היא רקדה בצעירותה בלט, דיגמנה בראש חוצות באיטליה, הופיעה על שער הפלייבוי הספרדי למדה משחק בלונדון ואימצה מבטא בריטי * ועכשיו הגיעה ללוס אנג'לס להגשים את חלומות השלב השלישי בחייה * קבלו את טל ברקוביץ', הכוכבת הישראלית-הוליוודית הכי חננה שהכרתם
ישראלים פטריוטים היושבים באל.איי או בארץ ישראל מפנטזים בלי בושה על קולוניאליזם של זוהר ישראלי-הוליוודי הפושה לו ברחבי הגלובוס. הם עוקבים בעניין וגאווה בלתי מוסתרת אחר המאבקים, מאמצים, כשלונות, והצלחות של נציגותינו מעבר לאוקיאנוסים וביבשות שונות. יש לכך השלכות נוספות מעבר לגאווה ולזיקפה הלאומית; אספקטים כלכליים, פוליטיים, מדיניים חברתיים וגלובליזציה של ארצנו הזעירה שחשוב לה שידעו כל עממי תבל שלנו יש את הכי גדול.
ההצלחה בחו"ל של כל כך הרבה בייבס כחול-לבן הפכה לנכס צאן ברזל בתחמושת הלאומית שלנו. הרבה שטיחים אדומים נפרסו באין ספור פרימירות עליהן צעדו בסך עשרות, אם לא מאות, בנות ישראל כשרות לדורותיהן. מי זוכר את זיווה רודן, דליה לביא או גילה גולן? הן היו פורצות הדרך ובזכותן יחד עם הציצקל'ה הישראלי הן הפיצו את המיתוס של הצבריות הסקסיות שעונדות תת מקלע עוזי על חמוקיהן השופעים ומסתערים על קופות הסרטים של הוליווד כשבעקבותיהן שועט מפיק יהודי מזדקן ומפזר לרגליהן ערמות דולרים פריכים. בנוסף לקולאג' הצללואיד ההוליוודי הופיעו תמונותיהן גם על כל שערי מגזיני אופנה, בארץ ובחו"ל.
היום, בעקבות מהפכת המדיה והתכנסות הכפר הגלובלי לממדים סופר-נגישים, יכול כל ישראלי שישבניו נעוצים בכורסת הטלויזיה לראות ולחוש את חמוקיהן של קים קרדשיאן, בריטני ספירס ופריס הילטון כאילו הן במטווחי יד, ממש ממש בסלון ביתו. אלא שהפעם נוספות לרשימה גם הבייבס הלאומיות שלו כמו אסתי גינצבורג, בר פאלי, מורן אטיאס, בר רפאלי וגל גדות (ולאחרונה גם ענבר לביא ואלונה טל).
לתמונה הגועשת הזאת חודרת בשנה האחרונה טל ברקוביץ' – דוגמנית-שחקנית ישראלית בינלאומית המתמחה בהלבשה תחתונה: לנג'ריי, בודואר וכל מיני תחרות, שניצים, מלמלות, וקטיפות. העלמה החטובה כבר הספיקה לקטוף תארים וג'ובים מכובדים באירופה כמו פרזנטורית של מחלקת הקוסמטיקה של בית הכלבו היוקרתי הרודס, בקמפיינים ל'נייקי', ל'סוני' ולרשת 'מרקס אנד ספנסר'. תצלומיה הופיעו במגזינים נחשבים כמו "GQ", "FHM", "Elle" ו"Glamour", והיא אפילו ביצעה גחה קצרות להופעות קצרות ויעילות בלהיטים הוליוודיים: "הנסיך הפרסי" לצד ג'ק ג'ינלהול ו"רדיו רוק", שהיה להיט גדול באנגליה, סרטו של ריצ'רד קרטיס שיצר את סדרות המופת "הפתן השחור" ו"מיסטר בין" ובמאי הסרטים "נוטינג היל", "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" ו"אהבה, זה כל הסיפור".
