קשה להבין כיצד ישראלים שגדלו בארץ יכולים לקחת חלק בהפגנות בחו"ל שבהן נשמעים קולות שקוראים ליהודים "לחזור לתנורים"
מעת: גל שור
בשבוע חול המועד האחרון שודר בערוץ הטלוויזיה הממלכתי בישראל, כאן 11, תחקיר בשם הג'וקרים של ה-,"BDS שחושף לראשונה את הישראלים שעברו צד והצטרפו למקהלת המחרימים מעבר לים (והסכימו להתראיין). עצם קיומה של מדינת ישראל הוא הפרה של החוק הבינלאומי", אומר מיקו פלד, יהודי וישראלי, בנו של אלוף בצה"ל אחד הדוברים הבולטים של תנועת ה-BDS העולמית. הוא מתפרנס יפה מספרים שכתב ומהרצאות שהוא מעביר, שעיקרן מסרים שקריים בגנות ישראל ופעולות צה"ל בפרט ("מטילים פצצות על אזרחים ושולחים חיילים להרוג אזרחים").
פלד הוא טיפוס קיצוני ונראה שנוכחות המצלמה מוציאה ממנו הצהרות קיצוניות יותר, רק כדי לעורר פרובוקציה ולחזק את הטיקט שלו כאנטי-ישראלי. הוא לא רק יורק לבאר שממנה הוא שותה, הוא גם סובל ממידה רבה של צביעות: הוא בז למדינה ולקיומה אבל אין לו בעיה להתהלך בה וליהנות משירותיה.
תנועת ה-BDS מסבירים בתכנית, היא ממילא אוסף שכולל קבוצות שונות ובלתי מתואמות שפועלות בדרכים שונות. אכן, יש בתכנית מרואיינים מאוד שונים עם אידיאולוגיות שאינן זהות. המצלמה התמקדה דווקא בפעיל הרדיקלי מביניהם, מיקו פלד, בנו של האלוף מתי פלד ודמות ססגונית לכשעצמו. פלד הוא קרקס של איש אחד, פרובוקטור חייכן ורהוט וטרול מהקצה השמאלי של המפה. הוא "סיפק את הסחורה", ולכן קיבל לא מעט זמן מסך: פלד הולך בסמטאות ירושלים, מסרב להיכנס לאתר כלשהו, רב עם מדריך טיולים (רק מראים את הצעקות, לא את הדיון עצמו), ומדי פעם עונה במשפטים קצרים.
פלד לא לבד. ישראלים נוספים, אשר רובם חיים בחו"ל, לוקחים חלק פעיל ב-.BDS הם לא רואים את עצמם כבוגדים אלא כמי שמסייעים להביא לקץ הסכסוך. זה כנראה קל יותר להסתכל על הדברים משטרסבורג הנוחה או מאוניברסיטה אמריקאית ולהטיף לאחרים מה צריך לעשות ואיך. אחרי הכל, בלון תבערה לא ינחת אצלם בחצר. הסרט מבהיר את הנזק הגדול שהישראלים האלה עושים לנו כשהם נותנים משנה תוקף לטענות פעילי התנועה, שהרי לא מדובר בזרים שהם לכאורה אנטי-ישראלים, אלא באנשים מישראל ששירתו בצבא.
תנועת ה-,BDS שהוקמה בתחילה על ידי פלשתינים כדי לקדם אג'נדה פלשתינית, הפכה לאנטי-ישראלית ומגלמת בתוכה גם סממנים אנטישמיים. תחת כנפי התנועה הזאת אוסף של אנשים מכל העולם שהמכנה המשותף שלהם הוא השנאה לישראל. קשה לצופה הישראלי ֿלהבין כיצד ישראלים שגדלו בארץ יכולים לקחת חלק בהפגנות שבהן נשמעים קולות שקוראים ליהודים "לחזור לתנורים". מבחינת פעילי התנועה מדובר בתנועה פוליטית שנועדה לקדם את החוק הבינלאומי, אבל הם לא יודעים להסביר כיצד זה מסתדר עם קריאות להשמדת מדינת ישראל.
אבל לא רק מעבר לים יש פעילים של התנועה, אלא גם בישראל. אלון מזרחי, פעיל שמאל שהיה בעבר פעיל ימין קיצוני ובעל טור קבוע באתר "מידה", טוען שיום אחד התפכח. הוא כמובן מתנער מהצד הקיצוני של התנועה, המקושר להתבטאויות אנטישמיות, ומבין שבישראל הוא נחשב לבוגד.
תנועת החרם לא מצליחה ליצור את ההשפעה שקיוותה ליצור, לפחות לא בדברים מדידים, כגון הפן הכלכלי. לעומת זאת, המסע שלהם למתג את ישראל כמדינת אפרטהייד דווקא מתחיל לחלחל תודעתית. כאן נכנסת הפעילות של המשרד לעניינים אסטרטגיים, שעבר משלב המניעה וההגנה לשלב ההתקפה על התנועה. הסרט מציב שאלות שנותרו ללא מענה, כגון מה נעשה בתקציבי הענק שקיבל המשרד לצורך ההתמודדות עם ה-,BDS ואם פעולות המשרד פקטיביות או רק מחזקות את ה-,BDS כפי שטוענים חלק מהדוברים.
התוכנית "שטח הפקר" מתמחה בניסיון לפצח נושאים סבוכים ולדרוש תשובות. הפעם ביקשו בתכנית לעסוק במה שהיא מכנה "הג'וקרים" – הישראלים שפעילים בתנועת ה-BDS הקוראת לחרם על ישראל. התוכנית הולכת על מלחמה בין שני קצוות: "הג'וקרים" מצד אחד והמשרד לעניינים אסטרטגיים מצד שני. התוכנית והמראיין דני ענבר מנסה לפגוש ולהקשיב לכל מיני קולות: פעילי BDS, אנשי המשרד לאיומים אסטרטגיים, עסקנים ועיתונאים בהם גם איש וואלה! NEWS אורן נהרי) ומתסכל להרגיש בתום הצפייה שהשיח הזה במידה רבה נשאר סגור לציבור הרחב: תנועת ה-BDS מחרימה ולא כל כך מעוניינת לדבר עם הציבור בישראל; גם במשרד לנושאים אסטרטגיים מעדיפים כנראה לנהל את עבודתם תחת איפול מבלי שיתקיים אודותיה דיון ציבורי משמעותי. באמצע: מרחב שלם של שיח, מגוון אנשים עם דעות שנוטות לכל מיני כיוונים, שכולם מדברים להם מעל הראש. לכן, טוב עשו ב"שטח הפקר" כשבחרו לסקור את הנושא ולהנגיש אותו, רק חבל שזה לא היה באופן מעמיק יותר.
