לילדים שלכם אין "שם" * בשבילם, כאן זה הבית. זאת הילדות. זה לא "פחות טוב מישראל" * זה פשוט החיים שלהם, המלאים, היחידים שיש להם * קיראו והפנימו – ולכו לחגוג
ערב ה-4 ביולי. הבת שלכם רצה על הדשא עם זיקוק נוצץ ביד, הפנים מוארות, והיא צוחקת צחוק , סביבכם שכנים, דגלים, ריח של גריל, ובאוויר התרגשות אמיתית , כי זה לא סתם עוד ערב קיץ. זהו יום העצמאות של אמריקה.
ואתם? עומדים בצד, מחזיקים צלחת עם סטייק, וכבר מנסחים בראש את ההודעה לקבוצת הוואטסאפ בארץ: "כאילו נחמד, אבל זה לא יום העצמאות שלנו. אין את התחושה הזאת. בישראל זה אחרת." יש במות, הילדים עפים פה זה בקטנה.
וברגע הזה , בזמן שהייתם בישראל, בראש …. הבת שלכם חגגה אחד הערבים הכי יפים של הקיץ שלה. בלעדיכם, עי אתם בראש בארץ ולא נוכחים ברגע שלה!
בטור הקודם נתתי לכם חמישה מקומות חינמיים – לאן ללכת ומה לעשות בחופש הגדול. השבוע אני רוצה לדבר על משהו הרבה חשוב: איך באמת להיות שם כשאתם כבר שם.
המשפט הכי יקר שאנחנו אומרים
"אם הייתי בישראל" הוא המשפט הכי יקר שאנחנו משלמים עליו, כי המטבע הוא נוכחות!
הוא מתחפש לגעגוע, אבל הוא בעצם השוואה. ובכל השוואה כזאת יש מפסיד קבוע: ההווה. הברביקיו הזה, הדשא הזה, הילדה הזאת שעומדת מולכם עכשיו , כולם מקבלים ציון נמוך מול גרסה מושלמת ובלתי מושגת של "שם".
והנה הסוד הקטן והכואב: ה"שם" שאתם מתגעגעים אליו כבר לא קיים. הוא תצלום מוקפא. ישראל שעזבתם השתנתה, החברים התבגרו, השכונה כבר לא אותה שכונה, וגם החגים שאתם זוכרים הם זיכרון של ילד, לא של מבוגר. אתם לא מתגעגעים למקום ,אתם מתגעגעים לרגע בזמן. ובינתיים, בזמן אמת, גדל לכם פה ילד.
לילדים שלכם אין "שם"
זאת הנקודה שצריך לעצור עליה. לילדים שלכם אין שם. בשבילם, כאן זה הבית. זאת הילדות. זה לא "פחות טוב מישראל", זה פשוט החיים שלהם, המלאים, היחידים שיש להם.
וכשאנחנו משדרים להם, גם בלי מילים, ש"החיים האמיתיים שלנו נמצאים במקום אחר", אנחנו אומרים להם משהו נורא: הילדות שלכם היא רק גרסת ביניים. פרס ניחומים. הדבר האמיתי קורה במקום שאתם לא נמצאים בו.
ילד שגדל ככה גדל בלי שורשים. לא ישראלי לגמרי, אבל גם לא מורשה להרגיש שייך לכאן. תקוע באמצע כי גם ההורים שלו תקועים באמצע. ולא פעם, ההורים שמתלוננים הכי הרבה על כך שהילדים שלהם "מתאמרקנים" הם בדיוק אלה ששידרו להם שאסור להם להרגיש בבית.
שישה כלים להורה שבוחר להיות כאן בנוכחות
1. תתפסו את המשפט. השבוע, שימו לב כל פעם שאתם אומרים "אם הייתי בישראל" או "בארץ זה היה אחרת". רק לשים לב , בלי לשפוט. תרגישו מה זה עושה לגוף שלכם, ומה זה עושה לאוויר בחדר. אי אפשר לשנות הרגל שלא רואים אותו.
2. ספרו להם שבחרתם. הילדים שלכם צריכים לשמוע את הסיפור של הבחירה שלכם, לא של הגלות. יש הבדל עצום בין "עברנו לכאן כי רצינו __" לבין "נתקענו פה". ילד שיודע שההורים שלו בחרו את חייו , חי בבית. ילד שמרגיש שההורים שלו נתקעו , חי במקלט זמני. ספרו להם איך הגעתם, מה חיפשתם, מה מצאתם. תנו להם נרטיב של אומץ, לא של ויתור.
3. הפכו את שני ימי העצמאות לשיחה. השנה, לפני ה-4 ביולי, שבו עם הילדים ושאלו: "מה אתם יודעים על יום העצמאות של אמריקה? ומה על של ישראל? מה דומה ומה שונה?" כשאתם מציבים את שני החגים זה לצד זה בכבוד, כשווים ,אתם נותנים לילד מסגרת בריאה: לא לבחור בית אחד על חשבון השני, אלא להחזיק שניים. ככה גדל ילד עם שתי קומות, ולא עם חצי קומה.
4. אמצו את ה-4 ביולי כטקס משלכם. אל תסבלו אותו כאורחים הפכו אותו לטקס משפחתי. אולי זה הברביקיו השנתי שבו כל אחד אומר על מה הוא חופשי השנה. אולי זה שיר עברי אחד בין הזיקוקים. אולי טוסט קטן: "בחרנו להיות פה, וזה טוב." כשאתם נכנסים פנימה במקום לעמוד בצד, גם הילדים מקבלים רשות להרגיש שייכים.
5. צנצנת ההווה. הנה כלי משפחתי ושובב: שימו צנצנת על השיש. בכל פעם שמישהו במשפחה נתפס אומר "אם הייתי ב___", הוא מכניס מטבע. את הכסף שמצטבר אתם מבזבזים יחד על משהו כאן ועכשיו :גלידה, סרט, יום בים. ככה אתם הופכים את ההרגל הלא-מודע למשהו גלוי, משחקי, ומשתף — והילדים, אגב, יתפסו אתכם הרבה לפני שתתפסו את עצמכם.
6. עוגן נוכחות אחד ביום. רגע אחד ביום שבו אתם לגמרי כאן ,טלפון בצד, בלי להשוות לכלום. דקה שבה אתם פשוט מסתכלים על הילד שלכם בהווה, כמו שהוא, בלי הגרסה המקבילה של מה שהיה יכול להיות. נוכחות היא לא רגש שמחכים שיגיע. היא שריר. מתאמנים עליו.
בסוף, זה כמו זיקוקים
זיקוק נמשך שנייה. אם אתם מסתכלים למטה על הטלפון, אם אתם בראש בארץ, אם אתם עסוקים בלהשוות פספסתם אותו. הוא לא יחזור. ככה בדיוק הילדות של הילדים שלכם. היא קורה עכשיו, פה, על הדשא הזה, בשנייה הזאת. כדי לתפוס אותה צריך רק דבר אחד: להרים את הראש ולהסתכל למעלה.
חג עצמאות שמח — לשני הבתים שלכם.
כי אם אתם כאן זה הבית שלכם ושל הילדים שלכם, תנו להם להרגיש בבית שם מתחיל עצמאות וביטחון ואם עדיין אתם צריכים עזרה דברו איתי: שירן שפיץ- מומחית להדרכת הורים, "שותלת"תובנות ו"מצמיחה" משפחות
818-923-7484
