפהפיים בזמנה החופשי, וזו היתה הפעם הראשונה שעשתה תצוגה בביתה והזמינה את כל העולם הנשי לבוא. לצד התכשיטים מיכל ארגנה שולחן חטיפים, ירקות, פירות, פיצוחים ושתי עוגות מאפה ידיה שרק יצאו מהתנור.
מאחר ובזמן אחרון אני צופה על כל אירוע בו אני ממשתתפת מנקודת מבטן של המילים, התבוננתי במתרחש מהצד ופתאום נפל האסימון: הנשים בחרו לעצמן את התכשיטים שאהבו, ולא תמיד ידעו איזה לקנות ואיזה להשאיר מאחור. כל אישה מאבדת את ראשה בראותה דברים יפים אבל בכל זאת יש תקציב.
אלו שלקחו פסק זמן לשתיה, אוכל ודיבורים הצטופפו ליד שולחן הכיבודים, כירסמו גזר גמדי והתפעלו מהעוגות היפות, אבל סירבו באדיבות לטעום. איזו אישה שפויה בדעתה תבלוס בפני בנות מינה? לא היה ולא יהיה! אבל, אל דאגה, הן מיד מצאו פיצוי לעצמן וקנו את כל התכשיטים שבחרו ולעזאזל התקציב.
אני מבטיחה לכן שאם גברים היו מוזמנים למכירה, הן היו בדקה בוחרים להם צמיד גברי מהמם, לוקחים בקבוק בירה וסיגר שמן, מעמיסים את צלחתם בעוגות מכל המינים ויוצאים לנהל את העולם בדיבורים בחוץ. אין להם צורך להרבות בקניות כי הם לא צריכים לפצות את עצמם על כלום. אשרי מי שעשני אישה!
עד לפעם הבאה, שלכם, מיכל.
לתגובות והצעות: michelleesk@gmail.com
