האם אנחנו, כקהילה ישראלית הומוגנית ואיכפתית בלוס אנג'לס, צריכים להשלים עם השם הרע שמוציאים לנו עשבים שוטים המכונים קונטרקטורים? * על עסקי הקונסטרקשן והדיסטורסשן, מהוואלי ועד גבעות בוורלי, ופנייה נרגשת לכולנו * מאת ארי בוסל
לאה גולדברג בסיפורה "דירה להשכיר" לוקחת אותנו לעמק יפה, בין כרמים ושדות, שם עומד מגדל בן חמש קומות. הסיפור – המלווה אותי מאז שחר ילדותי – מסתיים במשפט: "ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי שלום". סיפור העלילה נסוב על אחד השכנים שעוזב, ועל דיירים פוטנציאלים המגיעים לראות את הדירה ופוסלים אותה, אחד אחרי השני, בשל השכנים. האחרונה שמגיעה לראות את הדירה אינה מאוהבת בה – החדרים צרים בעיניה, המטבח אינו מרווח, במסדרון מרובה הצל והוא אפל – אך השכנים טובים בעיניה: בכל אחד מהם היא מוצאת תכונה טובה ומיוחדת, וכך בחרה לשבת בקרבם – עד עצם היום הזה.
בעמק יפה, בין כרמים ושדות, חיים להם הדיירים ביחד, בחברה טובה, בשלום ובנחת. והנה, בעמק אחר, לו אנחנו קוראים ה"וואלי," נקנתה באחרונה דירה בבניין מגורים בן חמש קומות. הקונה התגרשה לא מזמן וכיוון שהיא בגפה, היא עברה מבית פרטי לדירה. הדירה שופצה לפני מספר שנים והיתה במצב טוב מאוד, וכך איש בבניין לא התפלא כשנאמר על ידי בעלת הדירה החדשה שכל שהיא עומדת לעשות הוא להחליף חלק מהשטיחים ברצפות עץ – עבודה שאמורה להימשך אולי יום או יומיים.
בעלת הדירה היתה כל כך עסוקה, שלא רק שלא קראה את חוקי הבניין, היא לא חשבה שמן הראוי לידע את תושביו האחרים בתוכניותיה (התחשבות, רבותי, היא תכונה בהיצע מאד מצומצם.) זו הדירה שלה, והיא תעשה בה כאוות נפשה; כך לפחות חשבה – ועשתה.
בעלת הדירה אינה אישה טיפשה כלל ועיקר. נהפוך הוא – ממולחת ומתוחכמת עד מאוד, אשת עסקים. היא בחרה קונטרקטור לביצוע עבודה שאת פרטיה ניתן למצוא בחוזה ביניהם. הדירה, שהיתה במצב מעולה, הולכת להשתנות מן היסוד עד הטפחות, "רמונט" קוראים לכך בעגה של פעם, ולאחר השיפוצים, לא ניתן יהיה להכיר אותה בהשוואה למראה הקודם שלה. ממש כמו גברת שנכנסת לניתוח פלסטי. על כל הפקלאות היא ממתינה בקוצר רוח ליום בו תוכל להוריד את התחבושות ולהראות את דמותה החדשה!
תזכורת: הדבר היחיד שבעלת הדירה דיווחה לועד הבית הוא שינוי של חלק מהשטיחים לרצפות עץ. פלא אם כך, שהשכנים נבהלו כשהגיעו פועלים – ללא הודעה מוקדמת כראוי וכנדרש – ובין הלמות הפטישים לענני האבק שהצליחו למצוא דרכם דרך החרירים מתחת ומסביב לדלת הכניסה, הוציאו פחים ענקיים, מלאים בפסולת בניין, זה אחר זה אחר זה?
עבר יום והגיע יום המחרת. פתאום נראה היום הקודם כגן עדן לעומת מה שקרה. כיון שהשכנים כולם זוכרים חווית רעידת אדמה מסיבית מה היא, הם נבהלו כשהרעש נלווה פתאם בקיר חיצוני שהחל להתמוטט. מסתבר שבכדי לשנות את חדר האמבטיה לטעמה של בעלת הדירה החדשה, יש להרוס את כל הקיים. איך הורסים? משתמשים בכלים המזכירים את ומלקוש, כל אחד בגובה חצי אדם. מכה אחר מכה, והקיר בצד השני מתמוטט.
