העונה השנייה של סידרת הריאלטי הכי מצליחה בישראל עלתה השבוע לשידור. מיכה קינן נפגש עם צוות ההפקה הישראלי-אנג'לוסי לשיחה על מה שמתרחש בין ותוך כדי הצילומים
תזכורת מהעונה שעברה: שישית זמרים מופלאים חובבי מוזיקה ים תיכונית, מקווים לעשות אותה באל.איי הנוצצת.על המרקע נערכת תחרות בינהם שמטרתה לזכות בחוזה הפקה לסינגל בחברת התקליטים הענקית גפן רקורדס וכמובן לפרוץ בקרירה בינלאומית. השישה מתגוררים בצותא בווילה מרושתת במצלמות למשך חודש ימים, שם הם מתמודדים עם חיים משותפים תחת עין המצלמה ועם התחרות ההדדית אל מול בכירי תעשיית המוזיקה בארצות הברית. בנוסף הם עוברים מסכת אימונים עם מפיקים בכירים ומצליחים.
שישיית המתמודדים ב"חי בלה לה לנד 2" הם: סמאח זקוט, שיר לוי, ליאת בנאי, שרית אביטן, מאיה בוסקילה ואלי זולטא. קובי פרץ לתוכנית כמנטור יחד עם המנטור הקבוע והאהוב אורי פסטר. במהלך החודש הסוער בו הוקלטה התוכנית בלוס אנג'לס עקבנו אחרי מעללי הסטארים והצוות שלא ידעו שובע והתרגשו שוב ושוב וצחקו יחדיו ואף בכו. מדי פעם דובבנו צוות כזה או אחר ולמרות החשאיות העופפת את כולם נדלפו חצאי אמירות ושבבי הברות והימהומים. כמו החבורה הקודמת זו חבורה מוכשרת ואמביציוזית שהשקיעה ימים כלילות לסחוט כל דקת עבודה להפיק מקסימום של חומר נפץ מוזיקלי ועלילה הזויה. ליקטנו עבורכם, אוהדים שרופים מהעונה הראשונה, הבזקים וקולות רקע לסקרנותכם:
אילן עבודי, במאי הסידרה:
"עשיתי הרבה מאוד בעבר שלי. הדברים המרכזיים: 'מה זה השטויות האלה?' של עדי אשכנזי, 'שיטת השקשוקה'. בכל חיי המקצועיים עבדתי רק בטלוויזיה הישראלית. הפעם זו הפקה מאוד מסובכת, מאוד מורכבת וגדולה מבחינה ישראלית. קודם כל השילוב הזה של להפיק מישראל ללוס אנג'לס. אחר כך, כמה שלא משקיעים, ובאמת זו הפקת ענק במושגים ישראלים, כאן אנחנו הפקה מאוד קטנה. אנחנו בעצם עובדים כמו קבצנים קמצנים. שלא תבין לא נכון, זו באמת הפקה גדולה במושגים ישראלים ויש השקעה מאוד גדולה, אבל עדיין פה אנחנו בלוס אנג'לס והוליווד, אנחנו צריכים לעבוד עם המחירים של הארץ שזה לא משאיר לנו הרבה תקציב כי העלויות כאן אמריקאיות. שלושים יום, ארבעים וחמש פרקים, זה המון, אנחנו עובדים בשיטת צוותים מקבילים: כל יום צילום צריכים לייצר כמה דברים במקביל, החבר'ה היו גמורים, הם עובדים עשרים שעות ביום.
"הצלחה של העונה הראשונה עשתה רק טוב. לא משהו ספציפי, אני במאי די וותיק, מוכר בארץ, אבל בכל זאת היה לי נחמד עם ההישג הזה. כל הצלחה שאתה מביא עושה לך טוב. מהתוצאות בתוכנית כזאת תלויים בעריכה. אין ספק שזה מאוד שונה השנה, זה נובע בעיקר מזה שהסטארים של התוכנית הם אחרים, הסיפורים הם אחרים. הצלחנו השנה להגיע לדברים קצת יותר גדולים, מעניינים. מבחינת הקאסט, השנה הוא מאוד שונה, האופי שלו שונה, אז התוצאה שלו מאוד תהיה שונה .
"אחד הדברים המאוד שונים העונה, זה בגלל שהייתה הצלחה כל כך גדולה, ההתעניינות בארץ מפתיעה אותי כל פעם מחדש. כותבים עלינו כל יום, על כל שטות שקורית כאן כותבים בארץ. חודשיים לפני שנסענו כותבים כל הזמן מי נוסע לאל-איי, אני לא יודע מי מספק להם את זה. כל הזמן כותבים, כל דבר. המעט שאנחנו יכולים לשמור בסוד אנחנו שומרים".
