במשך שנים בעלות על בית הייתה הסמל של החלום האמריקאי
⋅ כעת, הזינוק במחירי הנדל"ן והשינויים בהעדפות של צעירים מעצבים אותו מחדש
American Dream Properties הוא שמה של חברת נדל"ן אמריקאית מניו ג'רזי. "עיר החלום האמריקאי" היה האופן שבו מיתגה את עצמה מחדש העיר ארלינגטון בטקסס לפני כעשור, כשהבטיחה "שכונות מגוונות שבהן התמורה לכסף שמושקע בדיור גדולה יותר מאשר ברוב הערים". ואילו בעצרת בחירות שנערכה באוגוסט במחוז יורק בפנסילבניה, אמר דונלד טראמפ: "אנחנו נחזיר את מה שנקרא 'החלום האמריקאי'".
החלום האמריקאי, לפי מאמר בהתפרסם ב"ניו יורק טיימס", מסמל מגוון אידיאלים מופשטים: עבודה קשה, השתלבות בחברה ושוויון הזדמנויות. עבור דורות שלמים של אמריקאים הוא בעיקר סימל מסלול חיים מוגדר: השגת עבודה, חיסכון להון עצמי והגעה אל המנוחה ואל הנחלה — בעלות על בית ותשלומי משכנתא חודשיים.
ואולם כיום, כשמחירי הבתים מזנקים, לצד האינפלציה והחובות על שכר הלימוד באוניברסיטאות, בעלות על בית נהפכת לחלום נגיש פחות לצעירים אמריקאים. לפי חברת הנדל"ן Redfin, נכון לסוף יוני, כמעט אחד מכל עשרה בתים בארה"ב היה שווה מיליון דולר או יותר — שיעור שיותר מהוכפל מאז יוני 2019. ככל שהמחירים עולים, הגיל שבו אנשים נהפכים לראשונה בחייהם לבעלי בתים עולה. דו"ח מ–2023 של התאחדות המתווכים הארצית בארה"ב הראה כי הגיל החציוני לבעלות ראשונה על בית בארה"ב הוא 35. ב–1981 הוא היה 29.
כשרעיון החלום האמריקאי התעורר לראשונה, הוא נועד להיות אידיאל שאנשים יכולים לשבץ בכל שלב בחייהם. לאורך הזמן, הוא נהפך למודל נוקשה יותר, שבמרכזו בעלות על בית. עוד לפני משבר הדיור הנוכחי, אנשים טענו שהחלום האמריקאי מתפוגג, מידרדר, גוסס או מת. אבל ייתכן שהוא פשוט משתנה, והצעירים האמריקאים נמצאים כעת בנקודת המפנה שלו, ולאחריה הוא כבר לא יכלול יותר בית.
אבן הפינה של מיתוס לאומי
התרבות הפופולרית והפרסום עזרו להאדיר במאה הקודמת את חלום הבית. סדרות קומיות כמו "המופע של דונה ריד" ו"משפחת סילוני" תיארו עקרות בית שמתחזקות את הבית האידיאלי. פרסומת לסיגריות פאל מאל מ–1956 הציגה בני זוג המעשנים סיגריה כדי לחגוג את העסקה לרכישת בית שסגרו.
תקופת השגשוג שחלה לאחר מלחמת העולם השנייה, שסללה את הדרך לתנופת נדל"ן, הסתיימה במיתון שחל בשנות ה–70. בתחילת שנות ה–80, החל האי־שוויון להעמיק. בנאום לאומה ב–1981 ציין הנשיא רונלד רייגן כי תשלום המשכנתא החודשי הממוצע כמעט הוכפל בתוך עשור. "מה קרה לחלום האמריקאי של בעלות על בית?" שאל.
מאז המשיכו מחירי הבתים לעלות. לפי נתוני מפקד האוכלוסין של ארה"ב, המחיר החציוני המותאם לאינפלציה של בית פרטי הגיע בשנת 2000 ל–119.6 אלף דולר, לעומת 30.6 אלף דולר ב–1940.
חוסר האיזון המגדרי השתנה גם הוא. בשנות ה–2000, מספר הנשים הרווקות שקנו בתים בארה"ב עלה בהרבה על זה של הגברים הרווקים, בשל העלייה ברמות ההשכלה וההכנסה שלהן. בעלות על נדל"ן המשיכה להיות משהו שתרבות המיינסטרים עודדה — היא נתנה לאנשים ביטחון ונכס בעל ערך, כמו גם תחושה שהם אמריקאים לדוגמה. "אם יש לך בית משלך, אתה מממש את החלום האמריקאי", אמר הנשיא ג'ורג' וו. בוש בנאום ב–2002.
ואז הגיע משבר הנדל"ן של 2008. באותה שנה ליותר מ–2.3 מיליון בתים ברחבי ארה"ב היה לפחות צו עיקול אחד. בדיווחים החדשותיים דובר על כך שהחלום האמריקאי "נפגע" או שהוא "חמקמק". ב–2010, המכירות של בתים פרטיים בארה"ב ירדו לרמתם הנמוכה ביותר מאז 1995, ובמקום להתחתן ולקנות בתים, צעירים רבים בגילי ה–20 חזרו לגור עם הוריהם.
