אני חולם על מנהיג ערבי ישראלי חדש, שיקום ויסחף את עמו לתקווה חדשה. אם רק לא יחוסל באמצע הנאום
צפיתי השבוע בח"כ אחמד טיבי משקר בעניין מהומות חג הקורבן בהר הבית, מכחיש את הקשר היהודי לבית המקדש ומשתמש שוב ושוב במילה "נרטיב", שפירושה בעברית פשוטה שקר נטול ביסוס עובדתי המועבר מדור לדור ויוצר אינסוף סבל אך מנציח את מקומו של הנ"ל בכנסת, לאסון הערבים ולאסון כולנו. בחלומי קם מנהיג ערבי ישראלי חדש, שאומר לעמו את הדברים האלה:
״אחיי ואחיותיי, בני העם הערבי היושבים בארץ ישראל, בואו נאמר לעצמנו את האמת. מצבנו נורא. האלימות שולטת בבתינו, ברחובותינו, בבתי הספר שלנו, בכפרינו, בערינו, בשיח שלנו, בנהיגה שלנו, בהתנהגות שלנו במרחבים משותפים. לא כולם, ברור, יש בני תרבות, אבל האלימות נותנת את הטון.
״אחיזתנו ב'נרטיב' שלנו לא מקדמת אותנו לשום מקום. הרכבת הישראלית טסה קדימה, ואנחנו עדיין ממתינים בתחנה לרכבת החיג'אזית, שלעולם לא תגיע. יש לנו הזדמנות להיות הערבים המתקדמים ביותר בעולם, ואנחנו בוחרים לשמור על העמדה הקורבנית שלנו ולהצמיד את ערך המניה שלנו לערך המניה של אחינו, יושבי הרשות הפלשתינית ורצועת עזה, אחת המניות הגרועות בעולם.
״בואו נשנה את תפיסת המציאות שלנו ונצטרף להצלחה הישראלית. בואו נפסיק לספר לעצמנו את השקרים שסיפרו לנו אבותינו על הסכסוך בינינו לבין היהודים, המכונים היום 'נרטיב'. אבותינו פתחו במלחמה שהביאה את כל מה שקרה לעמנו על ראשם ועל ראשינו. האם נמשיך להעביר את המורשת המפוקפקת הזאת הלאה, לילדינו ולנכדינו?
״בואו, אחיי ואחיותיי, נצא בקריאה משותפת לסוף הסכסוך בינינו לבין יהודי ארץ ישראל. לא נמשיך לחכות שייתנו לנו מה שכביכול מגיע לנו. בואו נבחר נציגים לכנסת, שמבקשים להשתלב וליצור חברת שני עמים עם מטרה אחת – קידום עצמי והדדי. נציגים שלא שואבים את כוחם משיח לאומני מפלג, אלא משיח המחפש נקודות מפגש והשקה. נציגים שיחפשו איך אנחנו, הערבים, משתלבים בחברה הישראלית דרך חינוך לאחווה אזרחית, גיוס לצה"ל או שירות לאומי, שיתוף במטלות האזרחיות במדינה כמו תשלום מיסי אמת, התנהגות סבירה במרחב הציבורי, שמירה על איכות הסביבה, הוקעת האלימות הפלילית והלאומנית וסימון הגורמים הרסניים בחברה והסגרתם לידי רשויות החוק".
כך יאמר המנהיג שיקום, ואם לא יחוסל עוד באמצע הנאום, יסחף אחריו את מיליון ומשהו ערביי ישראל לחזון חדש. ומנגד, אנחנו, היהודים, ניענה למילים האלה כמו שנענינו לקריאתו של אנואר סאדאת זצ"ל – בפתיחת ידיים ולב, בסליחה מלאה על כל מה שעוללו לנו הערבים היושבים איתנו, בהתנצלות על כל מה שעשינו להם, כי גם לנו יש חלק במציאות העכורה הזאת, ובהפניה מיידית של משאבים, מאמצים, ידע וכוונות טובות לעבר המגזר הערבי. בתוך עשור יכול להיות פה קיום אחר לגמרי, לכולם.
ואז יהיו שרים ערבים, ומנכ"לים ערבים, ומפכ"לים ערבים, ומה לא, ויהיה אפשר לגור ביישובים מעורבים, ורכבת השלום תתחיל בתוכנו, בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. וערבי טוב יהיה שר הבריאות.
דרוש/ה
הסתובבתי השבוע בלב תל אביב והרגשתי כמו בתוך כוורת. מסביבי המו וזמזמו מאות קורקינטים חשמליים להשכרה, ועליהם מילדים ועד זקנים, כולם משתחלים בין כלי הרכב בכבישים, ואף אחד כמעט לא חובש קסדה. פה ושם היו כאלה עם קסדה תלויה על הכידון, או מונחת על ראשם ללא רכיסה. תן להם מכה קטנה בזווית הנכונה, והם תורמים איברים.
