מסתבר שלמוזיקה יש כוח ריפוי • דברים שלא ידעתם על בוורלי הילס
מכירים מוזיקה שפשוט מדרבנת אתכם לקום ממקום מושבכם ולהתנועע? מוזיקה שמסרבת לתת לכם לשבת רתוקים למקומכם, מושכת, מדגדגת, מושיטה יד ומתעקשת, עושה זאת בחן נגד כל סירוב אפשרי?
את ״ירושלים של זהב״ והפעם הראשונה שהשיר הושר זוכרים רבים מאתנו שהם מבוגרים מספיק (ומייק בורשטיין ידידנו שהיה שם והשתתף באותו ערב), ואת ״הללויה״ כולנו זוכרים בשל הזכיה בארוויזיון ב-1979. ומי ישכח את יהורם גאון כשהוא שר ״מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך פים״ ירושלים – מקדש, מלך, עיר מלוכה!
אם לא בירושלים מדובר, הרי ודאי ״כולם היו יודעים אז טוב מאד, למי למי, תמיד למי, יש יותר כבוד!״. מי זוכר את ״אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה״ ״בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות״ – או שיר אחר ממלחמת יום הכיפורים (כמו גם את הגלויות ששלחו האבות מהחזית), שמקפיץ אותנו: ״שילחי לי תחתונים וגופיות״ ״מותק לא לשלוח לי עוגה?״ אם לא זמזמתם מזמן את זה האחרון, מומלץ מאוד להזכר, ומובטח שהשיר לא יעזוב אתכם במנוחה נפלאה במינה.
אותי מלווה תמיד שירו של עוזי חיטמן על חלום שחלם בלילה במיטה, ובחלום ראה מלאך שאמר לו כך ״באתי משמים, עברתי נדודים, לשאת ברכת שלום לכל הילדים, לשאת ברכת שלום לילדי כל העולם". חיטמן כבר מזמן אינו עמנו, אך השאיפה לשלום לא עזבה אותנו, ואותו חלום אכן נשאר כחידה – שכן אנחנו מוקפים באויבים מבית ומחוץ שכל מאוויהם הפוכים לחלוטין.
שואלת המשוררת ״מה אברך לו, במה יבורך, זה הילד, הנער, העלם, הגבר?״ המלאך נתן לו הכל, אך ״אלוהים, אלוהים, אלוהים – לו רק ברכת לו חיים!״ שיר אחר שאינו נותן לי מנוח מגלם בתוכו את התקווה לביאת המשיח. ומדוע כמה אני לביאת המשיח (שכן אינני חב״דניק או דתי)? השיר והמנגינה מסבירים זאת היטב – ועצם חיות האדם גלומה בהם, תרכיז ותמצית החיים של כל אחד ואחת מאתנו: יושב לו נגר אחד מוזר ולא עושה דבר. כך גם סנדלר אחד מוזר, שגם הוא לא עושה דבר. ואתם – באותה שכונה שם בירושלים הבירה – גם בנאי, איש לגמרי לא צעיר, שבנה הרבה בתים בכל פינות העיר. כמו עמיתיו, יושב גם הוא וחולם: מחכים הם כולם לאליהו הנביא.
אותם בעלי המלאכה שהיו דמויות מוכרות בנוף השכונתי ולאו דוקא הירושלמי) כמהים לאליהו שיבוא, ואני ״נושא עיני לעננים", תופס לי עגור במסעותיו לדרום החם, ״ולרגלו אצמיד מכתב דומם, פרישת שלום לכל אחי אי שם". השיר ״העגורים״ מלווה אותי כמו גם ההבטחה ש״אנחנו אם נצא מהכפור והרשע הסוביטי), כבר לא נחזור!״
נושא אני עיני אל על, ורואה אני את ״ההר הירוק כל ימות השנה". בקיבוץ יגור שלמרגלות הכרמל ביליתי חופשות עת הייתי ילד, ושנים אחר כך הייתי מגיע לבקר, צועד בין שדות התירס לעבר מפעל הפלסטיקה (טרם הוקמה שם המשתלה) בדרכי לשער הקיבוץ. ההר הירוק כל ימות השנה – אני עוד חולם ושואל, לנשום רוחותיך כבראשונה. אכן, למרגלות ההר קבורה דודתי, ודודי חרט על מצבתה למראשותיך ההר".
במוזיקה גלום כח עצום. נעימה מסוימת פורטת על הנשמה (כמו מיתרי הכינור ב״רשימת שינדלר״). מארש זה או אחר מזכיר את רוסיה הקומוניסטית. הגבעטרון מחיה את ישראל של פעם, ישראל היפה, וכשנעמי שמר ישבה לה ליד הפסנתר או שרה אחד משיריה (לדוגמא ״הכל פתוח״ על שפת הכנרת), ארץ ישראל המאחדת והמיוחדת מופיעה בכל הדרה.
אני נזכר בהופעה של עידן רייכל בנמל תל אביב. ישבתי עם דיפלומטים זרים, והנה נכנס לו איש צעיר בימים, אדם שעד יומו האחרון חלם והלהיב את כולנו בצעירותו, הלא הוא הנשיא שמעון פרס ז״ל. אמנם הוא לא נשאר להופעה כולה, אך הוא ריגש את כולנו.
למוזיקה כוח רב והיפה בה, כמו גם בשאר יצירות הטבע, שכל אחד ואחת יכולים להנות ממנה בלי לגרוע מהנאתם של האחרים (אלא אם כן מדובר במוזיקה המרעידה את הסיפים, כי המאזינים לה שוכחים שהם לא היחידים בעולם, וגם אם הם רוצים להרוס לעצמם את השמיעה, מן הראוי שיתחשבו קצת בזולת). זכינו לא רק בנעמי שמר, נורית הירש ונחצ׳ה היימן, כי אם בכל כך רבים אחרים, שיצרו והפיקו ומלווים אותנו עד עצם היום הזה, בעבר, בהווה ובעתיד.