אופירה דגן, מפיקה מקומית:
"ההפקה באופן עקרוני אחראית על לאפשר לסיפורים לקרות, בין המוזיקלים או לא מוזיקלים. אנחנו מאפשרים לדמויות לעשות כל מה שהן רוצות. אני מפיק בפועל את הרגעים הכי קשים וזה היה העמוד שהחזיק את כולם. הצוות התנהג אחרת, אני לא מכירה אותם מהארץ, אני קיבלתי אותם פה, ואני עובדת פה קרוב לעשר שנים עם אמריקאים שעושים סרטים. הצוות הטכני שהגיע מהארץ הוא שונה מאוד, צוות מדהים, באמת אנשים עם תוכן, באמת, אחד-אחד, הקאסט באמת נפלא, אנשים מקסימים, מוכשרים.
"אחד הדברים שהיו קצת יותר מורכבים השנה, הם למשל השופטים והאנשים שאיתם הם עבדו, זה ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיה בשנה שעברה. כל התקשורת בארץ היתה איתנו. זה אחד מהדברים שהיינו צריכים להתמודד איתם. קיבלנו הרבה מאוד תמיכה ומחוברים ל-CAA שזו חברת הההפקה הגדולה ביותר.
"הרבה מהקאסט לא שולטים בשפה האנגלית, ובשבילם ההתמודדות היתה שהם מתמודדים עם ז'אנרים שהם לא מכירים, כולל מילים. הם צריכים ללמוד מילים תוך עשרים וארבע שעות, הם צריכים ללמוד את ההמנון האמריקאי. מאיה בוסקילה הייתה צריכה להופיע במשחק כדורסל עצום! היא לא ידעה בכלל את ההמנון האמריקאי, היא הייתה צריכה להתכונן אליו עשרים וארבע שעות והיא דפקה שם הופעה שאי אפשר לתאר פשוט, אנשים עמדו על הרגליים. לכולם היו כל מיני סיפורים. היו להם כל מיני התמודדויות אישיות וסיפורים אישיים שהתפתחו ונבנו במהלך הסדרה, פשוט עם כל מיני אנשים שהם הכירו, הזדמנויות שנפתחו בפניהם, דלתות שנפתחו לפניהם.
"התפקיד של אילן כבמאי זה לתפוס את הרגעים, הוא יבחר את הזוויות, באופן עקרוני זה החיים שלהם, זה הריאליטי. לחלוטין. הוא אחד הבמאים המוכשרים, החריפים ביותר והמדהימים ביותר.
"חייתי בניו יורק ועברתי ללוס אנג'לס לפני שנתיים וחצי. אני המפיקה כאן, יש לי חברת הפקה משלי :"Raymond picture". בישראל הפקתי במשך עשר שנים, אני הדור הראשון של ה-ICB, דור הזהב כמו שקוראים לזה. עשיתי עונה של החמישייה הקאמרית בישראל, עבדתי באולפני הרצליה. פיתחתי עבורם המון תוכניות ובארבע שנים האחרונות הייתי מנהלת המחלקה התיעודית שם. אח"כ עברתי לניו יורק, שם למדתי מנהל עסקים והפקתי סרטים עצמאיים. אחרי כמה שנים פתחתי חברה משלי ומכרתי סדרה ל-HBO. אחרי הגיעה נועה התשבי. אני מכרתי סדקה מקורית. זו סדרה שנתקעה בפיתוח, זה קורה המון, אתה מפתח המון פרויקטים וזה קורה.
"הפרויקט האחרון שעבדתי עליו: השקתי חברה שנקראת 'בוקס פילמס'. עכשיו הם עשו את ההשקה הסופית של המוצר. הם רוצים להיות הסטודיו הראשון העצמאי שמבוסס על רשת חברתית ולא תלוי בעצם במימון ואישורים. כל הרעיון הוא שאנשים בעצם שולחים רעיונות ומשתפים פעולה אחד עם השני ואז כבר יש להם מימון, ואני עדיין בין שני הכיוונים, אני עדיין מחזיקה פרויקטים משלי לשוק האמריקאי. ואז יום אחד, לה לה לנד התקשרו, לא ידעתי מי הם. כשבדקתי את העונה הראשונה לא יכולתי להפסיק לצפות בזה, זה היה כל כך מצחיק. נכון, זו לא סדרה שמנסה ומאלצת בכוח. בדרך כלל אתה רואה בהרבה ריאליטי מנסים להראות את הצד הרע של האנשים, וכאן היה משהו מאוד אנושי, ואני מבינה למה המבקרים מאוד אהבו את העונה, זה היה מצחיק, אבל באיזשהו מקום, זה מאוד חיבק בעצם. אז החלטתי שזה נכון לעשות את זה.
