על אימוץ כללים שלא מתאימים למשפחה, והבנה של כללי משחק חדשים כדי שלא נאבד שליטה
החיים הם בחירה אחת גדולה שכן גם למי שמאמין שהגורל כתוב, הוא יודע בתוך תוכו שהרשות נתונה והדרך שלו היא זו שתקבע בסופו של דבר את המקום שאליו הוא יגיע. ומה קורה אחרי שבחרנו? הרבה אנשים תקועים זמן רב עדיין במקום של ״אילו הייתי בוחר אחרת…״ וזה בהחלט משפיע עליהם, ולא לטובה. למה? כי בחירה משמעותה ויתור על דבר אחד על מנת להשיג דבר אחר טוב יותר/פחות טוב, זה לא משנה כרגע מה התוצאה שלו, אלא עצם העניין שאנחנו לא יכולים לתפוס הכל בידיים הקטנות שלנו ולכך בדיוק נועדה הבחירה.
אין ספק שאנחנו מכוונים למקום הטוב ביותר בכל דבר שאנחנו עושים, ובעיקר בחינוך ילדינו, אבל מה לעשות שלא תמיד זה יוצא לנו הכי טוב או בדיוק כמו שרצינו כי נתקלנו בקשיים שלא ידענו בהכרח כיצד לפתור, אימצנו כללים שלא התאימו למשפחתנו, לא הבנו את כללי המשחק החדשים ואיפשהו בדרך איבדנו שליטה, אבל כבר היה מאוחר מדי.
ההצגה חייבת להימשך
אנסה להדגים את דבריי ולהמחישם באמצעות דוגמה מבית הספר: כמורה, יש לי המון תלמידים בכיתה ובכל שיעור אני צריכה לבחור את הדרך שבה אני מעבירה את החומר לתלמידיי ואת המילים שבהם אני בוחרת להשתמש. זה ברור נכון? יופי. אבל יש מיליון דרכים להעביר את החומר הנלמד, אז איך אני יודעת איזו דרך מתאימה כעת?
אז אתם בטח חושבים שאני לא מכירה את התלמידים שלי?? ממש לא. אני מכירה את כולם, העניין הוא שדרך לימוד אחת אינה מתאימה לכולם ולכל נושא בחומר הנלמד. אבל, ההצגה חייבת להמשיך ואני בכיתה יחד איתם מדברת על החומר הלימודי ומנסה לרתום את הכיתה להאזין לדבריי. לשמחתי, הרוב הגדול אכן מקשיב ומשתתף ולוקח חלק פעיל בשיעור, אבל ישנם כמה תלמידים שהם לא איתי אלא במקום אחר. ומה הסיבה לכך? יכול להיות שהחומר משעמם אותם, יכול להיות שהם לא מבינים אותי, יכול להיות שהם חושבים עכשיו על החברים/ההורים/המבחן הקרוב או שיכול להיות
שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותי.
וכאן אני נכנסת לתמונה, בוחרת בתלמיד אחד מבין כמה שאני יכולה כעת לעזור לו באמצע השיעור. זה הזמן שלי לתת מטלה לכיתה ולגשת בעדינות לתלמיד שאני יודעת בוודאות שהוא לא לומד. אני מנסה לברר מה עובר עליו ומדוע הוא אינו משתתף. הוא משיב לי שאינו מבין את החומר למרות שהסברתי בצורה טובה (״זה לא את, המורה, זה אני שלא מבין כלום אף פעם״) ואני מנסה להסביר לו שנית ואף להדריך אותו במציאת התשובה. אני שמה לב לכך שזה עדיין קשה לו מאוד. גם את השאלה הבאה הוא מנחש ולא מצליח כי משהו שם, אצלו, בחשיבה לא עובד בדרך הרגילה.
אני ממשיכה את השיעור ומתקדמת בחומר הנלמד. כשהצלצול מגיע כולם יוצאים במהירות האור מהכיתה ומתפרקים בספסלים שבחצר הגדולה. אני עדיין חושבת על התלמיד שקשה לו מאוד בהבנת הנקרא ונזכרת בעוד שני תלמידים שלא הספקתי לגשת אליהם וחושבת מה היה קורה אילו הייתי ניגשת לאחד מהם ועוזרת לו מעט והוא היה כן מבין ומשתלב בשיעור?
