מכירים את הטיפוסים הנפוחים האלה שמסתובבים עם הסמארטפון שלהם, ומשחקים אותה מאסטרים בג'אדג'טים ואפליקציות, אבל בתכל'ס אין להם מושג נכון שהם נודניקים בלתי נסבלים שברגע שאתה שומע אותם בא לך לבצע חראקירי? אז אני אחד כזה.
השבוע הגעתי לביקור במשרד של חבר. הייתה איזו רבע שעה להרוג עד לפגישה ולא היה על מה לדבר. אחרי שסיימנו להתלהב מהאקזיט של יאיר ואני שיחקתי אותה כאילו אני ניהלתי את הקמפיין המשכנו הלאה. הסברתי לבנות המשרד על נפלאות ה 'ענן' של אפל. סיפרתי איך אני כל הזמן יודע היכן הנייד שלי נמצא ואיך כל המידע שאספתי במשך שנים מגובה לענן . טל, מפיקה צעירה וחביבה אמרה לי במבוכה שאין לה שום גיבוי. היא גם הוסיפה ש" אם אני מאבדת את האייפון שלי אני אבודה".
כיוון שיש לי את התכונה המעצבנת לדחוף את האף שלי לעניינים של אחרים (וברוך השם יש לי אף שאי אפשר להתעלם ממנו) מיהרתי להציע לה עזרה ולהסביר לה איך לגבות. "מגניב" אמרה טל "כל החיים שלי בתוך הטלפון הזה. מאות מספרים של חברים משפחה ועבודה. הצלת אותי". הנחיתי אותה מה לעשות, ותחת עיניי הפקוחות היא לחצה על כמה כפתורים. אחרי כמה שניות מתוחות היא שאלה "זהו ,הוא סיים?". אמרתי שכן. "את יכולה לישון בשקט. הענן שומר עלייך". "כן אבל .. למה אני לא רואה את אנשי הקשר שלי?"
הרגשתי איך כל ארוחת הצהרים שלי מתעכלת במהירות עצומה. החמצן נשבר ראשון והתחיל לנטוש את הגוף, הראש החל לדפוק בקצב הסמבה, וסימנים ראשונים של עילפון נראו באופק.
"מה.. מה זאת אומרת ? את לא רואה אף איש קשר?"
"לא".
קפצתי מהכסא וחטפתי לה את הטלפון מהיד. כל אנשי הקשר נמחקו. התחלתי לשוטט בין דפי הנייד בתקווה למצוא סימני חיים. אבל כלום. תרבות שלמה נמחקה ברגע. בשלב זה כבר הבנתי את גדול האסון. כל חיי הטכנולוגיים חלפו מולי כמו סרט: המחשב קומודור הראשון שלי, הפעם הראשונה שפירמטתי לבד, המצאת הטלפון הסלולארי, הסמס הראשון, הבלקברי, האייפון 1…
מלמלתי לעצמי משפטים שבדרך כלל שומעים בזירת פיגוע. "זה לא יכול להיות" , "מה קרה פה?" "אלוהים ישמור" "יש רופא בקהל?". טל הייתה קרובה לבכי ואני נכנסתי ללחץ. התקשרתי לטכנאי שפעם תיקן לי את האייפון, אבל מהר מאוד הבנתי שממנו לא תצמח הישועה. "ניסית לגבות לענן אה? " הוא נתן לי בראש "מכיר את הבעיה. הרבה אנשים נופלים בקטע הזה. אין מה לעשות, החיים נמשכים. מי ייתן ולא תדעו עוד סמארטפון". לא ידעתי איך לספר לה את הבשורה. הרגשתי כמו רופא שצריך לבשר לחולה שהוציאו לו את הכבד במקום את הטחול .
"תראי.. אני ממש מצטער, אבל אין מה לעשות". טל בהתה באייפון והתחילה לדמוע. "מה אני עושה עכשיו? איך אני משחזרת את כל החיים שלי?".