פרק אחר ברזומה של ברקוביץ' היה כשהצטלמה ל"פלייבוי" הספרדי. אבל לא מה שאתם מדמיינים אלא הפקה מעניינת ואמנותית של תמונות מתחת למים עם צלם מדהים מברצלונה בשם פאו פלאסיוס; היא לא התביישה לחשוף איזה ציץ אבל היתה גאה בתוצאה. ברקוביץ' הפכה ליצואנית מצטיינת שכמעט לא ניסתה דריסת רגל לשוק היופי והאופנה בישראל. ברם, יום אחד הסכינה לככב בתחרות "רוקדים עם כוכבים" הישראלית ולמרות שהצטיינה לחולל על הפרקט, תגובה בלתי הולמת של השופטת חנה לסלאו והקהל הישראלי הלבנטיני ששירקרק לה בבוז וביאס אותה עם טוקבקים מגעילי נפש ומעוררי פלצות גרם לה לשים את הוליווד על הכוונת ולנסות לכבוש את לב הקהל הישראלי מאמריקה.
את העלמה החטובה אנחנו תופסים בבית קפה שבתוך סט צילומים בלוס אנג'לס לסרט עלום ומסתורי.
אז מה מביאך הלום?
טל: "מאז שנכנסתי לעולם הדוגמנות, אף פעם לא נחשבתי לדוגמנית ישראלית שעובדת רק בארץ או רק בלונדון או רק במילאנו או רק בספרד או רק בגרמניה; אני מסתובבת כל הזמן, אבל באמת התרכזתי באירופה ובישראל. אמנם ישראל זה הבית, אבל החלטתי שאני עוברת לארצות הברית. אני רוצה לשים דגש יותר על הקריירה של המשחק שלי. סיימתי בית ספר לתיאטרון בלונדון. למדתי שם שנתיים תיאטרון אנגלי, והחלטתי שזהו, אני מוכנה, יש לי את הכלים ואני מוכנה עכשיו לעבור לשלב הבא ולעבור ללוס אנג'לס.
"תמיד זה היה לי בראש, אבל אני בנאדם שצריך קודם להיות מוכן מאה אחוז. היום אני יודעת, שבאמת אני מוסמכת ומוכנה להיות שחקנית, מבחינת החוזק הפנימי שלי ומבחינת היכולות שלי. אז החלטתי שזהו, הגיע הזמן, שנה היה לי כרטיס בכיס ומזוודה ארוזה, וכל הזמן דחיתי ודחיתי עד שבסוף נסעתי.
"הגעתי ללוס אנג'לס, אני לא יודעת איך זה יתפתח. אני יודעת שאני הולכת להשקיע את כל כולי למשחק ואני מקווה לטוב. את עולם הדוגמנות אני אוהבת ומכבדת, המקצוע הזה נתן לי להגיע לאיפה שאני היום. אני עצמאית ואני יכולה לפתח את החלומות שלי ולהגשים אותן ולהחליט: זהו עברתי ללוס אנג'לס! אז אני מוקירה ואוהבת את המקצוע הזה ואני ממשיכה בו, זאת העבודה שלי. המשחק זה התשוקה שלי, זה החלום שלי, התחביב שלי. הלוואי ויום אחד זה יתגשם ויהפוך להיות קריירה לפחות כמו הקריירה של הדוגמנות.
בואי נתחיל מההתחלה, מהילדות.
"נולדתי בקריית טבעון. אבא שלי גם הוא נולד בטבעון. ההורים שלי עדיין חיים שם, אבל בתיכון נסעתי באוטובוס כל יום לחיפה, שם למדתי בויצו, בשש בבוקר והייתי חוזרת בתשע בלילה. היו המון חזרות ועבודה בסטודיו, זו היתה האהבה שלי. מגיל ארבע למדתי בלט, הייתי ממש רקדנית בלט, כלכך אהבתי בלרינות,לבושות בלבן וורוד.