כמו הסרט ״דלתות מסתובבות״ כל דלת או נתיב, החלטה ומעשה מובילים לכיוון אחר שתוצאותיו יגלגלו אותנו ואת האחרים סביבנו למקומות אחרים בזמן אחר. ההפסקה קצרה מדי ואני ממהרת לשיעור בכיתה הבאה. אני בטוחה שמחר, בשיעור של הכיתה שבה הייתי היום, אני אנסה לגשת לתלמיד אחר כדי לעזור ובהמשך אני גם אפנה להוריו או ליועצת של התלמיד המתקשה שפשוט לא מסוגל ללמוד ״כמו כולם״ וזקוק להכוונה אישית ו/או לסיוע לימודי צמוד.
מה, אם כן, ברצוני להציג בפניכם?
כל תלמיד הוא שונה. כל ילד הוא שונה. בכל רגע הילד תופס את עצמו בצורה אחרת אשר משפיעה עליו מאוד. אתם, ההורים וגם אנחנו, המורים, לא יכולים להגיע אליו באותה דרך, לא יכולים לדרוש מכולם אותו דבר, לא יכולים לצפות שכל ארבעת ילדינו בבית יהיו בדיוק אותו דבר: לכל אחד מחשבות משלו, רגשות משלו, קשיים משלו. יש פתגם מפורסם שאומר ״לא כל האצבעות שוות״. וזה היופי שבפסיפס האנושות הזו הנרקמת לה מדור לדור ולכל אדם ייחוד משלו.
אז מה עושים?
1. קודם כל מבינים שזה כך. דהיינו, מבינים שהילד לא בהכרח ש״הוא לא רוצה״ אלא לעיתים הוא ״לא יכול״ באמת.
2. מנסים לברר בכל דרך אפשרית מה הקושי של הילד? מה עובר עליו? מה באמת מעסיק אותו ולא מאפשר לו להצליח בלימודים/בחברה.
3. מנסים לגשת אליו בדרכים שונות וליצור תקשורת מקרבת, כזו שתעודד שיח אתו ורצון שלו לשתף פעולה.
4. לא מודדים את הילד על פי ״אמות מידה מקובלות״ שכן לא כל התלמידים יכולים להוציא ציון 100 במבחן או שיהיו להם המון חברים, אלא יש כאלה שהיכולת שלהם נמוכה יותר ועליהם לקבל עזרה נוספת מחוץ לשעות הלימוד הן בפן הלימודי והן בפן החברתי.
5. מבינים שכל יום הוא יום חדש ולכן עלינו לאמץ לעצמנו גישות שונות לתקשורת עם הילדים שלנו: פעם על ידי הצבת גבולות ברורים, פעם על ידי שחרור והעברת האחריות לידיים שלהם, פעם על ידי מתן עזרה וכו׳.
6. לזכור תמיד שעלינו לאפשר לילד ולעודד אותו להתפתח ולהתמודד עם משימות מורכבות שכן למרות הקושי, אם הוא לא יוותר ויצליח בסופו של דבר הוא יחווה הישג משמעותי בחייו.
7. לא לוותר לילד לגמרי! ילד שמתקשה או מסרב לבצע משימה, יש הורים שהגישה שבה הם נוקטים היא להסיר את הקושי מדרכו, שמא זה יפגע בנפשו והתפתחותו. למשל ילד שמתקשה לכתוב – הפתרון הוא להפחית, להקל עליו, במקום לתמוך ולעזור לו להתאמן, לתרגל, על מנת שיתקדם ביום שלמחרת.
8. יש לאפשר לילד לחוות ״חוויות בונות״ של התגברות על קשיים, הן במישור הלימודי והן החברתי, ולא למהר למנוע מהם תסכולים והת־מודדויות בוני אישיות. חשוב לתת לילד תחושה של מסוגלות עצמית, שהיא תוצר של מאמץ ועמל להתגבר על קשיים מצמיחים שהוא נתקל בדרכו, לכן ילדים שאינם רוכשים את חווית הבנייה מתוך התמודדות והתאמצות יהיו חסרים את האמונה בעצמם וביכולתם להצליח.