כאן הגיעו מים עד נפש. עד כאן! אמרו השכנים זה לזו, ואף התקשרו בזריזות לעירייה, למחלקת בנייה ובטיחות. התברר שדרושים אישורים – לא אחד כי אם לפחות שלושה – ולכל אישור צריך שיגיע פקח – לא פעם כי אם פעמיים (פעם ראשונה כשהכל חשוף, ובשניה לאחר סיום העבודה.) לא רק מהעירייה דרושים אישורים, גם מוועד הבית. ישנו הליך מדויק בחוקי הבניין לגבי בנייה ושיפוצים, ואלו לא יכולים להתחיל ללא אישור ועד הבית.
הכה את המומחה
עד כאן ההקדמה, אך עניננו אינו באותה בעלת דירה ויומרונותיה. הסיפור מתחיל רק עכשיו.
השכנים התקהלו והעבודה הופסקה באופן זמני, עד שיגיע הקונטרקטור האחראי. הוא לא חשב שהוא צריך להיות נוכח, ובעלת הדירה לא היתה גם היא בנמצא. הקונטרטור הוא – איך ניחשתם – אחד משלנו! מבטא, מראה, חלקלקות המנסה לכסות על החיספוס, התרברבות וכוחניות, ועוד כהנה וכהנה תכונות נראות לעין וקלות לזיהוי. הוא הופיע ואיתו עוד אחד, בכיר יותר, מנוסה יותר, או עובד עבורו – קשה לדעת. משחקים הם משחק.
* "אנחנו מוכרים בכל העיר (קרי גם הואלי) – אפשר בקלות לשאול עלינו!"
* "זוהי עבודה קטנטנה בשבילנו. אנחנו עובדים בגורדי השחקים של תשובה בווסטווד, בדירות של עשרים וארבעים מיליון דולר כל אחת!"
* "בכלל, אנחנו עם רשיון, ביטוח ואחריות. יקח לנו שניות אחדות להוציא את כל האישורים הנדרשים!"
* "אישורים? בוא ואסביר לך. בכלל אין הם צורך!"…
אתם מתארים לעצמכם את המומחים שלפנינו? מזה עשרים שנה הם "בביזנס". הם יודעים את כל הפרצות, כל הדרכים לעקוף, ובידם כל התשובות מן המוכן. תגיד א', הם יענו ת'. תגיד ב', הם מיד יסבירו ש'. לא משנה מה הטיעון, יש להם תשובה בשליפה, ולהם – כך נראה – לא משנה שתשובה אחת נוגדת את השניה, שאת שאמרו אתמול אינו מה שהם אומרים היום. הם צודקים. הם צדיקים. והעולם (כשהם נתפשים בקלקלתם) הוא זה שאשם.
הגיע פקח מהעירייה, וקבע מיד שקונטרקטור מקצועי חייב לדעת שנדרשים אישורים וחייב להוציא אותם מבעוד מועד. זו אינה תורה מסיני, כי אם הא'-ב' של מקצועיות. לכן, אגב, ישנם רשיונות שהמדינה מנפיקה. כך הפקח, אך כיון שהוא בא והלך, לצמד-חמד שלנו תשובות, הסברים ופילסופים באמתחתם – מלא ומרשרש שם, כבד עד מאד.
צמד הישראלים שלנו דבק בסיפור כבראשונה: בעלת הדירה קבעה שאין צורך באישורים שכן "כך נאמר לה". ראו איזה יופי, משחק חדש: "הוא אמר, היא אמרה, מישהו אמר, כולנו אמרנו!"
מה היה עושה בעל מקצוע הנאמן לאחריותו המקצועית? מוודא שכל שהחוק דורש יעשה כראוי. אם בעל המקצוע המדופלם מרשה לעצמו לדלג כפי ראות עיניו, התוצאות יכולות להיות הרות אסון. אך להם לא איכפת: לרוב הם אינם נתפשים, ובפעמים הנדירות שמישהו עולה עליהם, משיבים הם מלחמה שערה: כל העולם כולו טועה, רק הם יודעים ועושים, עומלים וטורחים.
הרשו לי לרגע להיזכר בבנין מגורים אחר, דווקא בעיר לוס אנג'לס ולא בסן פרננדו ואלי (השבוע אנו עורכים סיור עירוני במעוף ציפור). בנין דירות פאר הוא זה, מהידועים ביותר בבורלי הילס. הוא נבנה על ידי אחד ממיודענו, אחד מהקבלנים הישראלים, אותם מולטי-מיליונרים מפורסמים, שכולנו היום מכירים ומוקירים.