"יש לי שני אחים, רון וגיל, קטנים ממני, מדהימים, ואני מאוד מתגעגעת ואוהבת אותם. אימא שלי מורה לאומנות וציירת ואבא שלי מהנדס אלקטרוניקה ברפאל. אימא אומנית, זה מה שהיא אוהבת לעשות. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה אומנות סביבי. גדלתי עם ספרייה ענקית של ספרי אומנות בבית. אני גם כותבת מגיל מאוד צעיר. גרתי בבית שלא היה לנו טלוויזיה, מבחירה, כי אימא האמינה שהילד צריך לפתח את היצירתיות שלו. קראנו המון ספרים וציירנו ותמיד, תמיד, ניגן לנו הפטיפון מוסיקה קלאסית.
"בגיל שש עשרה המורה שלי לקחה אותי לבחינות קבלה ללהקת הבלט הממלכתית בתל אביב. ברטה קראוס המנהלת מאוד אהבה אותי, רצתה שאעזוב את בית הספר ואעבור לתל אביב. זה לא מצא חן בעיני ההורים שלי ואני שמחה שהם לא נתנו לי לעשות את זה. הם אמרו לי, 'קודם כל תסיימי בגרויות בבית הספר ואז תעברי'. וזה מה שעשיתי . הייתי תלמידה מצטיינת בתיכון, במגמת מחול .
"כשסיימתי את ויצו, אחרי הבגרות האחרונה שלי בספרות, הייתי בת שבע עשרה וחצי, ואז עברתי לתל אביב . רקדתי באנסמבל הבלט הישראלי, הצטרפתי ללהקה וגרתי בדירה של הלהקה. הייתי בלרינה, הרבה יותר רזה מעכשיו. הייתי בנויה אחרת, שרירית. אף פעם לא עשיתי דיאטות או משהו רציני כדי להיראות ככה.
"ואז בגיל עשרים נפצעתי בברך ימין, שחיקה של המיניסקוס, והרופא הודיע לי שבלרינה כבר לא אהיה. הוא פשט אמר לי שהמפרקים שלי חלשים, זה אומר שהגוף שלי לא הולך לעמוד בעומס של עוד שש עשרה שנה של בלט. לרקדנית בלט זה אינטנסיבי, זה כל יום כל יום שבע עד תשע שעות. הרופא אמר שזה יכול להתפתח, להמשיך למשהו יותר רציני. בהתחלה היה לי נורא קשה, שנה של תהליך נפשי ושאלות האם להמשיך או לא להמשיך.
"מהבלט הישראלי ניסיתי את להקת הריקודים המודרניים בת דור. ואז גם הפנמתי שזה כואב מידי ואני לא יכולה להמשיך לרקוד; כואב גם פיזית וגם נפשית. הריקוד היה החלום שלי, אצלי אין חצי חצי, או שאני עושה משהו עד הסוף או שאני לא עושה. אז בחרתי לחתוך, עם כל הכאב שבדבר. זה היה מאוד ממש דיכאון. אימא שלי החמודה, רצתה לשמח אותי אז היא לקחה אותי לשבוע של טיול בנות באיטליה. כל כך אהבתי את המקום והיה לי כל כך כיף שאני זוכרת שהייתי שם בבאר המשאלות, פונטנה דה טראווי, ברומא, זרקתי מטבע ואמרתי שאני רוצה לחזור לשם, לחזור לחיות באיטליה ואפילו עלה לי בראש לדגמן. ובאמת שנה אחרי זה, זה קרה. צריך להיזהר מה שאתה מבקש כי זה קורה…
" אחרי שנה מאז שהפסקתי לרקוד קניתי כרטיס פתוח למילאנו. אימא מאוד מאמינה בחלומות, היא אמרה: 'מקסימום לא יצליח תחזרי הביתה יש לך לאן לחזור'. כל הכבוד להורים שלי; אני לא מאמינה שצריך להגיד לילד לא, כל עוד הוא לא פוגע בעצמו, ואני גם את הילדים שלי אחנך ככה, תמיד ללכת אחרי החלום".
מה קרה איתך במילאנו?
