הנשיא בארמונו, עם נבל וזמיר, מאות צעירים ואלפי אורחים, ואנחנו כולנו מרוצים, הריר נוזל מפינו: איזו הפקה מרהיבה, איזה יום הולדת, ראו את הנשיא שלנו, כל הכבוד לו! / המדור השבועי של ארי בוסל
המקום: ירושלים עיר הבירה (או לפחות אותו חלק שהוא עדיין "שלנו"). השחקן הראשי: שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל. גיבור האומה, ממקימיה. אחרון הנפילים שעודו בחיים, ואנחנו לו סוגדים, פולחן אישיות שאינו פסק.
התפאורה: קום המדינה, מלחמת הקיום, עבר מפואר. העלילה: הסכמי אוסלו, ההתרפסות והכניעה המתמשכות והסוף המר, הארור, שבפתח.
ועידת הנשיא בבניני האומה בירושלים תמיד היתה חגיגה פרטית של הנשיא וחבר מוזמניו, כשני שליש מהם מחו"ל והמון חברה צעירים שהסוכנות וארגונים אחרים דואגים להביא לכמה ימי כיף לעיבוי השורות.
פלא, אם כך, שהמושב המבוקש ביותר בשנה שעברה היה של ד"ר רות וסטהיימר? זמן רב טרם השעה היעודה, התור חסם את המסדרון לחלוטין, וכך המארגנים הזדרזו להעביר את המושב לאולם הגדול, והקהל ישב מהופנט. סקס מושך, בכל גיל, לא רק לצעירים מחו"ל בני טיפש-עשרה שהובאו לועידה למלא את מזדרונותיה. עירבבה הד"ר המפורסמת דוברת העברית סקס ודת, יום חול עם שבת ומועד, ויצאנו חכמים יותר, מצוידים בדברי תורתה.
ד"ר רות היתה גולת הכותרת, אך המוצר המבוקש ביותר הוא התיק עליו לוגו "המחר." פקידי ממשלה רבים נוהרים לועידה אך ורק בכדי לשריין לעצמם את אותו תיק נחשק; מאותו הרגע אין צורך להשאר, העבודה דוחקת וזמנם מועט. הם כבר יוכלו להתפאר שהיו והשתתפו, והנה ההוכחה; לתפארת מדינת ישראל.
השנה, לרגל יום ההולדת ה-90 של שמעון פרס, הועידה לא איכזבה. טוני בלייר, ביל קלינטון, ברברה סטרייסנד ושחקנים מהשורה הראשונה (שרון סטון, רוברט דה נירן) ועוד מוזמנים מהעולם כולו עלו לרגל להשתתף. מעניין אם הם המשיכו לפגישות עם ראשי פלסטין בבירתם הכבושה. כך המנהג, לנהוג שווה בשווה במדינת ישראל ובפלסטין.
את מקומה של ד"ר רות מילאה השנה ברברה סטרייסנד. היא נחתה במטוס פרטי באותה ארץ קטנטנה והתקבלה כמלכה בשמלה לבנה. לכבוד הנשיא היא הופיעה וסילסלה בקולה הערב זמירות אבינו מלכנו. ליבנו נמס: איזו זכות, גן עדן עלי אדמות.
כמו הנשיא כך גם הזמיר שבחר. אני זוכר את אמה של סטרייסנד, ז"ל, שכנתנו עד יום מותה.את בתה זו היא בקושי ראתה, למעט מספר פעמים שניתן לספור על כף יד אחת.
זכה הנשיא שביום הולדתו ה-90 הוא לא נשכח בבית אבות, תלוי בחסדי מטפלים ובבני משפחה שכבר שכחו את עצם קיומו.
אולי היה מיטיב לעשות אם היה פוקד מספר בתי אבות, או מזמין ניצולי שואה אליו לבית הנשיא. אך הנשיא בארמונו, עם נבל וזמיר, מאות צעירים ואלפי אורחים, ואנחנו כולנו מרוצים, הריר נוזל מפינו: איזו הפקה מרהיבה, איזה יום הולדת, ראו את הנשיא שלנו, כל הכבוד לו!
דיבר הנשיא על מדינה נפלאה ומנה את ברכותיה. נפעם לבי: מדינה בה אין אף ילד רעב, מתייחסים בכבוד למבוגרים (ואני הוספתי מיד "גם לניצולי השואה"), מחנכים לאהבת הזולת ועוד פלאים כאלו מופלאים אותם מנה הנשיא, שלא הבנתי על איזו מדינה הוא מדבר.
