עכשיו יתחילו הקשיים האמיתיים, כי כמה זמן ניתן לשחק בנדמה לי? עד מתי תוכל הממשלה לממן תוכניות שאפילו הקומוניסטים או ברני סנדרס לא העלה ברוחו כאפשריות באמריקה של המאה ה-21?
כשהיינו בקו הזינוק, הקיץ נראה רחוק ביותר. שלושה חודשים, שאחריהם העולם יחזרו לקדמותו. רבע שנה של משחקי לונה פרק בבורסות – עליות של אלף נקודות, ירידות של אלפיים, וחוזר חלילה, ממש כמו רכבת הרים (עליה אני מסרב בתוקף לעלות, גם בגני השעשועים וודאי שבעולם הימורי הכספים).
אותם שלושה חודשים – מרץ, אפריל ומאי – נעלמו, וגם יוני מאחורינו, ועכשיו אנחנו ניצבים בפני קו נוסף, שאינו קו הזינוק (שם היתה האנרגיה עצומה) וודאי אינו קו הסיום (שכן אין חיסון וגם אין תרופה עדיין), ומה נעשה עכשיו? מסכות אינן בחסר, ואיתן נעלמה גם האפשרות לעשות כסף מהיר. אנחנו לא מיואשים, אך בהחלט נמאס לנו. האם נוכל להתמיד במרוץ זה שנכפה עלינו?
עזרה לעסקים ״קטנים״
בארה״ב ניצלנו כבר את העזרה הממשלתית. בעלי עסקים קטנים (קרי, כמעט כל המנוע שמניע את המכונה העצומה הזו ששמה כלכלת ארה״ב) קיבלו מענק שכיסה חודשיים של משכורות מלאות לכל העובדים ובנוסף גם הלוואה בתנאים נוחים מאד (בסדר גודל של שלושים עד מאה וחמישים אלף דולר, פרוסה ל-30 שנים בריבית הדומה לריבית משכנתאות).
יוצא שגם אם היינו מובטלים מאונס וישבנו בבתינו סגורים ומסוגרים – אין יוצא ואין בא – ניתן היה להסתדר בלי לפטר עובדים ובלי לקצץ שעות עבודה או להפחית את המשכורות. כל שהיה צריך הוא להצטמצם במקצת, שכן תזרים המזומנים פסק, אך להסתדר ניתן היה בהחלט. פירושו של כל הזמן הנוסף שניתן לנו חינם אין כסף הוא שניתן היה לתעל את המוח היצירתי, כוח העבודה הבטל מעשיה וכל היכולות שבידינו לאפיקים חדשים, והנה פלא פלאים, תזרים מזומנים חדש או הכשרת הקרקע לעתיד לבוא. כל שצריך היה בכדי שזה יקרה הוא קצת רצון, משמעת עצמית ודירבון חיצוני (״אתה לא יכול לשבת בטל כל היום״ או ״חשבת אולי על הרעיון הבא״ או אפילו ״ראית מה עושים המתחרים?״).
עזרה לעובדים
למי שדואג לכל העובדים (שכאמור ביכולת מעסיקיהם לשלם להם מהמענק הממשלתי), כל איש ואישה בארה״ב קיבלו בנקודת זמן כלשהי מהלך שלושת החודשים האחרונים מענק חד פעמי בסך $1,200 ($2,400 לזוג), ותמיכה משמעותית נוספת לכל ילד. אם תהיה פעם נוספת שזה יקרה, התקווה היא שהמערכת תשתפר במקצת. הפעם מבוגרים (זקנים) קיבלו את המענק אחרונים במקום ראשונים, ומסתבר שבין מיליארד לשני מילארדים נשלחו לאנשים מתים וגם נפדו על ידם (פלא של חזרה לחיים אינו קשור לנצרות כי אם לטקטיקות של המפלגה הדמוקרטית. בארה״ב של שיקגו וערים דמוקרטיות אחרות נהוג שאנשים מתים מצביעים, הם ומיקי מאוס, שכן אסור בתכלית האיסור לדרוש תעודה מזהה בעת בחירות, וכל האמצעים מותרים כדי לזכות בבחירות. אותם מתים וחבריהם קמים לתחיה בזמנים נוחים אחרים, עכשיו אחד מהם.)
