US, הסרט שגרף 70מיליון דולר בסופ"ש מצליח להיות משעשע, מטורף, מבחיל, מותח ומרגש בבת אחת, ומסמן צעד נוסף בהתפתחות האמנותית של הבמאי ג'ורדן פיל
גורדן פיל תפס הרבה צופים לא מוכנים עם סרט הבכורה שלו שיצא לאקרנים בשנת 2017: "תברח". מותחן האימה שזכה לשבחים הפך ללהיט ענק, היה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר ובסוף פיל גרף את הפרס לתסריט הכי טוב. הפעם, הצופים קצת יותר מוכנים לסרטו השני של פיל, בידיעה שהתסריטאי-במאי הוא מומחה לאימה ויש לו גם מסר ברור מאחורי יצירותיו הפעם אמנם אינו מתייחס לגזענות באמריקה). ובכל זאת, אפילו מעריציו הגדולים עלולים להיבהל מהתערובת המעוותת של רעיונות שפיל אסף לסרטו השני. US מצליח להיות משעשע, מטורף, מבחיל, מותח ומרגש בבת אחת,
ומסמן צעד נוסף בהתפתחות האמנותית של פיל.
כבר מתחילת הסרט, ממחיש כיצד פיל השתפר כבמאי מסרטו הקודם. עריכת הסאונד בפרולוג מפורטת ומדויקת, כמו זוויות המצלמה הייחודיות שפיל והצלם שלו, מייק גילאקיס ("ספליט") משתמשים כדי להראות משהו תמים כמו לונה פארק על טיילת, כמאיים ומסוכן על המסך הקולנועי. הסצנות המוקדמות מראות כמה פיל השתפר בשימוש בקטעי שקט ובחוסר מוזיקה כדי ליצור מתח, או לסירוגין במוזיקה שמוציאה את הצופה משלוותו, כפי שכתב המלחין ששימש גם בסרטו הקודם, מייקל אבלס. פיל גם לא עוצר כאשר עלילת הסרט הופכת לסרט פעולה ומצליח לרגש ולהלהיב את הצופים, תוך שימוש במוטיבים חזותיים בשליש הראשון (השתקפויות, מראות, כפילים וכדומה).
התסריט נבנה בקפידה, בדיוק כמו בתסריט של "תברח", ומוצא דרך מקורית לארוג הומור לאורך הסיפור, בדרך המתאימה לאופי העלילה המפחידה. ההומור מוסיף נופך, כיוון שכל השחקנים נהדרים ודמויותיהן מרגישות מאוד עגולות, הן לפני והן אחרי שהכפילים שלהן מגיעים. דמותה של לופיטה ניונגו ("הפנתר השחור") בולטת במיוחד בתפקיד הכפול של אדלייד והדופלגנגר שלה, ומאפשרת לזוכת האוסקר לקחת למקסימום את יכולת המשחק שלה בדרכים מפתיעות ומרתקות. מצד אחד, היא מסוגלת ליצור אהדה אמיתית לשתי הדמויות ולתת לכל אחת אישיות מובחנת, למרות שברור שהן השתקפויות קודרות האחת של האחרת. וינסטון דיוק גם הוא גדול – רב משמעית – בסרט, במיוחד בתפקיד האבא החביב, גייב – רחוק לחלוטין מדמותו כלוחם ומנהיג שבט הווקנדו בסרט "הפנתר השחור".
יסוד אחד בסרט, שעשוי לגרום למחלוקת בקרב הצופים, הוא המטאפורה המרכזית של הסרט – או ליתר דיוק, אם יש לו בכלל. פיל, בצעד נוסף שמאותת על התבגרותו המתמשכת כמספר סיפורים, מקשר את הכל יחד לקראת סיום הסרט, באופן שמבהיר שיש משל עמוק יותר מאחורי הנרטיב הכללי, אבל מותיר מקום לקהל לפרש זאת כרצונו. בהחלט יש דרכים שונות אבל תקפות להבין את הסרט, בהתבסס על נושאי הסרט: טראומה, יוקרה, זהויות חברתיות שבורות, וכמובן, מה זה 'העצמי האחר' של כל אחד מאיתנו. בהקשר זה, הסרט עובד כצאצא רוחני של הסדרה "אזור הדמדומים" המקורית (ראוי לציין, כי פיל מחייה את סדרת הטלוויזיה בחודש אפריל 2019) ומדלג מעל הכפית שמאכילה את מסריו לקהל, במאמץ לעודד אותו לשקול את החושך המבעבע מתחת לאדמת אמריקה (במשחק מילים באנגלית, שם הסרט אנחנו" בלועזית הוא "US", או יותר נכון ארצות הברית).
בעוד שפיל יכול היה לנוח בקלות על זרי הדפנה ולנסות לשחזר את ההצלחה שלו מהסרט הקודם, הוא בחר במקום זאת לאתגר את עצמו כיוצר סרטים מקצועי ולהתמודד עם משל אימה מעורר מחשבה, שמרובד אף יותר מסרטו הקודם. חובבי קולנוע בוודאי יתענגו מהתחכום בתסריט ובמשל המסתתר, וכנראה ימשיכו לחפש סמליות, הרבה אחרי שכותרות הסרט סיימו לעלות. עבור שאר באי בית הקולנוע, "US" רוצה לבדר ולגרום לצופים לצעוק, להיבהל, לפחד ולצחוק (הכל באותה סצינה), וכמובן להותיר אותו עם פרשנות חברתית מקורית. בשורה אחת: ג'ורדן פיל עשוי להישאר פה עוד הרבה זמן, ולשמחתנו הוא רק מתניע מנועים.
שי שגב הוא מבקר הקולנוע של "שבוע ישראלי". לקריאת מאמרים נוספים:
www.movieshy.com