"אני קמה יום אחד ופשוט קונה כרטיס טיסה למילאנו. שנה אחרי הביקור היו לי זיכרונות כל כך טובים ממילאנו, לא חששתי, יש לי אומץ, כמו שיש לי ביצים לבוא לבד ללוס אנג'לס. נסעתי לבד לגמרי. אני מגיעה למילאנו ועושה בוקינג באיזה מלון זול כזה באמצע העיר שחברה הוציאה לי מהאינטרנט. היא גם רשמה לי שמות של כל הסוכנויות לדוגמניות. אני מסתובבת בתמימות של ילדה בת עשרים, יום אחרי שאני נוחתת, מסוכנות לסוכנות ואומרת: 'שלום קוראים לי טל ברקוביץ', אני מישראל ואני רוצה להיות דוגמנית'. ככה אמרתי, בחוצפה ישראלית תמימה, היו לי שלוש ארבע תמונות. אני חושבת שאפילו עקבים לא היו לי, לא היה לי מייקאפ, אני ילדה מטבעון, כאילו זה ממש לא באופי שלי. היום, אני מסתכלת על תמונות שלי מאז ואני אומרת לעצמי שנראיתי כמו בן, אני ממש נראיתי כמו בן! לא היה לי מושג מה זה חנויות של בגדים, שמות של מותגים, איך מתאפרים, תסרוקות, טיפוח חן, כלום, זה היה דבר חדש בשבילי.
"ביום הראשון אני שומעת המון פעמים לא, ואני חוזרת הביתה בוכיה, אומרת לעצמי 'איך הם לא מתביישים, הם פשוט אומרים לך בפנים'. אני מאוד מאמינה בגורל, מה שכתוב לך, זה מה שקורה, את צריכה לקום ולעשות. ביום שאחרי זה אני יושבת לארוחת בוקר באיזה קפה קטן ליד מלון, מזמינה קפה וזוג, בחור ובחורה יושבים לידי. היא מאוד יפה, צעירה בגיל שלי. לא נראית איטלקייה עם שיער בלונדיני, ואני יושבת ומסתכלת על כמה תמונות שלי ואז החמודה הזאת באה ושואלת אותי אם אני דוגמנית. אז אני אומרת לה, כן. היא שואלת אותי אם יש לי סוכנות, אני אומרת לה, לא, רק הגעתי. אז היא מציעה לפגוש את הסוכנות שלה. זה היה לפני שבע שנים, ואני פשוט אומרת לה: 'כן, תודה, זה ממש נחמד מצידך!'. הם לוקחים אותי לסוכנות ואני פוגשת את הבוקר שם, קראו לו אנדריאה, ואז הוא יושב איתי ואני מספרת לו והוא מסתכל עליי ואומר לי: 'את קטנה אבל את מיוחדת, בוא ניתן לזה הזדמנות'. ואז הוא מוסיף: 'בוא ניתן לזה הזדמנות לשלושה שבועות. אציג אותך בפני הלקוחות שלי, בפני הצלמים ואראה מה הפידבק'. במשך שלושה שבועות אני לא עושה מסלול. אני עושה קטלוגים, מגזינים, פרסומות לטלוויזיה.
כשהוא אמר לי – בוא נריץ אותך שלושה שבועות ונראה, זה כאילו נתנו לי עכשיו שלושה שבועות להוכיח, ויש לי המון מוטיבציה. כשנותנים לי מטרה אין סיכוי שאני לא אשיג אותה. אני פשוט זוכרת, זאת התקופה הכי יפה בחיים שלי, הכי לחוצה. אבל בדיעבד, כשאני נזכרת בשירים של אותם הימים, ואני תמיד מקשיבה למוזיקה בבוקר, נזכרת בשירים ששמעתי בבקרי באיטליה שנתנו לי מוטיבציה. גוון סטפני, היו לי דיסקים שלה, וזה נתן לי את המוטיבציה. אני זוכרת את היוגורט תות שהייתי אוכלת בבוקר, שפתאום גיליתי מה זה המוצרלה, הגבינה הטבעית, זוכרת שאני תמיד שמתי אותה בסלט כל יום ואני זוכרת שהייתי משמינה מזה.