מה עשו באותן שנים? אסור היה להשתמש באסבסטוס, אז איך הגיע אסבסטוס לגג? היו דרישות שונות של העירייה, שרובן קשורות לבטיחות-חיים. לדוגמא, קירות המחברים בין קומה לקומה צריכים להיות מחוברים לרצפות ולתקרות (הם לא היו), וברווח בין הקירות יש להשתמש בחומר בידוד ולהתקין מבודדים בכדי לעצור את התפשטות האש בשעת שריפה לדוגמא (לא היה ולא נברא). באותו בניין פאר, התגלה, שכל הדברים האלו לא נעשו. כך נחסכו מיליוני או עשרות מיליוני דולרים, אך הדיירים היו בסכנה ממשית.
זיכרו, המדובר באחד הקבלנים (הישראלים) הידועים ביותר. מדובר בבניין פאר בבורלי הילס. והחשוב ביותר: כל האישורים הנדרשים הונפקו על ידי העיריה והפקחים הגיעו פעם אחר פעם לחתום על העבודה. השיטה היתה פשוטה מאוד. "הבה נתחכמה. אנחנו חכמים יותר מכולם. נעשה את שנרצה. ננצל את כל הפרצות אותן אנחנו מכירים ואותן שיכללנו מפרויקט לפרויקט. נשמן את כל מי שצריך וניתן לשמן."
אחרי סיום הפרויקט, הוא יאוכלס, ואחרי מספר שנים ועד הבית יגלה כל מיני דברים אסורים, מהם שמנינו ועוד כהנה וכהנה קיצורים ושיפורים לא עלינו, כדעתם הנוחה של הקבלנים הישראלים שעשו מיליונים ועשרות מיליונים והיום – בערוב יומם – הם נקראים "פילנטרופים" מוכרים שכולם רוצים ביקרם.
הם, אגב, כלל לא מודאגים. ברשותם דירת פאר או שתיים בבניין, כשרק שטח הגג-מרפסת שלה כמו שלוש דירות מתחתיה. הדירה מושכרת, כך שגם היא מניבה פרות תמיד. גידול לתפארת, עץ רב שנתי נהדר.
ועד הבית הכפיל את מספר הדירות בשווין והנה מספר אדיר ומרשים עד מאוד – עשרות רבות של מיליוני דולרים. "חייבים אנחנו להגן על הנכס, על הרכוש שלנו," היתה ההחלטה, ומיד נעזרו בשרותיהם של עורכי הדין הממולחים והטובים ביותר שניתן. ככלות הכל, הצד מנגד הוא חברת בניין בראשה ישראלי שהקהילה כולה מכירה ומוקירה.
העובדות מדברות בעד עצמן, ובסופו של תהליך תהיה פשרה. הקבלן ישלם כך וכך מיליונים, אך אלו בקושי יספיקו לכסות את שכר הטרחה לעורכי הדין ולכיסוי הוצאות העבודה הנדרשת לודא שהאסבסטוס יורחק בצורה מבוקרת ושהבנין עומד בתקני הבטיחות העכשויים. הקבלן יצא נשכר: בתחילה הוא חסך מיליונים רבים, אולי אפילו עשרות. אחרי שנים רבות והליך משפטי לא מבוטל, הוא ישלם סכום זעום יחסית לחיסכון.
וישנו גם ענין של היוון: הכסף הראשוני שווה היה הרבה יותר מאותם מיליונים בודדים שהוא נאלץ לשלם בסופו של תהליך. ראו איזו שיטה נפלאה, ומה תוצאותיה. הקבלן מוערך ומכובד, וסיפורים יש לו למכביר. ישנה קבוצה שלמה מהם הנפגשת פעם בשבוע או שבועיים. עלילות אלף לילה ולילה ממש, הכל מהוצאת הספרים הישראלית-אנג'לוסית.
צוחקים כל הדרך לבנק
נחזור עתה לענייננו: חלפו הרבה מאוד שנים בין הסיפור על אותו בנין פאר וקבלן השיפוצים ועוזרו של היום, אך נראה שדבר לא השתנה.