השמועה התפשטה מהר בבניין. מישהי אמרה שהיא מוציאה מייל לכולם עם בקשה למספרי טלפון, מישהו הציע לבקש עזרה מהחברים בפייסבוק, יעקב ("הייטק שמייטק") החטיאר שבחבורה, ניפנף בפנקס הטלפונים המקומט שלו לאות ניצחון, אבל מה שעניין את טל יותר מהכל זה איך משחזרת את הטלפון של הבחור שהיא הייתה אתו אתמול בדייט. "הוא נתן לי את המספר שלו ואמר שאתקשר אם יבוא לי. הוא היה כל כך חמוד". לבי נחמץ. מי כמוני יודע שבחורים הם חמודים לזמן מוגבל מאוד, וצריך לנצל את ימי חמידותם כי הם עוברים לבלי שוב.
ככל שנקפו הדקות וזרם המנחמים גבר , התמלאתי רגשות אשם עד שלא יכולתי להכיל אותם יותר ונמלטתי החוצה. במסדרונות יכולתי להרגיש איך האנשים מסתכלים עלי בבוז. מבטיהם חתכו אותי כמו סכינים. היה נדמה לי ששמעתי מישהו קורא בזלזול מאחורי גבי " הנה הוא, המגבה…".
נכנסתי למכונית ונסעתי לבית מרזח בדרום העיר. אחרי חצי בקבוק צלצלתי לאישתי ואמרתי לה שעשיתי דבר נורא. כשהגעתי הביתה היא חיבקה אותי ואמרה לי "נעבור את זה יחד". התאפקתי לא לבכות לה על הכתף.
בעשר בלילה צלצלתי לטל. זה היה כמו לצלצל למישהו שנכנסת בו עם האוטו והוא שוכב בבית עם רגליים שבורות. מצד אחד אתה באמת מתעניין בשלומו וחש אחריות, ומצד שני אתה לא יודע אם האיש מעוניין לדבר אתך או שהוא מעדיף שתמות. טל לא ענתה לי.
בלילה לא נרדמתי. דמיינתי אותה מזדקנת ללא חברים, חיה ערירית עם שלושה חתולים, מקבלת טלפונים מאנשים לא מזוהים, וכשהיא שואלת "מי זה" הם נעלבים וטורקים את הטלפון. .דמיינתי את הבחור החמוד מהדייט ממתין שנים ליד הטלפון בציפייה לשיחה שלעולם לא תגיע. לא מגולח, יושב בפיג'אמה ומעשן בשרשרת, מובטל ומכור לאלכוהול. מי יודע, אולי זה היה מצליח. אולי הם היו מתאהבים מתחתנים ומקימים משפחה. עכשיו הכל אבוד. לעזאזל, ברגע אחד הרסתי את חייו של זוג צעיר שכל עתידו היה לפניו. והכל בגלל הענן. ג'ובס נתן, והענן לקח. יהי שם האייפון מבורך.
למחרת הצעתי לטל שאפצה אותה בארוחת ערב. להפתעתי היא הסכימה. יצאת מוקדם מהמשרד כדי להספיק לנוח. בעלייה מאיילון ראיתי שהיא תקועה עם הרכב. לך תדע מה קרה. אולי האוטו התחמם, אולי המצבר שבק, אולי זו בעיה של הצתה. מה אני מבין בזה? יש לי כבלים באוטו אבל עם המזל שלי, אני אחבר הפוך את הקטבים, המצבר יתלקח והאוטו ילך קפוט. אם יש משהו שלמדתי זה לא לדחוף את האף שלי לבעיות של אחרים, לכן הסתכלתי לצד שני והמשכתי בנסיעה. כמובן שארוחת הערב בוטלה.
למחרת דיברנו שוב. היא שאלה אותי אם יש לי טויוטה כחולה.
"לא" שיקרתי "יונדאי שחורה".
