באמצעות ארגונים מקומיים קמה בלוס אנג'לס קבוצה של אנשים צעירים שלא הכירו קודם, גם לא באותה שבת * מבט שלהם אחד בשני מספיק להם כדי לדעת – הם היו שם, בנובה
ווינטקה היא עיר מחוז קטנה בעמק סן פרננדו מצפון ללוס אנג'לס. בפינה הרחוקה של העיירה הקימו לימור נס ובעלה טיראן חווה טיפולית בעזרת בעלי חיים. שיטה שיודעת לעשות פלאים בנפשם של ילדים, קשישים ואנשים פוסט טראומטיים, בעזרת חיות שעברו הצלה ושיקום, בהן זוג אלפקות, משפחת צבים, גדיים ועזים, ציפורי שיר, סוס פוני אחד, המון כלבים ואפילו תרנגולות לסוגיהן. סליחה אם שכחתי מישהו.
המקום רעשני וצבעוני, ובעליו, שבהחלט יכולים להיכנס אף הם להגדרה הזאת, עברו אבולוציה בשנים האחרונות מאז הקורונה. 7 באוקטובר פגש אותם בדיוק כשחיפשו אתגר חדש. זה התחיל בבחורה צעירה ניצולת הטבח במסיבה ברעים, שהתגלגלה אליהם לאחר שהגיעה ללוס אנג'לס, ובסוף השבוע האחרון, מפה לאוזן, בעזרת קבוצות הישראלים בלוס אנג'לס וכמה ארגונים מקומיים, קמה קבוצה של אנשים צעירים שלא הכירו קודם, גם לא באותה שבת; אבל מבט שלהם אחד בשני מספיק להם כדי לדעת – הם היו שם. בנובה.
הם מגיעים לתוכנית שרקמו להם הכי רחוק שאפשר מהיכן שהחלה הטראומה, עם מטרה עיקרית אחת: להיות ביחד. הם לא לבד; ללוס אנג'לס הגיעו מאז תחילת המלחמה מהארץ מאות ישראלים שביקשו להתרחק בגלל המצב, בגלל הסיפורים שהם סוחבים, ובתוך המורכבות הזאת גם הצורך לספר אותם. רובם בני משפחות חטופים ומפונים מקיבוצים ויישובים בדרום וגם בצפון. הגיעו בעיקר נשים וילדים, גם מהמרכז, שלא יכלו לשאת יותר את שגרת האזעקות עם הילדים בבית.
הקבוצה המרתקת ביותר היא של ניצולי המסיבה, שמגיעים בבודדים ובקבוצות של עד ארבעה, וגם חבר מביא חבר שמביא חבר אחריו. פוגשים אותם באירועים רבים בעיר, מפגני הזדהות וגיוסי תרומות למטרות שונות, אירועי חג החנוכה האחרונים שקיבלו תפנית של הדלקת נרות איתם. הם הפכו לסלבריטאים של הקהילה הישראלית הגדולה כאן. כולם מזמינים אותם, מארחים, כותבים עליהם בעיתונים המקומיים, בקבוצות הפייסבוק השונות, אפילו רשתות טלוויזיה ואתרי אינטרנט מקומיים כבר הגיעו אליהם.
לישראלים הרבים שמתנהלים בין חרדה לתסכול הם כמו מתנה משמיים. יש את מי לחבק. במי לנגוע. כי כולם צמודים לערוצי החדשות הישראלים, אולי יותר מאשר בארץ. תופעה ישראלית חובקת עולם בעיתות מצוקה. FOMO קלאסי, החשש להחמיץ משהו, אומרים מביני עניין, וגם הם נמצאים פתאום בכל מקום: מטפלים מכל הסוגים, מפיקים, יזמים.
אנחנו כאן קמים בבוקר ובגלל הפרשי השעות כבר כמעט סוף היום בארץ, עם כל החדשות הקשות והדאגה לארץ; לקרובים, לחברים, הצורך לעשות משהו, להתנדב, לתרום דרך אירועים כל ערב, ולפעמים כמה בערב אחד. וכן, אולי גם קצת רגשי אשמה שאתם שם, בארץ, חווים את התקופה הנוראה הזאת כולל האזעקות והמשברים הנלווים. המרחק לא עושה את זה קל יותר. המחשבה להגיע לארץ ולעזור עוברת בראש כולם, לרוב היא לא ריאלית.
"נכון לנו כרגע"
יש תחושה שהכל מתנקז לטיפול בצעירים האלה. נדמה כשפוגשים אותם שהם לא ממש ששים להמולה סביבם, אבל גם לא ממש סובלים, רבים מהם אפילו נהנים מהחלק הזה בטוויסט הטראגי של החיים.
לימור מהחווה הנקראת "כפר סבא" – לא על שם העיר, אלא על שם אביה – מספרת שהביאה עשרות ניצולים לתוכנית הטיפולים שלה, שכוללת חוץ מבעלי חיים גם סדנאות ושיטות שונות, אבל בעיקר מעגלי שיח שמזכירים את התמונות מחוות רונית בארץ.