פיטר פן עם מטה הקסמים הגיע, ורק אני איני יכול לראות את כל אותם הדברים שהנשיא שלי מנה. איזו יפה היתה החגיגה, וכמה מנותקת מהמציאות. ניחא, גם המוזמנים נבחרו בקפידה. לועידת הנשיא לא מוזמנים "סתם" אנשים, וודאי לא אלו שדעותיהם הפוליטיות ימינה מהמרכז. זהו לא עונש, כמובן, כי אם מציאות כואבת.
איך קרה אם כך שהשתתפתי בועידה לפני שנה, אני שדעותי מעוגנות במרכז וכל כולי שוחר שלום? אליה וקוץ בה – אותו שלום עליו אני חולם אינו עולה בקנה אחד עם המחר של הנשיא, שכן חשופים אנחנו למציאות בשטח של אויב המסית ומטיף שנאה מעל במות ורמקולים, בבתי ספר ובגני ילדים, בתוכניות טלוויזיה ורדיו.
שלום באזורנו לא יושג על ידי ויתורים וחולשה, ואנחנו הרי הבטחנו זאת לעצמנו ולעולם, והנה אנחנו חוטאים, נשתכחה ההבטחה מלבנו, נעלמו נסיונות ולקחי העבר מזכרוננו.
אני בשלי והנשיא בדרכו.
בן תשעים, נשיא מדינת ישראל, חולם הוא על שלום ומזמין את אויבינו לשבת איתו, לחגוג. מתרפס הוא בפני מזבח הכזב והשקר, ועולים מנהיגי העולם כולו לרגל לחזות במחזה. פעם היהודים נלחמו – בגטו ורשה נגד הצורר הנאצי. במדינה שבדרך מעטים מול רבים. היום מדינת ישראל מובלת כשה תמים, והמנצח על העקידה אינו אחר מאשר נשיא המדינה.
שוכח הוא ומתעלם בקלות כה רבה מהמציאות הכואבת. שרוי הוא בחלום (אשר לנו זהו חלום בלהות), חיזיון שוא, אשליה שממנה הוא מסרב להתנתק, כמו אותו סרט על יום שחוזר על עצמו.
שוכח הנשיא פרס, לדוגמא, את מילותיו החדות של ראש ממשלת תורכיה ארדואן בועידת דאבוס. שוכח הוא את ההפגנות נגדו באנגליה, עת הגיע לקבלת תואר אבירות. דברים זניחים אלו, בלתי חשובים בעליל. הוא רוצח ילדים? ודאי שלא. הנה סיבה למסיבה, ומדוע להסב את תשומת הלב לקטעים הפחות נעימים, לאזורים בהם שורה זוהמה, לכל דבר שעלול לפגוע בנימים העדינים ביותר של הנפש?
ניצב אני עומד עם דגל כחול לבן, מתבונן במחזה בשאט נפש: הנשיא הניף את דגל השלום – דגל כניעה, סדין לבן – והוא עומד מזה עשרים שנה וחוזר על משנתו: אתן הכל עבור שלום. הנה, ידידי הפלסטינים, בואו שבו כאן עימי, טמנו ידיכם תחת ירכי, חממו אותי. כאן, על הבמה, ביום הולדתי ה-90, בפני כל רמי עולם. עתיד טוב ומשותף לנו. שני עמים, זה לצד זה.
הוא בשלו, ואויבינו בשלהם. הוא בזרועות פתוחות, והם מגחכים לעצמם: איבר בוטלט, משתמשים הם במושג ביידיש וממשיכים: הוא נראה נהדר, אך דעתו נשתבשה לחלוטין, רק שימשיך לעשות עבודתנו, אין אנו זקוקים ולו למאמץ קל שבקלים.
טוב שבגיל מסוים כבר לא שומעים היטב, וכך כל אותן קריאות להשמידנו נעלמות כלא היו. המוח חי לו בעבר המפואר, בעוד הזמנים הקרובים יותר נעלמים ונשכחים. עשרים שנה עומד הוא ובקול רם מכריז "שלום!" אך השלום מסרב לבוא. חזר הוא כל כך הרבה פעמים על מילות הקסמים, והנה אני בא עם סיכה קטנה, כמעט בלתי נראת, ומאיים לפוצץ את מצג השווא.
מה יעשה הוא אז, הנשיא בשנתו ה-91? איזו חגיגה נחגוג בעוד שנה, כשהאמת המרה על פנינו תטפח?