"זו עדיין הפקה ישראלית לכל דבר, בכל המובנים, הפקה ישראלית, במימדים שלה, בקנה מידה תקציבי והפקתי וכל זה. אני חושבת שיש משהו מאוד חדשני בפורמט של לה לה לנד, כי זו בעצם לא תוכנית ריאליטי. מבחינתי כשראיתי את התוכנית אז התחברתי לאלמנט הסיפורי, הרגשתי שאני צופה בדוקו, שאתה לא יכול להפסיק, שבסוף יש את הפרס אז אני חושבת שמבחינת הפורמט זה לא דומה לשום דבר, ואני חושבת שיש לתוכנית סיכוי גדול להצליח בחו"ל, לאו דווקא בשוק האמריקאי אבל לקחת את הפורמט כמו שהוא. אז אני חושבת שיש הרבה פוטנציאל, ושיתוף פעולה שהיה לנו בעצם מהצד האמריקאי הוא גם כן מדהים, היו המון שופטים ואומנים אז בסך הכל זה עבד מאוד טוב".
אורי פסטר, מנטור:
"מי שהציע לי את ההצעה להצטרף היה אלעד קופרמן בעצמו, עברתי תקופה די קשה כי אבי נפטר די בהפתעה. נסעתי חזרה לארץ. זה היה סיוט, הגעתי להלוויה והייתי מאוד מבולבל ואלעד שהוא חבר שלי כי עבדנו ביחד, התקשר פתאום. עבדנו יחד עם דודו טופז, ב'ראשון בבידור'. הוא היה העורך שלו ואני הייתי עורך של ספיישלים. אני נורא אוהב אותו, מאוד מאמין בו. אז הוא בא ואמר: "יש לי משהו שישמח אותך" הוא אמר לי ככה וככה, אז אמרתי לו: "תשמע, אני לא ככה וככה, אני אף פעם לא הופעתי לפני המצלמה, ואני גם לא טוב בזה" אני יודע מניסיוני כי פעם יצא ספר שאיגד את כל מחזות הזמר שאני כתבתי, הקוסם, הכל הגדה ופיטר פן. ספר מאוד מהודר. הזמינו אותי לדן שילון, זה היה בתשעים ושבע. ישבתי במעגל וחשבתי שאני מת, הלב שלי דפק, אני לא שחקן, לא הייתי על במה, לא הייתי טוב בדברים האלה. וכשדן שילון שאל אותי את השאלה הראשונה השתנקתי, גם כי הוא שאל אותי שאלה פרובוקטיבית.הוא שאל אותי למה במאי כל כך מצליח כמוני לא מביים את האריווזיון, שהיה באותה שנה בארץ, זה היה ב-1999. מרוב שהתרגשתי לא הוצאתי מילה, ואני שומע את הבמאי צועק לי באוזניות : תגיד משהו, תדבר!".
"יש לי פחד במה ואמרתי לקופרמן:" תשמע, אני לא טוב בדברים האלה" הוא אמר: "כן אבל זה בשידור חי וזה בסדר, אתה תהנה". באתי לעונה הראשונה ולא היה לי קל, כי אני בנאדם שלוקח הכל נורא ברצינות. לא היה לי קל כי אני בנאדם מאוד מקצועי, גם את התפקיד של המנטור לקחתי את זה מאוד קשה ומאוד היה חשוב לי שיקשיבו ויעבדו לפני ההנחיות שלי. והאמת, כשנגמרו הצילומים הייתה לי תחושה שיצאתי איזה פדחן קפדן זקן, כי כל הזמן רוצה להיות מקצועי. אני המנטור הראשי!!
"אחרי פרוץ התוכנית הראשונה, אני מגיע לארץ, ולא האמנתי לכמות האהבה שהאנשים ברחוב צעקו לי: "אתה המלך! אתה המלך!" ובגמר היו כל כך הרבה מעריצים. הלכתי למופע לציון 12 שנה למותו של מאיר אריאל. עכשיו תחשוב, זה בקיבוץ משמרות, אלו קיבוצניקים, מה להם ו'ללה לה לנד'? לא יכולתי לעבור צעד בלי שכולם יצטלמו איתי. שאלתי אותם: "מה אתם מוצאים בזה?" מסתבר שמה שהם מצאו בזה ומה שהביקורת מצאה בזה זה המון אנושיות, המון חום, המון סקרנות למה שקורה מאחורי הקלעים. והסדרה בשנה שעברה מאוד הצליחה בגלל שהיא הייתה מאוד מצחיקה וגם מאוד חמה,מאוד אוהבת מפנים ובחוץ.
"אני לא יודע אם השנה זה יצליח או לא. בשנה שעברה זה הצליח בגלל האופי המיוחד של המשתתפים, זהבה בן ואחותה כבשו את לבבות הצופים. יש גם דרך שרבים ויש גם דרך שמשלימים ויש דרך שעוד פעם רבים זה עם זה וחוזר חלילה. בשנה שעברה, דודו אהרון ואביהו היו מאוד מאוד טובים. השנה הליהוק לפי דעתי יותר מעניין משנה שעברה. התוכנית הזו לא צריכה אנשים ידועים, אלא אנשים שבאמת רוצים לחלום את החלום האמריקאי.