"לאחר מכן דברים התחילו לזרום. לקחתי קמפיין של צ'ינזאנו: הם הציעו ליין של שמפניה וחיפשו דוגמנית שגם יודעת לרקוד. בול בשבילי. הופעתי בטלוויזיה, מודעות, עיתונים, שלטי חוצות, ופתאום כשקיבלתי על זה קמפיין זה היה מדהים, הרגשתי מדהים, שאני במקום הראשון. פתאום בסוכנות, פתאום הם נחמדים אלי, כי שאת מביאה כסף כאילו, מזמינים אותך פתאום לארוחות ערב בסוכנות, פתאום שואלים אותך, מתענינים, אומרים 'ספרי לנו על עצמך'.
"באותה תקופה גרתי במילאנו בדירת דוגמניות שהסוכנות סידרה לי. היינו רואות המון סרטים, כל יום סרט. היינו ישנות ביחד, הייתה אחת מאוסטרליה, ואחת ממצרים. תאר לך שהשותפה שלי לחדר הייתה מצריה".
איזה מן החיים היו לך באירופה?
"אני חושבת שבאירופה זה די דומה לאמריקה. אנשים מאוד מנומסים, אנשים שכיף לעבוד איתם, אף פעם לא קרו לי מקרים לא נעימים, כאילו באמת שהחוויות שלי מהדוגמנות היו תמיד כפיות ונעימות. המקרים הלא נעימים היחידים הם כשיש דחייה, כשאת הולכת לאודישן ואת לא מקבלת את זה או שכמעט כמעט את מגיעה לקמפיין מאוד גדול ואז לא מתקבלת.
"בהתחלת הקריירה זה קשה. ככל שעובר הזמן את יודעת לעשות הפרדה. זה לא שאת לא טובה, את פשוט לא מתאימה כרגע לפרויקט הזה. ברגע שאת בביזנס קשה בתור ילדה או אישה צעירה לעשות הפרדה, היום אני כבר יודעת לעשות את ההפרדה הזאת. אני הולכת לאופרות ב'סקאלה', אוהבת לראות בלט וקונצרטיפ, לא יכולתי להיפרד מזה. כל פעם שאני הולכת לראות את ה'סקאלה' אני בוכה, ואני הולכת למוזיאונים, יש כל כך הרבה תרבות באיטליה".
מתי חזרת לבקר בישראל?
"במהלך השנתיים במילאנו הייתי טסה הביתה לחגים, מגיעה רק לבקר את המשפחה.מצאתי סוכנות דוגמנות ישראלית.ז ה היה כאילו הפוך, כי התחלתי בקרירה במילאנו ואז התחלתי גם לעבוד קצת בארץ. ואז לפני שלוש שנים, אחרי שעשיתי דברים קטנים, הציעו לי להשתתף בתוכנית 'רוקדים עם כוכבים'. הגעתי ל'פריים טיים'. בשנתיים-שלוש האחרונות היו לי כל פעם טיסות אבל לא קרה שבאתי לארץ ונשארתי לתקופה ארוכה. באתי לבקר ולהצטלם וחזרתי לאירופה. בסופי השבוע נסעתי לטוסקנה. יש לי חברה שגרה בסיינה ואני מתה על העיר המדהימה הזו., אני כבר מכירה אנשים בכל אירופה, נפגשת ועובדת עם עוד ועוד חברות, מטיילת המון. הרוב ברכבות. במוניות, רכבת תחתית, אני לא מפונקת".
למה שינית כיוון והלכת לתיאטרון?