האירופאים ושאר קוראים שאינם בארה״ב מיד יטיחו בפני ״אבל מספר המובטלים…״ אכן, המספר הרקיע שחקים, 15%, 20% ואפילו 25% מכלל כוח העבודה הכשיר. עשרות מיליונים על הנייר. אך לכך יש סיבה מאד פשוטה ועיקרה דולרים, הרבה מאד דולרים. סוד ידוע הוא זה, אך בחוץ המצב נראה עגום, אפילו איום, ומאד מאיים. אין זה כך כלל ועיקר, ואותן הבורסות מהן אני נמנע מבינות זאת היטב ומסבירות לכולנו: העובדה שעוד כמה מיליוני אנשים הצטרפו למעגל האבטלה מתרגם, חודש אחר חודש, באותו זמן שמכריזים על הסטטיסטיקה, לעליה במדדים! השווקים תמיד מעכלים את הקורה וצופים קדימה, מתרגמים התרחשויות להשפעותיהן האפשריות והממשיות על הכלכלה, והנה המסר פשוט: המספרים (האבסלוטים ובאחוזים) לא מרשימים אותנו. אנחנו צוהלים.
נשאלת השאלה מה יודעות הבורסות ומה יודעים האמריקאים לגבי נתוני האבטלה? כאמור, מדובר בהרבה מאד מרשרשים. דמי אבטלה שבועים הם כ-$450, הממשלה הפדרלית מוסיפה מדי שבוע עוד $600. יוצא שאדם יכול ״להרוויח״ $4,200 בחודש עד יולי, תודות לתוכנית הממשלתית. עדיף גם למועסקים וגם למעסיקים שהעובדים ימלאו בקשה לדמי אבטלה. אך אליה וקוץ בה: הדרישה כה גבוהה שהשרתים (וכמובן העובדים) לא עומדים בקצב. הרבה סבלנות, קצת אורך נשימה, נרשמים ומאותו רגע $4,200 בחודש מגיעים אליך עד יולי.
משלמים יותר, מקבלים פחות
מה קרה בינתיים? קצב הוצאת הכספים של כולנו הואט בצורה מאוד משמעותית. אנשים חסכו. הכסף הנזיל העומד ברשות הציבור הוא עצום, והשאלה שכלכלנים מתחבטים בה היא האם בשלב כלשהו יתחיל הציבור להוציא כסף, דבר שיניע את הכלכלה ויוציא אותנו מהברוך אליו נקלענו. ככל שהוצאנו פחות, כי פשוט היו לנו פחות הזדמנויות, עלות המוצרים הבסיסיים והגעתם עלתה ועלתה. לא היינו יכולים לצאת לקניות מתי שרצינו, וניסינו לצמצם את מספר הפעמים שאנחנו מזמינים מוצרים. כך יצא שנהיינו תלויים בחברות משלוחים ופחות רגישים לעלויות. קופסת שימורים עולה $1.5 או אפילו $2.5, כפליים או פי שלושה מהמחיר הרגיל? אין מה לעשות – אנחנו אסירי תודה שבארץ התירס סוף כל סוף יש גרגירי תירס על המדף. גם טונה חסרה. כך אקונומיקה. וכמובן נייר טואלט, ניר מגבת, מפיות אף וכו׳. קניה ממוצעת הלכה ותפחה, ממש כמו שמרים (גם אותם לא ניתן להשיג, וישראלים הגרים בארה״ב דרך קבע אפילו הזמינו מהארץ שישלחו להם). מה גם שאיכות המשלוחים לא היתה משהו, נהפוך הוא.
בכל פעם כששילמנו, הוצאנו יותר וקיבלנו פחות, או פחות טוב, אך לא התלוננו, היינו אסירי תודה. היתה זו תקופה זמנית, הבנו, אך שכחנו כלל בסיסי בחיים, שברגע שמחירים עולים, קשה מאד להוריד אותם. למה? ככה, כי הצרכן התרגל לשלם, אז מדוע להוריד את המחירים. כך היה, לדוגמא, כשמחיר הדלק האמיר לפני שנים מדולר לגלון לחמישה דולרים. היתה נקודה מסוימת בה אנשים התלוננו ואפילו נהגו פחות, אך עד מהרה התרגלנו כולנו למחירים החדשים, וכשהמחירים ירדו לשלושה דולרים, כבר לא היה לנו אכפת. אדגיש: בגלל שלצרכן לא איכפת, אין כל הצדקה להחזיק את המחירים בסביבות $3.50 לגלון, אם אפשר בקלות לחייב עוד דולר לגלון ולצרכן לא יהיה אכפת כלל ועיקר.