"יש את אלי זולטא, פיצוץ. שבחור מהרוק הכבד, מבוגר, בן ארבעים ושתיים, אומר שהוא אליס קופר ושהוא יצליח באמריקה, והוא בא והוא לא ראה ממטר, זה יכול להיות מאוד מצחיק וזה יכול להיות מאוד מוזר אבל גם זה יכול להיות מאוד מרגש, בנאדם מאמין בכישורים שלו והולך דוך.
"הגיע ראפר ערבי ישראלי, סאמח זאקוט, פנטסטי, אישיות. מאמין בדרכו, והוא באמת רוצה לעשות ולהצליח. בעצם מי שהמליץ עליו לתוכנית זה הוא שזכה בשנה שעברה, אלון דה לוקו, כי גם הוא ראפר. היום הוא עושה אלבום אמריקאי בהפקה אמריקאית, גם במימון אמריקאי, הוא עובד כמו חמור. סיפור הצלחה של העונה הקודמת.
"יש גם את ליאת בנאי שהיא כוכבת הסרטים של אבי ביטר, משהו שאתה ואני לא יודעים מה זה. יש לזה קהל בארץ, זה ז'אנר שלא ידעתי על קיומו, זה סרטים ים תיכוניים, בוכים בהם, כמו הסרטים הערביים, הטורקים, אבל היא הכוכבת ואז אני ממש נקשרתי אליה כי היא שחקנית ברמה מאוד גבוהה, לקחו אותה למאמנת שחקנים הכי גדולה של הוליווד שאמרה שהיא אדירה, שלמרות שהאנגלית שלה לא טובה היא מעולה.
"ויש את השניים צעירים, שיר לוי ושרית אביטן שהם באמת בתחום הזמר הים תיכוני, והם מאוד פופולריים עכשיו בארץ. היא בכלל יפיפייה שאי אפשר לתאר. ויש את מאיה בוסקילה שהיא ביקשה להתחרות בתחרות הזאת ואמרה ערב לפני המופע המסכם שזו החוויה הכי חזקה שהיא עברה בחיים, אז אתה יודע מה? אני מכבד את זה, אני מכבד את הרצון שלהם.
"בוסקילה טוענת שהתוכנית עשתה לה המון טוב אחרי שהחתונה עשתה לה המון טוב. אני לא בא לשפוט. התפקיד שלי במסגרת התוכנית זה לעזור להם להיות הכי טובים בפרפורמנס, כל שבוע הם נבחנים על ז'אנר אחר, הם נבחנו על הלטיני על הקאנטרי, על הסול, על רוק ועל קלאסי. עכשיו השנה זה בכלל התחיל פצצה, בשבוע הראשון יש הפתעה מאוד גדולה, לא יודע אם מותר לדבר על זה. הם לקחו אותם מהמטוס לחווה בהרים, לא לווילה, החווה היא משהו כל כך יפה, זה לא נורמלי, זה מקום חלומי והם רכבו על הסוסים, הם עשו את הקטע של הקאנטרי. הם עשו שם מסיבת יום האהבה, זה היה עם כל המקומיים. יש מנחה שמלמד ריקודי זוגות, כמו באמריקה האמיתית, זה היה מאוד יפה. אני חושב שהשנה התוכנית היא יותר אמריקה, היא נכנסה לתוך אמריקה, היא מביאה דברים מעולם הקולנוע.
"השנה הייתה יוזמה מאוד גדולה מצד אופירה דגן שהיא מפיקה די פעילה כאן והיא יצרה קשרים עם גורמים שאנחנו לא יכולנו להגיע אליהם ככה. בשנה הקודמת התוכנית הייתה מאוד מיינסטרים אני חושב שהשנה זה יותר הולך על הקצה כי אין את בעית השפה. האנגלית שלהם מצוינת אז הם נכנסים יותר לתוך העלילות. זה יותר על איך הם מול האמריקאים, זה התחיל עם כל האנשים של החווה, וזה עבר לכל אנשי תעשיית הקולנוע וזה פחות ההתמודדות שלהם בינם לבין עצמם בתוך הווילה אלא יותר ההתמודדות שלהם עם האמריקאים. אז זה עלול להיות מאוד דרשני, אני לא יודע איך זה יצא, אבל אני סומך על אילן, הבמאי. הוא בשנה שעברה הפך את הסדרה על פיה בעריכה. הוא גאון של עריכה, ובעריכה נקבע הטון של הסדרה, או נקבע מה מוביל אותה, מה מייחד אותה, וזה לא מתפקידי, אני יודע שאני במסגרת תפקידי הייתי יותר משוחרר השנה. השנה, בגלל שלמדתי את הפורמט, אז השנה אני יודע את הפורמט, אז באתי יותר מוכן.
