1.
שלום לך, עידן עופר. קודם כל, תודה רבה על כך שפרנסת אותי ואת משפחתי במשך שנים ארוכות, כשהיית בעל הבית של "רשת", שבה אני ובד. מעריך את זה, באמת. שמע משהו. ראינו את מסיבת חידוש הנדרים שלך במיקונוס, בעלות של מיליונים רבים מאוד. ראשית, אשמח לדעת מי הלביש אותך, אשמח להזמין אצלו בגדים לתוכנית הבוקר. אבל בשבוע שעבר התפרסם גם שהחברה שלך, כימיקלים לישראל, אחראית לשליש מירידת מפלס ים המלח.
ים המלח הוא המקום החביב עלי בכל העולם. באמת. אבל כבר כמה שנים איני פוקד אותו עוד, כי האסון האקולוגי שאתה שותף לו כה מחריד, שאני פשוט מעדיף לא לראות אותו בעיניים שלי. הוא כואב לי כמו מוות של מישהו אהוב. וכשהמישהו האהוב הוא ים המוות, המוות שלו הוא בריבוע.
אני יודע שהבעלות על מפעלי ים המלח נרכשה על ידיך מהמדינה, שהתחילה את האסון, אבל אתה ממשיך אותו במלוא המרץ. אתה שותף להשמדת המקום הכי מיוחד על פני כדור הארץ. עכשיו, על פי אירוע חידוש הנדרים שלך, אתה באמת לא חסר דבר, ברוך המפרנס עמו ישראל. לפי זה שאתה לא חי בארץ, אני גם מניח שאתה לא מזדמן הרבה לנכס הזה, ים המלח.
אז דע לך, שאת המיליארדים שלך אתה עושה מים שהולך ומתכווץ ביותר ממטר בשנה ומבולענים שמחסלים את התשתיות באזור, את המלונות, החופים, הכל. הנזקים מהתייבשות הים מגיעים למאות מיליוני שקלים בשנה, אבל אתה לא משלם כלום מזה. רק קוצר את המלח, ואת ההכנסות.
קטונתי מלייעץ לך, מר עופר, אני באמת גרגיר מלח לעומת ממלכתך. אבל אני רק שואל: האם אתה רוצה להיזכר כמי שרוקן את הארץ ממשאביה והשקיע אותם באירוע ראווה מנותק ביוון, או שאתה מכריז עכשיו על הקמת קרן פרטית להצלת ים המלח, שתממן תעלת ימים מהים התיכון או מהים האדום בכסף שלך, וכך יזכרו אותך בזכות מעשה מרהיב שעשית למען העולם? כמה מלח יכול אדם אחד להמליח? כמה כסף יכול אדם אחד לצרוך? בוא נראה אותך מכניס את ים המלח לעידן חדש, עידן עופר.
2.
יש לי חלום. בחלומי אני לוקח את הפרס הראשון בהגרלת הלוטו, ומכנס את כל הדלפונים שאני מכיר (ואני מכיר הרבה יותר מדי), ונותן לכל אחד על פי צרכיו, ומתייצב בעבודה שלי ומודיע על התפטרות מהרגע, וקונה את האוטו שאני חולם עליו (שום דבר מנקר עיניים, חלילה), ומסדר את הבנות שלי, ויוצא לטיול בעולם שכל כך מעט ממנו זכיתי לראות, ומקים מקלט ליוצאים ויוצאות בשאלה, ונותן שיעורים כדי שיהיה לי מה לעשות, וחי בשקט.
את החלום הזה אני חולם בכל פעם שאני קונה טופס לוטו, ומבחינתי, שווה לי לשלם פעם בחודש את השישים ומשהו שקלים האלה בשביל הזכות להריץ במוח את החלום מההתחלה עד הסוף. אבל בשבועיים האחרונים קרה משהו. סכום הזכייה עלה ל־80 מיליון שקלים, ואני מוצא את עצמי קונה טופס פעמיים בשבוע, במקום פעם בחודש. והחלום הזה משתלט עלי, ואני חולם אותו כל הזמן, והוא נהיה קצת אובססיבי, במקום להיות תבלין מחשבתי מזדמן.