איום הגל הבא
במשך שלושת החודשים האחרונים, האנשים היו פטורים מתשלום שכר דירה. הכיצד? כמעט כל עיר העבירה חוק עזר עירוני זמני, לתקופת חירום, האוסר על פינוי דיירים בשל אי תשלום שכר דירה. חוקים אלו לא פטרו את השוכרים מהתחייבותם, פשוט דחו אותה. כאמור, אותה דחייה הגיעה לסיומה, ומה יקרה עכשיו? מאין יהיה לאנשים שכר דירה של ארבעה חודשים (שלושה שחלפו ואחד שבפתח)? האם הם ישתמשו בכסף שאולי הצליחו לחסוך, או שמא ישמרו עליו מכל משמר מפני הבלתי צפוי שעוד עלול לקרות? אם לפני כמה שבועות התחולל כאן ״ליל בדולח״ רק לשם שלהוב הרוחות ויציאה מהבתים, מה יקרה כשלאנשים באמת יהיה קשה, וכשהלחץ יהיה ממשי ביותר, שכן הוא ישפיע על משפחותיהם ועתידם?
מענק לכל אדם. מענק לחברות. דמי אבטלה שבמקרים רבים עולים על הכנסה קבועה. דחיית התחייבויות דוגמאת תשלום שכר דירה. סך כל התוכניות האלו הוא שהרבע שעבר היטיב עם כולנו, תודות לווירוס שהגיע ללמדנו דבר או שניים בהלכות חיים (מה באמת חשוב ומה שולי אך הועלה לדרגת ״חיוניות״ מדומה). מעתה יתחילו הקשיים האמיתיים, כי כמה זמן ניתן לשחק בנדמה לי? עד מתי תוכל הממשלה לממן תוכניות שאפילו הקומוניסטים או ברני סנדרס לא העלה ברוחו כאפשריות באמריקה של המאה ה-21? אנחנו במרתון, ואת עשרת המיילים הראשונים עברנו די בקלות. אך מרתון פירושו 26.2 מיילים, ועוד רחוק קו הסיום מאוד.
הגל השני
שלושת החודשים האחרונים לא היו גרועים בכלל. כמובן שזה לא עצר בעדנו להתלונן – בעיקר על הנשיא – אך היינו צריכים דרך לשחרר את הלחץ בצורה מוחשית, מעשית. דרך זו התאפשרה כששוטר התגבר על פושע מסומם ובמקום להכניסו למכונית המשטרה להעבירו למעצר, הוא המשיך להחזיק-לחנוק אותו משך דקות ארוכות, גם כשזה נחנק עד שגופו רפה ונדם. קרה שצבע עורו של אותו עבריין מסומם הוא שחור והשוטר לבן, והר הגעש שאיים עלינו משך שמונה שנות כהונתו של הנשיא אובמה אכן התפוצץ. לחץ מבפנים היה כה אדיר וחזק, והטמפרטורה של הלבה כל כך הרבה מעל נקודת הרתיחה, שכל ארה״ב היתה בסכנה. חנויות ובתי עסק נבזזו ונהרסו. מכוניות הועלו באש. המון האדם, ממש כמו ארבה, יצא לרחובות וגרם לסכנה ממשית לא רק לרכוש כי אם לנפש. פסלים נותצו. יצאו להם האנשים מהבתים, בלי מסיכות, בלי לשמור על ריחוק זה מזו, ויצרו את הגל השני שעכשיו מכה בארה״ב, מכה בחוזקה רבה, אך איש לא מעז לשייך את הקורה לאותן ההפגנות. כאמור – כמו בכל דבר רע – הנשיא אשם!
לחץ מדומה
זוכרים אתם את מחאת הקוטג׳ עת כל המדינה הגיעה לשדרות המוצלות בתל אביב והשתכנה שם במהלך השבוע? זה היה הפנינג אחד גדול. היו שם אוהלים ומנגלים ועיסוקים לשעות הפנאי, היתה מוזיקה ושאר פעילויות, והיו שם גם קצת סמים קלים והרבה מזמוזים וכיף לשם ההרגשה הטובה של הביחד. אך בסופי שבוע, אחרי ״עמל״ כה קשה מהלך השבוע כולו – היה קצת חם ומאד לח – צריך היה לצאת לנפוש בחול יחד עם המשפחות. מחאת קוטג׳ לחוד (מחיר של כמה אגורות), ובילוי נדרש לחוד (מאות דולרים לאדם). כל אדם צריך לשמור על הנורמל, גם אם זה לא נורמלי לחלוטין, אפילו אם המעשים נוגדים את הדיבורים הגבוהים.