"עשיתי השנה מה שעשיתי שנה שעברה, אני בא אליהם וכל שבוע עושים סאשן של ז'אנר שהם הולכים לשיר. מלמדים אותם את האופי של הז'אנר, ואז אני עובד איתם על הבחירות שלהם. לקאנטרי לדוגמא, לכל אחד עם בחירה שלו. אני עובד איתם על האנגלית, על ההגייה, על הסגנון, על מה שהוא לובש, איך הוא עומד, אני מכין אותו לקראת השופטים. יש כאלו שיותר פתוחים, שיותר מבינים, שיותר הולכים עם הדרך שלי. ויש כאלה שיותר מתנגדים, כאלה שבאים עם עקבות. שיר לוי התחיל איתי לא טוב, כי הוא התבייש, הוא אמר שהוא לא זז, שהוא עומד במקום אחד, שהוא רגיל להופיע ככה והוא סיים כמו איזה כוכב.
"הם בעצם עוברים סוג של בית ספר איתי, אבל הם לא מקבלים אותי ליותר מידי זמן. הם מקבלים אותי לזמן מאוד בדוק כי זה צריך להיות פייר ותחרותי. אז אני לא יכול להשקיע במישהו יותר מהזמן המוקצב.
"אנחנו כבמאים, כמעט ולא מקבלים אהבה, בחזרות אנחנו מאוד מתעקשים שהשחקנים ילכו אחרי החזון שלנו, בצילומים הם צריכים להקשיב לנו. הבמאי הוא מאוד בודד, אם ההפקה מצליחה אז השחקנים וכולם אומרים:"הצלחנו!" אבל אם זה ניכשל, אומרים זה הבמאי. אז הבמאי תמיד נשאר מאוד לבד, אני שנים מאחורי הקלעים ומעולם לא קיבלתי הכרה ציבורית. היום, אני בא למסעדות כולם רוצים להצטלם איתי, כולם אומרים לי אתה מלך ולא רק אומרים סתם, מסבירים לי, כשעשיתי ככה וככה. אז זה פתאום נורא שימח אותי ופתאום אני מרגיש את השמחה שיש בקהילה. כשקיבלתי הצעה להיות שופט ב'רוקדים עם כוכבים', נסעתי במאי לארץ וזה נתן לי להיות שלושה חודשים עם אימא שלי בארץ, וגם יוצא לי טוב מבחינת העבודה שלי.
"לו יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את כל הפרויקטים המאוד מיוחדים שאני עושה כאן ושעבדתי עליהם שנים רבות, אז הייתי עושה רק טלוויזיה בארץ. רצו לתת לי תוכנית אישית של בידור, לראיין שחקנים ולפגוש שחקנים ובמאים, כי הידע שלי הוא מאוד גדול. אבל כולה, אני ילד מעפולה , גדלתי בעפולה, אני לא ילד תל אביבי, בצבא בסה"כ הייתי בגולני.
אני בנאדם מאוד עממי וזה מדוע שהאנשים בסדרה מאוד אוהבים אותי. אף פעם לא לקחתי את העניין הזה של "אני במאי מצליח", לראש. בתיאטרון הישראלי מאוד לא אוהבים אותי, ולמה? אמר לי פעם חנן שניר, שאני יותר מידי שמח, יותר מידי חברותי. כי במאי לפי התדמית אמור להיות מרוחק, ולהיות סובל כזה, אני אוהב בעיקר את עובדי הבמה, את האנשים הטכניים. גם עכשיו בסדרה, החברותא שלי היא עם הפועלים. כי זה מה שנקרא העם. זה גם בגלל איך שחונכתי, אני בא מבית מאוד ליברלי, למדתי בבית ספר עם ערבים ודרוזים ואחר כך עשיתי צבא עם חבר'ה מרמלה והייתי ערס לא קטן. אני רומני רוסי. זה ילדות ונערות מאוד כפריים. לא ביליתי יותר מידי זמן בתל אביב, כי מיד קיבלו אותי לבית הספר לתיאטרון בלונדון. באתי לתל אביב כדי לבדוק האם תיאטרון זה משהו שבאמת מעניין אותי והלכתי וביקשתי להיות עוזר במאי בהבימה. כן, להיות במאי, אהבתי להזיז דברים.