"הטיפולים פחות מדברים אלי", אומר אריאל עין גל, סטודנט מבאר שבע שהיה מעובדי הפאב שיצאו לגיבושון בחוף זיקים. כולם, 20 במספר, הצליחו בדרכי נס להיחלץ משם, חוץ מחברה אחת שלהם שיצאה בשש בבוקר לבית אמה ונקלעה בדרך למארב מחבלים. "כתבתי פוסט מאד מטלטל, מישהו סיפר למישהו והזמינו אותי לניו יורק ואחר כך ללוס אנג'לס לספר את הסיפור, אחר כך הגיעה חברה שלי, מחר מגיע עוד חבר, מרגישים שזה נכון לנו כרגע".
כך גם ארבעה חבר'ה, חוזרים טריים בשאלה ששירתו בגדוד הנח"ל החרדי, שהולכים בלי כיסוי ראש ורואים בעצמם חילונים, אבל מקפידים בציצית. זה ה"שולחן ערוך" שלהם. רבים מחבריהם נהרגו שם, בהודעות הלקוניות זכורים הנרצחים הללו בהגדרה הסתמית "יוצאי החברה החרדית".
"החותים" הם עונים בחיוך רומז למוצאם התימני, וצ'פחה להפיג את המבוכה. דניאל שרעבי, אחיו נריה ובני הדוד אושרי ושלו יהושע עברו פסיפס של סיפורים בלתי נגמרים ובלתי ניתנים לעיכול, גם במושגים שהתרגלנו אליהם.
התיאורים הקיצוניים כבר שגורים בפיהם בלי עצירות, בגודש מטלטל, ובחיבור המפתיע בין קטעי סיפורים שהם טורחים לתקן בהם זה את זה בפרטיהם. חשוב לדייק, זה הכל בפרטים: הדרך אל המסיבה, המלחמה האישית שלהם במשך היום, והמלחמה מאז. גם הטלפונים שלהם עמוסי סרטונים שטרם נראו, אפילו לא בקבוצות הטלגרם, ואולי עדיף כך. המחשבה שכל אלפי הניצולים מחזיקים פצצות זמן בתוכם ובתוך הטלפון. לא רק צילומים והקלטות, גם דברו שנכתבו תוך כדי ואחרי.
כולם פוסט טראומטיים, לא צריך להיות מומחה או איש מקצוע, ולא נדרשת השכלה במדעי הנפש להבין שאנחנו, הקהל שלהם כאן, המארחים, בעצם התרפיה שלהם. על הדרך גם מארחים אותם בלוס אנג'לס. "ווין ווין סיטיואיישן", אומר דניאל הדומיננטי.
חיים בציר מקביל
כשחשבתי שכבר שמעתי וראיתי הכל, פגשתי את בני הזוג דניאל סאסי ומאור פרץ. שניהם בתחילת שנות ה-30 לחייהם, סיפורם הבלתי ייאמן הפך כבר לאייקוני בקרב הישראלים. הם משפחה ותיקה ומוכרת בתחום הבנייה בוואלי של לוס אנג'לס, והמסיבה ברעים היתה אמורה להיות סיום ראוי לביקור בארץ בחגים. הם התגלגלו לשם בהזמנת אחד מבני הדודים שהיה ממפיקי האירוע. אבא של דניאל, אבי סאסי, נהרג עם חבר קרוב כשניסה לתפוס מחסה איתם באחת מאותן מיגוניות מוות.
הרגשתי צורך לתעד אותם. היא בת לישראלים, דור ראשון באמריקה, עברית מעודכנת במבטא קל, גם בת דודתה לי שהיתה איתם במיגונית וניצלה. ההורים הם סיפור ההצלחה של זוג צעיר מנתניה, שעברו לפני 30 שנה להגשים את החלום האמריקאי.
מאור הבעל הגיע לשם אחרי הצבא, לפני עשור. הם הכירו דרך לייקים באינסטגרם, כמו זוגות רבים בדור הזה. היחידה במשפחה שלא היתה באותה מסיבה בשבת השחורה היא האמא, שנותרה בבית לעשות בייביסיטר לתינוק שלהם.
מאור הגן על דניאל שבע שעות בגופו, במיגונית, כשבין לבין ערם גופות הרוגים שישמשו חיץ בינם לירי החוזר ופיצוץ הרימונים. דניאל ספגה כדור בקרסול. רק בשתיים בצהריים הם חולצו והגיעו לסורוקה בלילה, הבינו ששם לא יקבלו עזרה, ומיהרו למחרת לנתניה שם גרה משפחתם ושם נותחה דניאל והקליע הוצא מרגלה.
במקומות אחרים בלוס אנג'לס מתקיימת מציאות אחרת, ארועי ענק יוקרתיים שמבקשים להביא לשינוי בחשיבה החינוכית והציבורית כלפי ישראל והיהודים ולכידות פנימית בקהילה שלא תמיד יודעת לדבר בקול אחד. רגע לפני השנה החדשה הקהילות היהודיות הרבות והשונות, ובהן גם הישראלית, היו יכולות להיות על מסלול אחר שעיקרו העניין שהיה תמיד במערכת הבחירות והפריימריז המתקרבים.
הוויכוחים הפוליטיים על ביידן או טראמפ עדיין כאן, אבל הרבה פחות. החיים נעים בציר מקביל לארץ, עם החרדה, הכאב וההבנה ששום דבר לא יהיה אותו דבר. מספיק להגיע לחוות החיות של לימור בוואלי ולהביט בפניהם של ניצולי הנובה. רואים שם הכל.