כמו אותה מחאת קוטג׳, כך גם מחאת ג׳ורג׳ פלויד (אותו עבריין מסומם) בארה״ב. לאנשים לא אכפת ממנו או מהשחורים בארה״ב. אדם מת (או חסר בית) יכול להיות מוטל ברחוב, ואיש לא יעצור, איש לא ינסה לברר, לעזור, כי אותו אדם נראה להם בדיוק כמו אשפה ולפיכך אינו זכאי למבט שני.
המדינה ה-51 של ארה״ב
מקביליות רבות קיימות בין הקורה בארץ לבין הקורה בארה״ב, רק חבל שהכל במובנים שליליים. בית משפט אקטיביסטי, מיעוט שבמיעוט משתלט על הקונגרס או הכנסת להשליט את דעותיו ההרסניות (נגד ארה״ב – סנדרס, אילהן עומר, רשידה טאליב, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואיינה פרסלי – או ישראל – הרשימה המשותפת) באותו גוף, מחאה ציבורית ללא כל ערכים, רק לשם יצירת נזק, שנאה תהומית שהולכת וגוברת, ועוד.
התגובות לקו-ויד-19 בארץ ובארה״ב גם הן דומות ביותר. חיצי הביקורת זהים לחלוטין. כך גם הזלזול והצפצוף על ההנחיות שנועדו להגן על כולנו. ההבדל העיקרי שאני מוצא בין ישראל לבין ארה״ב הוא שחשבתי שארה״ב היא מעצמת-על והתברר לי שהיא גרועה יותר ממדינת עולם שלישי. (כמה זמן צריך לקחת לספק מחדש ניר טואלט או תירס בקופסאות?) מכל הכוח-לכאורה, מסתבר שייצור תרופות וחיסונים נעשה בסין או בהודו במקום כאן. מזמן בכלל שכחנו איך מייצרים, והתעשיה עברה למחוזות רחוקים, שם כוח העבודה זול ואין פיקוח (לדוגמא על זיהום אויר או חומרים בהם משתמשים). גם לארץ וגם לארה״ב הביאו הספקה של מסכות, מכונות הנשמה ותרופות באוויר (בארץ נעזרו לכך במוסד, בארה״ב אפילו לא בחלו בייבוא מסין). אך בארץ לא הורגש מחסור כפי שהורגש בארה״ב, עם מדפים ריקים ושלטי ״לא במלאי״ משך חודשים במקום ימים.
הרבע הקרוב יהיה משמעותי ביותר, כי כל תוכניות העזרה השונות מגיעות לסיומן, ולא ניתן לחזור עליהן פעם אחר פעם – בסופו של דבר מישהו יצטרך לשלם עבור כל אותן תוכניות, האינפלציה תתחיל להשתולל, אנשים ימצאו עצמם כואבים עד מאד, והלחץ ישוחרר בפעם הבאה נגד האחראים, מי ששולט בפוליטיקאים, בהוליווד, בוול סטריט – קרי היהודים. היהודים העשירים הם בעלי הממון, השררה והבתים, להם אנחנו משלמים את שכר הדירה. כשמאיימים לזרוק את משפחתי לרחוב, ואותו יהודי-עשיר מוקף בשומרי ראש ישראלים וחי חיי רווחה ראוותניים, אין ספק שהאצבע המאשימה תופנה – בצדק – כלפיו וכלפי כל מי שקשור אליו, קרי ליהודים כולם. זו רק שאלה של זמן.
וכמו בארה״ב, כך בישראל. אנחנו נאלצים להילחם בשתי חזיתות בו זמנית: וירוס אלים ביותר שגרם למגיפה של 2019-2020 וכבר הפיל למעלה מחצי מיליון חללים; ווירוס אלים לא פחות, המנסה להשתלט ולנפץ את חיינו ולהשליט אנרכיה מוחלטת, כאוס שכתוצאה ממנו לא ישאר מאומה מהבניין המפואר אותו אנו מכירים כ״מערב״.