"הבימה ממש כבשה את ליבי. שהייתי ילד קטן וראיתי את ההצגה "המלך ואני" ואחר כך את "קזבלן" הוקסמתי ומאוד אהבתי את המוזיקה. לא הייתי טוב בדברים האלו, לא הייתי חרוץ מספיק, כי לא היה לי זמן לזה. אני אומר לך. הייתי ערס. אבל פתאום השתנתי, מה שקרה זה, שבצבא פתאום מצאתי את הפינה שלי ואז נסעתי ללמוד בלונדון וכשהייתי בלונדון שמצאתי את האישיות האומנותית שלי. כשחזרתי מלונדון, זה היה ב-1986, הלכתי לפסטיבל עכו. עודד קוטלר ניהל את הפסטיבל וזכיתי במקום הראשון. הבימה הזמינה את הצגה. להיות בהבימה ןעוד אחרי חודשיים מינו אותי לבמאי בית, אז הלך לי מאוד קל ומהר מאוד הפכתי להיות ילד הפלא של התיאטרון הישראלי. אבל גם מהר מאוד נמאס לי ואז חיפשתי את עצמי והתחלתי לעשות מחזות מוזיקליים וכשנמאס מזה אז התחלתי לעשות קולנוע. עשיתי 27 מחזות מוזיקליים בארץ ובאירופה. אני ייסדתי את הז'אנר הזה בארץ, זה לא היה קיים.
"לאחר מכן כתבתי תסריט והקרן לקולנוע נתנה לי כסף והתחלתי לעשות קולנוע. הסרט הראשון שעשיתי קוראים לו 'מלך של קבצנים', זה הסרט היחידי שעשיתי בעברית. אז עכשיו בא לי נורא לחזור למחזות מוזיקה. יש מחזמר שכתבתי עם אהוד מנור זכרונו לברכה, אני עובד בימים אלה על גירסה האנגלית – אמריקאית שלו ולכן אני נוסע לניו יורק.
"האמריקאים, כל מי שמקבל תפקיד על הסט עושה רק את התפקיד שלו ולא מתערב בדברים אחרים. והישראלים, הצלם רוצה להיות במאי, הבמאי רוצה להיות כותב, הכותב רוצה להיות צלם, העוזר הפקה רוצה להיות מפיק, המפיק רוצה להיות במאי. אני גיליתי שכולם רוצים להיות במאים, גם השחקנים. יש איזה משהו, שחושבים מי יודע מה זה להיות במאי, זה תאמין לי, זה קשה, זה בודד, זה כל ההחלטות על הגב שלך, בגלל זה אני נהנה ב 'לה לה לנד', כי אתה יודע אין לי את האחריות הזו של במאי. זו אחריות מאוד קשה. על הבוקר אתה מגיע ואתה יודע, לכולנו יש מצבי רוח, יש יום ככה ויש יום ככה ואתה תמיד צריך לתפקד מאה אחוז ואתה תמיד צריך להיות מרוכז מאה אחוז וזה מאוד קשה. אבל אני סיגלתי לעצמי אורח חיים שבתקופות שבין הצילומים או בתבת בחדר עריכהקופות של בין חזרות אני יודע לנצל את שעות הפנאי, להחייאה של הנפש. תשמע לש שבעה חודשים זה קשה, אבל אני יודע מה הדברים שמסבכים אותי. אני מאוד אוהב לראות קולנוע. אני מאוד נהנה.
"עכשיו אני עובד על מיוזיקל שקוראים לו "מעל המים", אני כתבתי את זה. זה מספר על הסיפור של נוח שהוא במאי מתוסכל ומובטל כי הוא גר בעיר כמו ווגאס ולא נותנים לו עבודה כי הוא כותב מחזות מוסר. יום אחד הוא מוצא על המחשב שלו הוראות, שזה ההוראות של אלוהים, הוראות שלקוחות מהתנ"ך אבל הוא חושב שהוא צריך להכין את המופע שיאתחל את העולם החדש אחרי המבול. וארבעים יום וארבעים לילה הוא חושב שאלו הן החזרות והתיבה הוא חושב שזו תפאורה שצריכה להיות חזקה כי היא צריכה לנסוע ממקום למקום ואז הוא עושה אודישנים לכל החיות וזה נורא מצחיק שכל החיות שאנחנו מכירים מוכשרות בשירה וריקוד. חיות השמיים, העופות, הן האקרובטים וחיות הים הן מפעילי בובות, כאלו שיודעים לעשות הצללות וחיות היבשה הם שחקנים.
"שנים אני עובד על זה, זה מאוד מקורי. כשנגמר המבול, אחרי ארבעים יום וארבעים לילה שהיו גיהנום, כל התיבה שהיא חדרי חזרות ואיפור אבל אתה יודע כמו בחזרות זה קשה, והם מתחילים לא להיות זוגיים אלא לעשות רומנים זה עם הזה והוא חייב לעצור אותם. הוא שולח את היונה וכשהיא חוזרת עם עלה של זית, הם יורדים מהתיבה וההפקה מוכנה ואין להם קהל, כולם טבעו. הם לא ידעו שלא יהיה להם קהל ואז הם מבינים את חוכמת האלוהים, שהם בעצם כתבו וביימו את החיים העתידיים שלהם ושזה יכבוש את העולם".