"אחרי שלוש שנים באירופה רציתי לשנות כיוון , התגעגעתי ליצירה וכשאני מתגעגעת למשהו שהוא במה החלטתי לעבור ללונדון, שם אני גם מדגמנת וגם עושה תיאטרון. האנגלית שלי הייתה טובה כי בבלט הישראלי דיברנו אנגלית כי זה בינלאומי, אז המורות מדברות באנגלית. המבטא שלי מאוד מעורבב כבר, כי הוא לא ישראלי, הוא גם לא בריטי והוא בטח לא אמריקאי, עדיין, אבל אני עובדת על זה. לקחתי שיעורי משחק, ושיעורי אנגלית בכדי לשפר אותה. החלטתי לעבור לשם בגלל הלימודים ובגלל שהעבודה מסתובבת גם בגרמניה גם בלונדון וגם באיטליה. בסך הכל העבודה שלי באירופה, אז את כל הזמן שלי אני מבלה באירופה. לא יצאתי בלונדון למסיבות, ברים ומועדונים. העדפתי להישאר מפוקסת בעבודה שלי. אפילו יין אני לא שותה. הבילוי המועדף עלי הוא מסעדה והצגה או הופעת מחול. לא היה לי בכלל זמן לבלות בתוך הלו"ז הצפוף שלי.
"בזמן הפנוי שלי בלימודי משחק , קראתי ספרים, אני אוהבת מאוד ספרות. אני מאוד אוהבת לכתוב. אני כאילו גם קצת חננה, בחיים הפרטיים שלי, אני חושבת שאת כל השיגעון אני מוציאה על הבמה, במשחק בתיאטרון. זו היתה התפתחות מאוד טבעית בשבילי. המצלמה לא מפחידה אותי וגם הבמה מסקרנת אותי והיה נראה לי שלונדון זה בדיוק המקום לפתח בו את הכישורים האלה. מעבר לזה שאר התרבות שעוברת שם בקצב היסטרי, עד לרמה שאי אפשר להספיק כלום, אין עוד מקום שבו לתיאטרון יש מקום כזה מרכזי כמו לונדון.
"בדקתי כל מיני אופציות של בתי ספר למשחק ומצאתי אחד שממש התאים לי ומלמד בשיטת מייזנר שמאוד התחברתי אליה. בניגוד לשיטת סטניסלבסקי, לא צריך לחזור לכל מיני טראומות אישיות מהעבר ועבורי, שהיתה לי ילדות מאושרת, יותר נוח במקום הזה. אני גם חושבת שיש דברים שעדיף שיישארו מודחקים ולא ייצאו פתאום כשבן-אדם עובד על סצנה. זו עבודה קשה. אין אמת אחת, איך שזה נראה, אני חושבת שלכל אחד זה מאוד אינדיבידואלי, שאם אתה לא מחפשת את זה אז אתה לא מגיעה לזה. אף אחד לא בא אליך ואומר לך בואי תעשי. זה או שאת מתחברת לזה או שלא, אני מאמינה בבחירה".
אז עכשיו את כאן, בלוס אנג'לס, אבל עדיין פוזלת הביתה, לישראל…
"בינתיים, אני נערכת לפרק השלישי בחיים שלי, שזה הוליווד. השלב שבו אני מקווה לקבל תפקידים בסדרות וסרטים. אני כבר מוזמנת לאודישנים. אבל בקשר לישראל, אני מקווה שעוד מעט אני חוזרת. השיא שלי יהיה אם באמת יקבלו אותי כמו שאני. בלי כל הדעות והביקורת. ברגע שזה יקרה, אני מביאה מזוודה וחוזרת. אפילו קניתי בית בטבעון לפני כמה שנים.
"בינתיים , המשפחה שלי לוחצת והחברים מתגעגעים. אחי רון אמר לי פעם, 'אין סיכוי שאת אחותי אם את לא הולכת לחזור לארץ'. אמרתי לו 'למה?', אז הוא אומר לי 'כי אהבת את סבא ז"ל. הבנאדם עלה ארצה על אקסודוס, הגיע לארץ, סילקו אותו חזרה, חזר בלי אוכל ובלי מים, הקים בבית אלפא קיבוץ'.
אמרתי לו , "אתה צודק, אין מצב שאני לא חוזרת"…