למי שהגיע עד הלום, שתפו אותנו בשיר שגורם לכם לתזז, לקפץ, להתמתח ימינה ושמאלה, להתמלא בשמחה המחייבת מתיחת איברים. ״תחתונים וגופיות – מותק לא לשלוח לי עוגה!״
שירה בציבור כתראפיה
מסתבר שלמוזיקה כוח ריפוי, ועל כך רוצה אני לספר: יום לפני חג האהבה בארה״ב (ה-14 בפברואר) לפני שנה ומחציתה, התחילה מיירה לורי, יהודיה מראשי הקהילה בבוורלי הילס, פרויקט חדש – מוזיקה לאנשים עם בעיות קוגנטיביות (קרי אנשים עם אלצהיימר, חולים המחלימים משבץ מוחי מסיבי וכו׳). מדי יום שלישי, בין 1:30 לשלוש אחה״צ, מגיעים עשרות אנשים עם מלוויהם. רובם אינם יכולים להתנהל בכוחות עצמם.
חלקם בשל מחלה, אך אצל רובם בשל גילם המתקדם. בקור ובחום מגיעים הם, למרכז הקהילתי בפרק רוקסברי שבעיר. בחוץ משחקים להם ילדים בגיל הרך כשהוריהם משגיחים עליהם, מדי פעם בורח לו פרחח פנימה, עומד נפעם ולא מבין, פוקח עינים ונשבה בקסם המוזיקה. לילד כולם נראים מבוגרים, וה״זקנים״ שבחדר לא נראים יוצאי דופן במיוחד (כך גם ילד לו אח או אחות עם מוגבלויות לא יודע להתייחס אליהם אחרת, ובדומה ילדים הם ״עיוורי צבעים״ ולא מבחינים בהבדלי צבע עור…)
מיירה נגשת ולוחצת את יד האנשים בשתי ידיה, מחבקת חיבוק עז ואומרת פה מילה טובה, שם חיוך רחב. כל אחד ואחת הם אורחי כבוד, חלק אינטגרלי מהארוע השבועי. בסיבוב הבא היא מחלקת מקלות תופים ויש כאלו שמקבלים תוף מרים טמבורין).
ספרתי שבעים אנשים, אולם מלא מפה לפה. המארח יושב ליד הפסנתר, ולידו במרכז שלושה נגנים מתנדבים. על המסך תופענה מילות השירים, לחנים השגורים בפי כל. אחד אחד הוא מזמין אורחים להוביל את הנוכחים בשירה – כאן מימי קמה (מזכירה קצת את אדית פיאף) ומישהו מעיר ״אוי, מי-מי, היא לא יודעת לשיר". שם קמה פמלה (ומנסה לדברן את חברה שיושב לצידה), המזכירה לכולם את פמלה אנדרסון – בלונדינית, יפה, צנומה, וכשהיא שרה גופה נע עם השיר עצמו, וכבר אי אפשר להפריד את השניים. ביל יושב באמצע, ומסתבר שכשהוא מוביל בשירה, התוקפנות שלו שוככת, ואשתו נרגעת לדקה.
שירה שמשחררת אנרגיה וזכרונות מן העבר, וכך מצטרפים כולם, זה במילים, זה במנגינה והאחרת במקלות התופים. רבים כבר אינם יכולים לתקשר במילים, אך המוזיקה משחררת אותם ממוגבלויותיהם, והשעה וחצי עוברת בלי שממש מרגישים.
כיוון שמחצית המשתתפים אינם יכולים לנוע בקלות, אם בכלל, מגיעות שתי מתנדבות – זו רוקדת מאדם לאדם, והשניה רוקדת ליד המסך, כשתוף מרים בידה.
אני מביט נכוחה ולמעט הגיל, כולם נראים לי בדיוק כמוני, עד שאשה צעירה ומטפל מהמזרח הרחוק עוזרים לאביה לקום ממקומו. הם ״מושכים״, והוא מנסה לעזור, אך זה נראה כאילו שהוא מתנגד. הוא מתאמץ, וכך גם הם, וכל צעד ושעל הם אתגר קשה ביותר. פתאום אני מבין את הקסם שכל זמן שכולם נתונים במוזיקה ובמילים המוקרנות על המסך, נשכחים הכאבים, נעלמים הקשיים, הופכים הם לצעירים כמו שהיו לפני שבעים או שישים או חמישים שנים.
משיר לשיר עוברים כולם, מסוג מוזיקה אחד לאחר, וההרגשה כל כך עילאית, כמו במחזמר מיוחד שבו אנחנו מככבים, כמו אותם המחזות המוזיקליים שמכירים בכל רחבי העולם והומצאו (מילים ומנגינה) ע״י האחים שרמן, כאן בעיר בורלי הילס.
הכוח הטמון במוזיקה, והנה אישה שכבר עשתה רבות, שירתה כנבחרת ציבור, נשיאת רוטרי, נשיאת בית הכנסת המקומי ועוד, שכאילו הביאה מפתח קסמים ופותחת היא מדי יום שלישי מזה שנה וחצי – קופסת קסמים מיוחדת, זריקת אנרגיה ועידוד, מתנה החוזרת ונותנת ולא נגרעת ולו במאומה. ואני מצפה כבר לשבוע הבא, ליום שלישי הבא עלינו לטובה כמו גם לזה שאחריו.