ניסים אלאלוף, נהג הלימוזינה
"עבדתי עם הג'מעה כל יום מהבוקר עד הערב. הייתי זה נותן להם את המשימות. לוקח אותם לכל המשימות, בקיצור בלעדיי הם לא היו זזים לשום מקום. לוס אנג'לס בלי אוטו אתה גמור. הייתי נכנס הביתה, מודיע מה הם צריכים לעשות. היו משימות לכל אחד לחוד והיו משימות קבוצתיות. כל הסיפור בקצרה, זה כמו תחרות שירה, הם הלכו להתאמן כמה ימים לפני, אני חושב שהראשון היה סיגנון קאנטרי, אחר כך אתני אחר כך היה רוק, היה סול, היה לטיני והיה באנגלית רגילה.
"באנגלית ובספרדית היה לחלק מהזמרים משבר קשה הם לא מדברים בשפה ולא משתמשים בשפה, אולי שומעים אבל לא מבינים מילה. למשל לשיר לוי, לשרית אביטן ולליאת בנאי, היה סוף העולם עם הספרדית ועם האנגלית, הם לא מדברים את השפה, אבל למדו מהר שזה מאוד מפתיע. הם רשמו את השיר בעברית בפונטית אנגלית. כמו שהם זכרו מילים של שיר ככה למדו בעל פה את המילים באנגלית, הם עשו את זה מאוד יפה. הפתעה חבל על הזמן. אני אגיד לך את האמת, הייתי בהלם. בשבוע הראשון אמרתי, 'מיאה בוסקילה לוקחת את כולם בהליכה'. אבל מיום ליום הופתעתי. כולם הפתיעו אותי לרמות שאני בכלל לא דמיינתי. אני לא מכיר את הזמרים, לא שמעתי אותם אף פעם, אבל כששמעתי אותם הבנתי שלמאיה בוסקילה יש תחרות מאוד רצינית. היא בחורה שאוהבת שהכל בשליטתה, אוהבת להיות המילה האחרונה, לא אוהבת לצאת פראיירית, להיראות או להישמע לא טוב, אז היא תמיד זאת שתגיד את המילה האחרונה ותעשה את הכל לפי מה שנוח לה.
"היא רצתה שאני אשיג לה הליכון. חשבתי הליכו ןשל זקנים כזה, או מקל סבא ללכת איתו ואז הבנתי שזה מתקן ספורטיבי שבאנגלית קוראים לו treadmill. אז היא התחילה לדבר על למה אני לא עושה ספורט, אז אני אמרתי לה שאני כן עושה ספורט, אז היא אמרה שאני לא עושה ספורט ושהיא בעקבים יכולה לנצח אותי בהליכה, אז אמרתי לה שאני מוכן לעשות איתה תחרות, שתבוא עם עקבים ומכנסי ספורט ואני אבוא עם נעלי ספורט ועקבים ונראה מי ייקח. הגענו לתחרות והיא כמובן התבכיינה למה לא עם נעלי ספורט ועם עקבים ועשינו את תחרות ההליכה, התחלנו את ההליכה והיא ראתה שאני הולך לעקוף אותה בהליכה אז היא נלחצה והיא התחילה לרוץ, היא התחילה לצעוק:"הוא רץ! הוא רץ!" ואני לא הייתי רץ, אני הולך. יום לפני התחרות אני חשבתי לעצמי דבר כזה, אמרתי רגע, אם היא תזכה אז כל המצלמות, כל העסק יהיה עליה, אז אמרתי שאם אני אפסיד המצלמות יהיו עליי, כי כל הרעיון זה מי שמפסיד, עושים עליו פרק. אז אמרתי רגע, אני צריך להשיג פה קהל, אני מעדיף להפסיד ועליי יהיה כל הפרק, יהיה ממש פרק שלם על ניסים וזה נותן לי יותר חשיפה, יותר מודעות, הקהל אוהב את זה, הקהל אוהב לצחוק, למעשה הפסדתי בכוונה.
"קיבלתי גם טיפ מאיזה מישהו שהיה לו סיפור דומה וככה הוא השיג את התהילה שלו וככה הוא השיג את החשיפה שלו וככה גילו אותו בטלוויזיה, אני פשוט לא יכול להגיד את השם, גילו אותו ככה בטלוויזיה, הוא עשה התערבות כזאת והוא הפסיד. אני בנאדם שאוהב את הציבור, אוהב לעשות את הציבור שמח ואני בנאדם של צחוקים, אני אף פעם לא הייתי רציני, אני לא יכול להיות רציני.
"לא הייתי רק הנהג, אני הייתי גם אח, חבר, אבא ואימא, תמיד שומע את הבעיות שלהם, מה שמציק להם ומנסה ללבב להם את זה, לעשות את זה בצורה כיפית, סתם דוגמא, למישהו הייתה בעיה עם איזה שיר אז הייתי עוזר לו, נותן לו טיפים, נותן לו רעיונות.