האם ניתן לשנות זאת? האם מוכנות האוזניים לשמוע?
מוכנים הלבבות להשתנות?
כמו בכל קמפיין טוב, צריך ליצור רושם עז. דרוש סלב/ית למות בתאונת קורקינט מחרידה. היתה מישהי שנבחרה בזמנה, אבל לא התמסרה לתפקידה ושבה ברוך השם לתפקוד מלא. אנוכית שכמותה. צריך מישהו אחר.
דרישות התפקיד:
- פופולרי מאוד עכשיו. לא לפני חודשיים. חם־חם. על
כוכבי עבר קל לוותר. - יופי קיצוני. בחור או בחורה, לא משנה, שתמונותיהם יוכלו להתנוסס כל ימי האבל ולייצר את תחושת ההחמצה הגדולה, פלוס דמיונות על איך כל היופי הזה הושחת על ידי הג'יפון הרשלני.
- מהוגן/ת. מישהו שאי אפשר לומר שעם איך שהוא חי, זה היה כתוב לו על הקיר. מישהו שלמרות שהולך לו,
באמת נשאר בנאדם שפוי. - מישהו שנוסע תמיד עם קסדה, ורק הפעם היא גנבה/נשכחה/קרה לה משהו. מכת הגורל חייבת להיות חד־משמעית.
- . בדיוק עמד/ה להתחתן. בן או בת הזוג צריכים להיות יפים לא פחות.
מי שיתנדב, יציל הרבה נפשות, וגם יזכה לשבוע של התעסקות בו, בחייו ובמותו. הישג לא רע. מדובר במאות אלפי לייקים, באלפי סטוריז סביב דמותו, המדינה תעצור. אפילו ראש הממשלה ורעייתו ישלחו זעזוע. ואז, מישהו יחליט שהגיע הזמן לעשות משהו, ואכיפה חסרת רחמים תתחיל ותסיים את העניין הזה בתוך שבוע.
הייתי מתנדב בעצמי, אבל ימי תהילתי חלפו זה מכבר, וכל הילדות האלה הגרות בביתי, מי יוכל לשאת את הדמעות.
המדריך
הילדות הלכו לקייטנת הספארי. אחלה שבוע. למדו על עקבות של חיות, על הסוואה ומחבואים והכחדה, והכי חשוב – איפה שיש חיות, אין מסך. בנסיעה הביתה הן אמרו לי: "אבא, המדריך יובל ביקש לא לגלות לכם משהו". אשתי, ישתבח שמה, שלמדה חינוך למיניות בריאה, הסבירה לי מבעוד מועד מה יש לומר באלה המקרים. אז אמרתי. "אם מבוגר אומר לכן לא לגלות לאבא ואמא משהו, סימן שאתן חייבות לגלות".
המשכתי וחקרתי אם קרה, חלילה, משהו לא נעים, הסברתי שוב על פרטיות הגוף והוספתי שתמיד נאמין, שלא נכעס, שבכל מקרה זו לא אשמתן. כמחולל אוטומטי הרעפתי באהבה את כל המסרים הטובים.
התרשמו הילדות מאוד מפתיחות השיח ומעומקו. קיימו דיון ארוך בלחישות באוטו, ובסוף אמרו יחד: אבא, הסוד הוא שהמדריך יובל הוא פינגווין. אמא שלו הטילה אותו, והוא בקע מהביצה".
שאלתי: "אז איך הוא בנאדם?" ענו לי, ברוח הזמן הזה, הוא עשה ניתוח".
והוא בעצם פינגווין? "כן".
וואחד סוד. הדיסקרטיות במקומה. וכך, ברגע אחד התברר שהחשוד במי־יודע־אילו פשעים איומים הוא למעשה בחור אוהב חיות ואדם משעשע וחמוד, שיודע לתקשר עם ילדים דרך דמיונם החופשי ולשתול להם במוח סוד שיעסיק אותם, שיאמן אותם בלשמור סוד. זה הכל.
אבל אני, כיוון שאני מארח בתוכנית הבוקר הורים נפגעי מטפלות פסיכופתיות ושלל נפגעי עבירות והולכות שולל, שכחתי את מה שאני מאמין בו, למרות שגיליתי בסדרה מה אתם הייתם עושים?" שרוב בני האדם טובים, ושכוונותיהם טובות, ושאפשר לתת אמון באנשים, גם אם הם נולדו בקוטב הדרומי.