היום, כמן בעבר, הקבלן מכיר את כל קיצור-הדרך האפשריים, החוקיים ואלו שאינם. במקרה הוא נתפש, יש לו תשובות מן המוכן – ולמכביר. "זה היה שינוי של הרגע האחרון"; "התכוננו להגיש את הבקשות לאישורים בכל מקרה"; "אין צורך להגיש את הבקשות מראש"; "הקליינטית אמרה לי שאין צורך". ביני לביני אני צוחק (אך ליבי נחרד): "הכלב אכל לי את שיעורי הבית", "אמא אמרה שאת הקטע הזה אני לא צריך לקרוא", "כלל לא ראיתי שהאור אדום", או "האור היתחלף כל כך מהר שלא היתה לי ברירה אלא להאיץ, שכן לא רציתי שתיגרם תאונה".
ומה אם הקליינטית היתה דורשת שתקפוץ מהגג? היית קופץ מהקומה החמישית אל מערבל הבטון למטה? ומה אם היא היתה דורשת שתשדוד את סניף הבנק המרכזי בבוורלי הילס? היית מזדרז להגיע לבורלי דרייב, מרחק שני בלוקים מתחנת המשטרה ומבצע שם את זממה-או זממך?
ה-FBI הסיק כבר מזמן שרוב שודדי הבנקים בני ימינו הם פשוט טיפשים, והוכחות לכך יש לרוב. אך הישראלים-קונטרקטורים אינם טיפשים כלל ועיקר. את הבנק הם לא ישדדו. את האישורים הנדרשים הם ישיגו רק אם הכרחי (קרי אם תופשים אותם), ובכל מקרה, פיהם מלא מרגליות, תרוצים שהם יורים זה אחרי זה – עד כמה הם אמינים, ויודעים, ושומרי חוק וסדר ועוד כהנה וכהנה כפי הנדרש לסבר ולעיף את אוזנו של השומע.
אך הכי מצאה חן בעיני התגובה הבאה: "רק ישראלים מרשים לעצמם להתלונן עלינו. לאף אחד אחר אין בעיה (כה טובים ומקצועיים אנחנו!). כבר ביצענו עבודות לראש ה-IRS וה-INS" ובאותה נשימה אותו ישראלי-חכמולוג מנה עוד כמה ראשי תיבות שהראש הסתחרר וכל כך התרשמנו שאמרנו "דיינו! אם כל אלו ממליצים עליכם, ודאי שטעינו!" לא טעות היתה בידינו, ולא בכדי יוצא לנו שם רע. כמו פגר מסריח, כך גם השם שיצא לקונטרקטורים ישראלים.
זוכרים אתם את סדרת הכתבות על כל מעללי הבנייה בידים הנאמנות של ישראלים? או את המצלמות הנסתרות והמעללים שנחשפו בטלוויזיה? ישראלים שבאים לתקן ושוברים דברים בכוונה כך שהעבודה הנדרשת תהיה גדולה פי כמה מהדרוש בראשונה? אני משוכנע שלכל אחד סיפור מידע אישי, סיפורי חסמבה ואלף לילה ולילה, ולכולם מכנה משותף אחד: אלו הם משלנו. ישראלים שנמצאים כאן בצורה חוקית או לא חוקית. לפעמים זה אפילו מצחיק – כל זמן שזה קורה למישהו אחר. ישראלים המנסים להתפרנס בכבוד דווקא במקצוע זה סובלים לא פחות מהשם הרע שיצא לכלל מהפרט.
כשבשק או שקית תפוחי אדמה יש תפוח רקוב אחד ויחיד בין עשרות תפוחים אחרים יפים להפליא, הריח יגרום לכם לרצות לזרוק את השק כולו, מיידית, כמה שיותר רחוק. זהו ריח נורא. כך גם כאן – איני יודע אם הדבר נפוץ או נדיר, אך כל אימת שאני שומע על סיפורי ההרפתקאות של "קונסטרקשן" ישראלי, אני נחרד.
"כולם עושים את זה"
מדוע איכפת לי? שכן אלו "משלנו". הם מוציאים לכולנו שם רע, כאילו לא חסרות לנו בעיות גם כך, כאילו לא שונאים את היהודים על הא ועל דא, על עצם קיומנו.
לא רק הישראלים כך מתנהגים, יאמר מי שיאמר, ואולי זה נכון.
אך אם אחרים חוטאים ועוברים על החוק, מעגלים פינות ומצפצפים על כולם, האם זה פוטר את אלו משלנו?
הגעתם ללוס אנג'לס לעסוק בקונסטרקשן? זיכרו להיות בני אדם. לימדו להיות בעלי מקצוע לתפארת. היו גאים במרכולתכם ובמורשתכם. עיזרו לשנות את הדעה הרווחת שהיהודים הם… והישראלים עוד יותר!…