"היה איזה קצר עם שני זמרים, זה רב עם זה, זה מציק לזה, אז הייתי הולך לזה שמתחיל עם הבלגן ואומר לו:" תשמע, מה ייצא לך מזה?" מתחיל לתת לו להבין. הם למעשה לא באו לווילה כדי לאכול אחד את השני, בשביל להיות אחד בשביל השני, הרבה דברים התערבתי להם וייעצתי להם והם שמעו בקולי וראו שללכת בדרך שלי זה היה הכי טוב, היה הרבה מתח לפעמים. הביאו את סאמח שהוא ערבי ובהתחלה הם היו קצת בשוק אבל הם הבינו שהוא בנאדם חבל על הזמן. הוא זמר היפהופ ערבי ששר בערבית ובאנגלית, זה כל כך מדהים איך הבנאדם שר באנגלית ומדבר באנגלית, זה נשמע כמו שפת אם שלו. הוא בנאדם מלא שמחת חיים, לדעתי הר געש בהתפוצצות שלו. יש לו כל כך הרבה דברים להוציא החוצה ולספר ולתת ולהראות ונורא התלהבתי ממנו ביום הראשון כשאספתי אותו משדה התעופה, היינו ביחד באותו, אחד על אחד, נורא התרשמתי ממנו, הוא הפתיע אותי כל יום, כל יום הוא הפתיע אותי הבחור הזה, אני אומר לך שהוא עוד יגיע רחוק מאוד, מאוד רחוק.
"אלי זונטה הוא הכי פאן, אדם עם הרבה אנרגיות, כמה שהוא אומר שהוא עבר הרבה דברים נוראיים בחיים אבל הבחור הזה, יש לו הרבה שמחת חיים, הוא אוהב לעשות צחוקים, להיות ליצן, הוא הבין שאם הוא יהיה הליצן אז הוא יקבל את כל תשומת הלב. מה שהוא עשה, הוא היה אלון דה לוקו של שנה שעברה. הוא עשה את זה בדרך שלו, לא חיקה את אלון, הוא פשוט היה ליצן שעשה את זה בדרך שלו, עם הדברים שהוא אוהב, עם הדברים שהוא נהנה מהם וזה הלך לו לא רע בכלל. כל תשומת הלב הייתה אליו, אני זוכר שהוא נסע כמה פעמים, עזב את הבית, נסע לווגאס. ממש הרגשנו בחיסרון שלו, היה כזה משעמם בלעדיו".
…ותודה למתנדבים!
מאת: עומר בר-שדה
הכל התחיל בשיחת טלפון שקיבלתי מאופירה, חברת ילדות שלי שחיה בלוס אנג'לס: "חברת הפקה מהארץ רוצה שנעזור בהפקת העונה השנייה של התכנית חי בלה לה לנד." האמת, לא ממש הכרנו את התכנית, היות ושנינו חיים פה כבר תקופה ארוכה, אך לאחר שחקרנו וצפינו – השבנו פה אחד: "כן!" ידענו שבתקופה הקצרה העומדת לרשותנו יוצבו בפנינו מכשולים רבים. היינו צריכים למצוא קשרים, אנשים ומקומות, והחיפוש הלך ונעשה קשה יותר ככל שהתקרבנו למועד הצילומים. הקאסט המוכשר שהגיע לכאן היה מקסים ותרם רבות לאווירה המדהימה שהייתה על הסט. היו רגעים מצחיקים, מרגשים ונוגעים.
בין תושבי לוס אנג'לס הרבים כל-כך שנעתרו לעזור ולסייע בכל מה שניתן היה, והתנדבו מכל הלב. רבים מהם לא אזכיר כאן, אך היו כמה שחשוב לי מאד לציין.
ניר בן-דוד מהחברה אייר 1 עזר לנו בתחבורה והובלה באופן שאין שני לו; יהודה הגואל מ'יודה-ויז'ן' עם ציודים ועם עצה טובה; מוטי נוטע וליבו הרחב; צחי אופנגרט ו'סופר סל' שהיו פשוט מדהימים; בני ומשפחת סלטי 'חאפלה' הכי טעימים שיש – שהזכירו לכולנו את הארץ בכל רגע; מאיר רענן ונורות ה- LED האיכותיות שעזרו לנו ביצירת האווירה הנכונה עם תאורה.
יש עוד רבים וטובים שלצערי אין מספיק מקום להזכיר… זו הייתה הפקה מדהימה, זו הייתה חוויה מטריפה. לא יכולים לחכות לראות את העונה השנייה של 'לה לה לנד' על המסך!
בתודה ובאהבה רבה מעומר בר-שדה, מפיק בפועל לוס אנג'לס, העונה השנייה של 'חי בלה לה לנד'.