ואני חושב מה קורה לאנשים שפרנסתם קשה יותר משלי, וחלומותיהם יותר בסיסיים – טיפולים רפואיים, חינוך טוב לילדים, דיור ללא חשש מבעל בית, מזון. ואני מבין שהעלאת סכום הזכייה היא מעשה מרושע, לא הראשון, של מפעל ההגרלות הלאומי, מפעל הפיס, שמכניס אל תוך ההתמכרות עוד ועוד אנשים. אני רואה אותם בתחנה, עומדים עם השקית העבה שבה עשרות טפסים, חיים מהגרלה להגרלה, מסיגריה לסיגריה, מאכזבה לאכזבה.
80 מיליון זאת הפרזה בוטה, ואף אחד לא באמת צריך סכום כזה, אלא אם כן הוא רוצה לחדש נדרי נישואים במיקונוס. 10 מיליון זה סביר, זה מסדר אדם לכל חייו בנעימים. מעבר לזה זאת חזירות שמביאה לשעבוד נפשי, ולפגיעה במשקי בית של מכורים. לא רוצה להיות כמוהם, רוצה את חירותי בחזרה. אם אני לוקח את הפרס הגדול השבוע, לא קונה עוד טופס לעולם. אלא אם כן יעלו את הסכום.
3
מאז שצימחתי מחדש את שיערי, לאחר שהיה בגלות כ־35 שנה, אני שומע מאנשים דברים משעשעים. למשל, השבוע ניגשה אלי אישה אחת ואמרה לי: "בעלי ביקש למסור לך תודה, בזכותך גם הוא נסע לטורקיה".
מה לי ולטורקיה?" שאלתי.
״מה שעשית בשיער", אמרה כממתיקת סוד. "גם הוא נסע להשתלה".
צחקתי בליבי צחוק גדול. לא נסעתי לטורקיה כדי להשתיל שיער. למזלי זכיתי בגנים עלומים של כרבולת גברית, ששורדת את טלטלות הזמן, למרות שמפרצים סביב לה. השנה עשיתי בי ניסוי והפסקתי לכסח עם מכונת התספורת הביתית הנאמנה שלי על אורך 1. זה הכל. אבל לא רק בגלל זה לא נסעתי לטורקיה. לא נסעתי בעיקר כי אני לא נוסע לשום ארץ בעולם שבה איני רצוי. גם אם בטורקיה היה מומחה לעניין שבו אני כן זקוק להתערבות, נגיד, השתלת דיסק און קי כגיבוי לזיכרון ההולך ופוחת בקצב מפחיד, לא הייתי נוסע.
אני כבר לא נוסע לצרפת המתאסלמת, לגרמניה שבה נובטים מחדש פרחי האנטישמיות המקומית, לאנגליה עם מפלגת הלייבור המגעילה, ולכל מקום שבו האנטישמיות מרימה ראש ואינה מקופדת מייד על ידי השלטונות, אלא מקבלת רוח גבית בשתיקה או ברמיזה או בקריצה. אז ודאי שלארצו של הסולטן ארדואן לא אסע, ולא אוציא שם לירה טורקית אחת.
לא שאני בונה על זה שהטורקים יתרשמו מהפעולות שלי. ברור שלא. אבל אני שומר על הכבוד שלי בעיני עצמי. אף פעם לא הסתננתי למסיבה שלא הייתי מוזמן אליה, לא מירפקתי את דרכי אל עבודה שלא הייתי מבוקש בה, לא נדחפתי לתמונה שלא הייתי אמור להיות חלק ממנה. אני בא רק כשמזמינים אותי. עניין של שמירה על ערך עצמי.
ברור שאם הולכים עם הכלל הזה עד הסוף, אין כמעט לאן לנסוע. האנטישמיות מרימה ראש כמעט בכל מקום. ועדיין, יש מקומות בעולם שהמגפה טרם פקדה, והכי טוב – להיכנס לאוטו ולנסוע לאיזה כיוון פה בארץ. עולם אחר מחכה מחוץ למרכז, עולם רגוע, פתוח, חם ומזמין, רק שעתיים מהבית. בינינו, מי בכלל צריך לנסוע לחו"ל לחוויות אקסטרים, כשפה בארץ אפשר להידרס מקורקינט חשמלי ממש בפתח הבניין?