המושג "חלום" נהפך למרכיב המרכזי ב"חלום האמריקאי" — בעלות על בית כבר אולי לא נראתה לרבים כמו דבר מציאותי, אבל זו עדיין הייתה השאיפה שלהם.
"יותר מדי מטלות. עדיף להתקשר לבעל הדירה"
במחקר שפורסם בתחילת השנה, שאלו חוקרים מאוניברסיטת מינסוטה כ–500 בני דור X ו–Y איך הם מגדירים את החלום האמריקאי. התשובה הנפוצה ביותר בקרב בני דור הבייבי בום (X) הייתה בעלות על בית, אך תשובה זו הגיעה רק למקום השלישי בקרב המילניאלים (Y). לעומת זאת, התשובה הנפוצה ביותר של המילניאלים הייתה הקמת משפחה, ואחריה מימוש הזדמנויות והשגת יעדים ומטרות. בדומה לכך, בסקר אחר שערכה באחרונה חברת הפיננסים בנקרייט, נמצא כי 88% מבני דור הבייבי בום סברו שבעלות על בית היא חלק מהחלום האמריקאי. בקרב בני דור ה–Z רק 68% הסכימו עם האמירה הזאת.
ההסבר להבדלים בין הדורות הוא בעיקר חומרי. קצב הבנייה בארה"ב לא עמד בביקוש לבתים. בני דור הבייבי בום, אומרים כלכלנים, החריפו את המחסור הזה. כמי שנולדו במקום הנכון ובזמן הנכון, הם יכולים היו להרשות לעצמם לקנות בתים, ועכשיו הם אינם עוזבים אותם. גם המשקיעים, שקונים נכסים זמינים בהיקפים גדולים, מוסיפים עוד רובד של תחרות לשוק. נוסף על כך, הריביות הגבוהות על המשכנתאות, הביקוש הגבוה לבתים וההיצע הנמוך שלהם הובילו לעליית מחירי הבתים.
נוסף על כך, תחושת היציבות שנלוותה פעם לרכישת בית התחלפה בתחושה שהבית כובל אותך. גם פעולות תחזוקת הבית, שהוצגו כרומנטיות בפרסומות הישנות, נתפסות כעת כמעמסה יותר מאשר כסמל לעצמאות.
ג'יימס זרסדיאז (38), מרצה להיסטוריה שמתגורר בסן פרנסיסקו, גדל בבית שהיה בבעלות הוריו, אבל הוא עצמו אינו מעוניין לחסוך כסף לבית משלו. "צריך לטפל בגינה, יש פיצוצים בצינורות וצריך לשפץ את המטבח. כשאתה בעל בית תמיד יש דברים שצריך לטפל בהם", הוא אומר. "זה נשמע לי כמו הרבה עבודה. אני מעדיף להתקשר לבעל הדירה שלי".
צעירים רבים מעדיפים להשקיע במניות
בשוק של היום, שבו הריביות על המשכנתאות גבוהות ומסי הרכוש נמצאים במגמת עלייה, נוספים עוד סיכונים לרכישת בית. "יותר מדי בעלי בתים לא מצליחים לצפות את העלות המלאה של הבעלות, שכוללת ביטוח, מסי רכוש ותחזוקה", אומר מארק המריק, אנליסט כלכלי בכיר בבנקרייט, שמציין כי רבים נכנסים לחובות כדי לשלם את העלויות הנוספות האלה. מלבד זאת, העלויות הגבוהות הכרוכות ברכישת בית יצטרכו כנראה לרדת. ייתכן שהצעירים של ימינו מפוכחים לגבי בעלות על בית.
אין זה אומר בהכרח שהם לא חושבים על יציבות פיננסית ארוכת טווח. רבים מהם משקיעים יותר במניות, מה שתורם לחיסכון הפנסיוני שלהם ועוזר להם להרוויח קצת כסף מהצד. לפי סקר של צ'רלס שוואב מ–2024, הגיל הממוצע שבו בני דור ה–X החלו להשקיע היה 35. אצל בני דור ה–Y, לעומת זאת, הגיל הממוצע היה 25, ואצל בקרב בני דור ה–Z הוא היה 19. בסקר של בנקרייט מהשנה שעברה, נשאלים בני דור ה–Z הראו נטייה גדולה יותר לומר שהם במקום טוב יותר מכפי שהם אמורים היו להיות מבחינת החיסכון הפנסיוני שלהם.
ללא כובד המשקל של בעלות על בית, צעירים יכולים כיום להתמקד יותר במשפחה ובמטרות שלהם — המילים שבהן הגדירו את החלום האמריקאי בסקר של אוניברסיטת מינסוטה. לדברי קריסטין סקוט, פרופסור לשיווק ואחת ממחברי המחקר, התשובות של הבומרים בסקר עסקו יותר בדברים מוחשיים, כמו בתים ומכוניות, בעוד התשובות של בני הדור הצעיר יותר עסקו בצורות אישיות יותר של הישגים.
